סבא אברהם והמלפפונים החמוצים של הוילדה חיה

ע"פ אבן שושן: מולדת – "מקום בו אדם נולד בו, מכורה."

את רגעיו הראשונים של תחילת הקיץ, אני אוהב יותר מכל. רגעים קטנטנים וחמקמקים כמו צל הממלאים אותי באושר, חדווה ותענוג. כשהייתי ילד, חיכיתי עד יעבור ל"ג בעומר והאדמה תתיבש ותתחמם וכשטרם רתחה, הייתי חולץ נעליים ומתחיל ללכת בשדות הנרחבים שבין מושב בצרון למושב נווה מבטח. רגע לפני ששפלת החוף נהפכת לשפלת החום של יולי ושל אוגוסט הזועמים והמרתיחים.

תחילה הרגל הרכה והספוגית הייתה נרתעת מין המגע של החצץ ועפר השלוליות שהתייבשו בשמש האביב וגם קוצים איומים של ינבוט ירוק וצעיר היו נכנסים בה. לאט לאט, צעד צעד, היו כפות הרגליים מתרצות לקרקע הכבדה והפנים לשמש. תחילתו של הקיץ הוא יחפנות תמידית.

גם עכשיו אני מוריד בחשש כואב את הנעלים והולך יחף בשדה מאחורי הבית. יפה כאן לפני השבועות. שדרות שדרות של מטעי אפרסק שנקטף והיתר מבשיל או נופל בריח ריקבון משכר ונפלא על הקרקע שהחלה נסדקת. ינבוטים ירוקים מבצבצים מן הרווחים שבין שורות רימונים אדומי פרח והשלף קצור, חד וטרי בטרם יימעך ויימוג כאבק שוקע.

בשדות זורח יפה עולש כחלחל ואני חושב על אמא שנולדה כאן ועל סבתא שרה שנולדה על האדמה הזאת ב1928 וגם על סבא וסבתא של אמי שעלו הנה, לא רחוק, לרחובות ב1925 – אנשי העליה הרביעית היו וזמן קצר אחרי כן, בתחילת שנות השלושים הקימו את גן יבנה בכסף שהרוויחו החלוצים הללו בקושי רב.

את סבתא חיה ברנדפלד לבית וולך הכרתי היטב ואהבתי מאוד. רוחה הסוערת וההיפר אקטיבית לא איפשר לה לשבת רגע אחד בשקט. כשהייתה משתעממת היא הייתה מעבירה שמועות מפה לאוזן ומאוזן לפה לכל מי שרצה לשמוע ובין אם לאו. היא הייתה אוייב מר לשונאיה שנשמרו ממנה וממוצא פיה הפולט בעברית עגולה ולשונית רעל אידי טהור, ממוקד ומצחיק. פיה היה פה גדול של עגלונים מוורשה, העיר בה נולדה.

אהבנו את סבתא חיה והיא אותנו. תמיד התקבלנו אצלה בנשיקות מצלצלות ובכינויים הישר ממזרח אירופה. נעמה אחותי היתה "נמה'לה", יפתח אחי היה ל-"יפתח'ל" ואני הייתי -"נדביק" או "בולצק", ככה היא קראה לילד השמנמן שהייתי. "בולצק"! בחיבה גדולה. בולקל'ה זו לחמניה בז'ארגון בו דיברה ו"בולצקי" הוא ילד שהוא כמו בצק טעים ומתוק. חיה ברנדפלד- א-וילדע חייע!

על סבא אברהם שמעתי רק טובות. כולם דיברו בו רק טובות. הוא נולד בכפר בפלך קרקוב ב- 1902 למשפחה לא משכילה במיוחד ששירתה בצבא של הפולנים. סבא אברהם היה אדם גבוה ובהיר שיער. גופו היה רחב וגם ירכיו שהיו רחבות כשני גזעים, כמו ירכיי שלי. סבא אברהם גדל וצמח לעמל. משפחתו גידלה סוסים יפים ובבעלותה היו מצבורי עצי אלון אותם כרתה, ניסרה ומכרה כמו אצל "אריה בעל גוף " המופתי של ח.נ ביאליק.

יהודי פלך קרקוב היו נתונים תמיד לאיום משתולל של שינאה אנטישמית: פעם נוצרית קתולית, פעם לאומנות פולנית ולבסוף נאציונל סוציאליסטית. בשנת 1924 חטב אברהם ברנדפלד הצעיר עצים בכפר ובא אליו פולני, עומד על ידו ויורה בו חיצי לעג אנטישמי מר. הוא ממשיך וחוטב וזה ממשיך ולועג לשגר החזירים הגנבים רוצחי המשיח, לסבא שלי. לסבא אברהם.

קם אליו סבא אברהם וחבט בו בכעס עד אובדן הכרה, עד שאחד כוסה זיעה והשני כוסה בדם ונסורת אלונים.

משהחלו הפולנים לשאול ולחקור רצו ונמלטו על נפשם שני אחים לבית ברנדפלד. האחד פרש יהודי פולני, הדוד שמריה ברנדפלד ואחיו אברהם. הם הגיעו עד לגבול של גרמניה הויימרית ומשם לדרום אירופה ולפלסטינה.

ביפו שאל סבא אברהם "עבודה יש?", ענו "אתה חזק!". "תפוזים קטפו אצלכם בפולניה?" לא השיב.

מכאן ומכאן מצא עצמו אברהם במושבה רחובות קוטף תפוזים עם כמה עשרות חלוצים אנשי עלייה רביעית ובינהם אלכסנדר פן הצעיר והיפה. הם קטפו תפוזים יחד עם ערביי הכפר קובבה הסמוך ובדואים מחפשי עבודה.

אני מביט בתמונות אותן מצאה אמא לפני שבועיים ומזהה את אלכסנדר פן, גבוה מכולם, מחוייך ונטוי ראש כמנהגו. הבנתי מדוע עזב מרחובות לתל אביב. אברהם ברנדפלד היה חף מכל שרידיה של יומרה או שאיפה אינטלקטואלית.

הוא היה שתקן וחייכן רוב הזמן וענייניו ענייני פרדס, לול ורפת. הוא לא עזב גימנסיון יוקרתי אלא מנסרת עצי אלון. שם היה פועל ופה עמל פשוט וטוב כמו ככר לחם. הוא ודאי שיעמם את פן וממילא היה רחוק מחידוד ומשתיה חריפה כשלונסקי,אלתרמן וחבר'ה טראסק.

כשהקים את המושבה גן יבנה נטע פרדס על מדרון הכורכר וגם רפת קטנה ולול עם תרנגולות, אווזים וברברים מגרשי תנים ברעשים מחרידים וחבטות כנפיים ערות. חברים היו לו לסבא אברהם מן הכפר הגדול הסמוך ברקה (ברגה) ומן העיר איסדוד. לנערים היה נותן עבודה בפרדס ומהמבוגרים היה קונה ירקות. הם היו קוראים ליהודי הבהיר והרחב מפולניה "חוואג'ה איברהים" והוא היה משיב להם בערבית שלמד מעורבת בעברית שידעו מעט.

בשנת 1948 החלה מלחמה בדרום. גן יבנה פונתה ונשארו בה רק כמה מגינים מבוגרים כי הצעירים גוייסו זה מכבר לשורות הפלמ"ח. כשמטוסים מצריים הטילו פצצות והחריבו את המשק, טרם נפתחה המערכה הכבדה על גשר עד הלום ואיסדוד פנו אנשי הכפר ברקה לעזוב. הלך אליהם סבא אברהם והזהיר אותם מפני עזיבה.

הוא עצמו עזב את הכפר שלו בפולניה ואליו לא שב מעולם. לבית הכנסת הגדול הבנוי גזעי עצים הוכנסו יהודי הכפר שלו, חלקם במדי חיל הפרשים, ילדים, נשים, זכרונות, שירים, ספרי תורה, כולם כולם נשרפו חיים. "בית לא עוזבים כך סתם!" אמר האיש שהשאיר הכל מאחור לשכניו, ערביי ברקה. אבל הם עזבו וברחו לרצועה.

אחרי 1967 היו מגיעים פליטי איסדוד וברקה אל שרידי הבתים שכוסו שדות ואל הבארות שכוסו שיברים. אבי עבד בשדות האלה של קיבוץ חצור והנערים שנולדו על השדות האלה ורצו בהם, הפכו לפליטים זקנים היו באים ומבקשים לשתות מים מהשיבר. שותים וקורסים על האדמה בשמש מתייפחים בפנים מעוותי כאב.

"אברהם? חוואג'ה איברהים? אהה..כן. טוב הכרנו אותו. זה נכון שהוא רצה שנשאר… אבל חשבנו שזה בגלל התפוזים שלא רצה לקטוף לבד והירקות שהיה קונה. ברחנו וזהו…".

מכל ברקה נשארו שתי משפחות בלבד אותן הצליחו אנשי המושבה לשכנע להשאר. משפחת אל עבוד ומשפחת אל עתיקה שנשארו על אדמותיהן והשתלבו בגן יבנה בה הם גרים מאז ועד היום. הם, ילדיהם וילדי ילדיהם. השאר אולי היו נשארים ואולי לא. הם לא חזרו חזרה וגדרות הצבר כוסו בשכונות. כדור הארץ הוא כוכב דינמי וגלגלי גורלות אכזריים לא חוזרים אף פעם אחורה כשם שבהיסטוריה לא שואלים "מה היה אילו…" כלום.

השמש כבר גלגל אדום מעל ארובות אשדוד ואני חוזר הביתה ואוסף איתי צרור של תפרחות שמיר צהובות מהשדה. כל יום היה אברהם ברנדפלד אוכל בבוקר לחם עם חמאה, שמנת ותפוז בעונה, ולפנות ערב היה אוכל יום יום ללא הפסקה את מה שהיתה מבשלת לו סבתא חיה: מרק עוף צח "בוליון" עם תפוח אדמה גדול ולבן וליד שתי פרוסות של לחם מרוח שומן אווזים בבצל וליד מלפפונים חמוצים שטעמם עוד זכור לי. בחגים היתה מבשלת צווארי אווזים ממולאים להם קראה בז'ארגון הייחודי שלה "מיגלעך" וגם ליפתן חבושים. זהו.

אחרי הליכה ארוכה בשדה, הרגל מתקשה ומאבדת את רגישותה. בסוף הקיץ לא יפגע בה מגע אספלט חם וגם לא שלפים וקוצים. כבר שמונים ושש שנים המשפחה כאן וגם אני חלק מהנוף. בכל קיץ אני חוזר לשדות בין נווה מבטח, גן יבנה ובצרון בתחילת הקיץ כמו ינבוט מתעורר, אפרסק מבשיל ופרח עולש קטן מכחיל.

המלפפונים עכשיו קשים, קטנים ופציחים וגם השמיר בשדות ירוק עלים וצהוב תפרחת בתחילת הקיץ שלפני חג השבועות. גם שום טרי אפשר עוד להשיג והכנת מלפפונים חמוצים של חיה ברנדפלד היא מלאכה קלה נושאת פרס שילווה את הכבד הקצוץ שלכם או למהדרין, כמו סבא אברהם, את הלחם עם השמאלץ.

המלפפונים החמוצים האליליים של חיה ברנדפלד

1. מעקרים במים רותחים צנצנת זכוכית גדולה ומייבשים. יש להמנע ממגע אצבעות בתוך הצנצנת.

2. שוטפים את פרחי השמיר וגם שוטפים היטב את המלפפונים הקטנים והמוצקים.

3. בתחתית הצנצנת מניחים מעט עלים של שמיר וכמה שיניים של שום טרי (אני אוהב צביטה קלילה של שום אבל יש כאלו שאוהבים טעם חזק ולפיכך לפי טעמכם ונטיית החיך).

4. את המלפפונים מסדרים צפופים אחד לשני בעמידה ומעליהם עוד שכבה וחוזר חלילה עד מילוי הצנצנת.

5. מעל המלפפונים מניחים את תפרחות השמיר הצהובות.

6. מכינים תמיסת מלח ביחס של כפית גדושה של מלח בישול (לא גס ולא אטלנטי, מלח מלח, כמו פעם) על כוס מים, עד כמה שצריך.

7. מקררים עד שהמים יהיו חמימים – פושרים ויוצקים את התמיסה אל תוך הצנצנת יחד עם שלוש כפות חומץ טבעי על שני ליטר מים. ממלאים עד שהמים נשפכים מהצנצנת ומניחים לבועות האוויר לצאת. חותמים היטב את הצנצנת.

8. אחרי שלושה ימים המלפפונים מוכנים בריח משגע של שמיר בר ומעט שום. זיכרו כי לאחר פתיחת הצנצנת אין לתחוב אצבעות אלא להשתמש במלקחיים או מזלג נקי פן יתקלקלו ויתרככו המלפפונים. עדיף לשמור במקרר אחרי הפתיחה.

תהנו.

קטגוריות:: Featuredאוכל צמחוניאנשים עם בייגלהבאר שבע והדרוםירקותכללימקומות שאהבנומתכוניםנדבסלטיםפוסטים אהוביםשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (33)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שרון א:

    סיפור מרגש….
    חבל שהיום לא מסתובבים פה אנשים כאלה. כולם רוצים לברוח מפה…

  2. מאת נתי:

    אח יא בולצק אלו מילים.לימדת אותי עוד על הטריטוריה שלי רחובות-אשדוד.לגבי השדה הפורח שבצילום ,האין זה שומר?

    • מאת נדב פרץ:

      הם דומים אבל שומר בשרני יותר והשמיר לא סנוב ואוהב להצטופף.

      • מאת רותי:

        חוץ מזה לשומר יש גם אלמנט של אניס לכן אני לא אוהבת אותו לעומת זאת השמיר הוא אצילי וכל כך בריא. אני שמה צרור נכבד של שמיר במרק העוף-בשר המסורתי (הפניצילין…) יחד עם צרור גדול של פרוזיליה ושורש שלם של סלרי, והרי לכם שטיפת כליות ודרכי שמן ממש "שלייפסופפים" כאילו הכנסתם את המכונית לניקוי קרבורטור שלא לדבר על מערכת החיסון. אין שפעת אם אוכלים מרק כזה על בסיס יומי כשהטמפרטורה יורדת קצת.

  3. מאת יוני:

    יפה, מענין ומרגש, תודה!

  4. מאת אורי:

    אחלה כתבה

    סעיף 6 לא ברור ". מכינים תמיסת מלח ביחס של כפית גדושה של מלח בישול (לא גס ולא אטלנטי, מלח מלח, כמו פעם) עד כמה שצריך.

    ביחס למה???

    תודה

    • מאת נדב פרץ:

      קורא מחשבות אתה! כפית גדושה של מלח בישול על כוס מים . הנה! אתה מוכרז כקורא המצטיין ותקבל את הפרס שסבתא חיה הייתה מביאה לאח שלי : צנצנת של מלפפונים חמוצים. אח! האשה הזאת ידעה לפנק נכדים בדיוק במה שילדים אוהבים. :)

  5. מאת Pormeleg:

    מאד נהנתי מהסיפורים והתמונות.

  6. מאת שלומית:

    אילו זיכרונות… כל כך מדבק… גם סבא אריה שלי, עליו השלום, איש רחובות – היה מפנק אותנו הנכדות במלפפונים מוחמצים… היה עושה צנצנת אחת לבנות (בלי פלפל חריף) וצנצנת למבוגרים. עד היום אנחנו משוות כל מחמץ… זה "דומה לסבא" או "נחמד, אבל לא מתקרב"… אוי, הגעגועים לאנשים המופלאים האילו.

  7. מאת דנה:

    מקסים.

  8. מאת רננות:

    אז הכתיבה הכה יפה סוחפת ומעניינת היא במשפחה אצלכם …
    יופי של רשימה מרגשת וטעימה .

  9. מאת אסנת:

    איזה סיפור מדהים,החזרת אותי אחורה 40 שנה – לשדות במושב למטע החבושים והקומפוט שסבתא רחל הכינה מהם,לשמלץ שסבתא הכינה מהישבנים של הברבורים,והכי הכי למלפפונים החמוצים שמזכירים לנו טעם של בית…לפעמים בא לי לחזור לתקופה ולפשטות שזכורה לי מהילדות.

  10. כתיבה נהדרת, סיפור מעניין ומרגש והמלפפונים…. מי יתנני צנצנת כזו.

    מגי

  11. מאת טובה:

    מרגש כל כך
    ומסקרן איך אתה מצליח לזכור את כל הפרטים הקטנים בסיפורים. תמונות מרהיבות, ומתכון שאולי סוף סוף יעשה לי חשק לעשות חמוצים, כמו סבתא שלי, כמו אמא שלי… לפניי ((:
    תודה

  12. מאת איריס:

    הכנת המלפפונים,טעמם וריחם -ספוגים ומפיצים נוסטלגיה….ישר כח!
    אודה לך על התיחסות לשאלותי:באופן כללי-כיצד מעקרים צנצנת בבית?באיזה טמפרטורה?האם צריך צנצנת מיוחדת לכך?

    באשר למלח -במרכול מצוי "מלח גס -לבישול" .מתאים?

    הרבה תודות!

    • מאת נדב פרץ:

      יוצקים מים רותחים מהקומקום אל תוך צנצנת בעלת מכסה מתברג- הכי טוב,או בעלת אטם עם גומי. פשוט יוצקים את המים והחיידקים מתים. עדיף מלח דק לבישול ףרגיל שברגילים.בתכניות בישול אוהבים מאוד מלח גס ואני מודה שהוא מצטלם נפלא אבל למדידת כפית ולהמסה יעילה ומהירה ,עדיף מלח דק.

  13. מאת לבנה שמש:

    איזה כיף למי שיש זכרונות יפים כאלה ושיודע לספר אותם כל כך
    יפה
    .
    לא ברור לי סעיף 7 לקרר את המים עד שיהיו חמימים? אולי גם אני רוצה פרס? האמת צנצנת חמוצים של סבתא זה פרס מפתה בהחלט ….

  14. מאת תמי:

    מה הסיבה ה'מדעית' לכך שאם שולפים את המלפפונים עם אצבעות הם מתרככים ומתקלקלים ?

    • מאת נדב פרץ:

      על האצבעות יש חיידקים ושמרים ושאר מריעין ובישין שכל מטרתם לרכך את המלפפון החמוץ ועל ידי כך לגרום לנו לעוגמת נפש שהיא סימטום חמור מאוד של תופעה נפשית הנקראת :"התבאסות" . :-)

  15. מאת יוחנן:

    נדב
    אוהב מאד מאד את כתיבתך

  16. מאת פנינהט:

    אהבתי עד מאד וגם אצלי צנצנת המלפפונים הראשונה שנכבשת בדיוק כפי שכתבת מסמלת את הקייץ. החמצתי בשבוע שעבר וכבר כמעט נגמרה הצנצנת

    • מאת איניגו:

      כל מילה של פנינהט בסלע. ניסיתי את המתכון שלה שהוא
      בדיוק כמו המתכון שלך והצליח לי בגדול. יצאו טעימים
      קשים, והיום גמרנו את הצנצנת .מחר – חדשים. נפלא

  17. מאת נדב פרץ:

    לפעמים אנחנו מהירים יותר מחיידקים.

  18. מאת רני שהם:

    תענוג לקרוא את הסיפור ולדמיין את המלפפונים…

  19. מזכיר מאוד את החמוצים של סבתא שלי.

  20. מאת אבל אבל:

    אבל איפה שמים את הצינצנת? בשמש? בצל? בפריזר?!

  21. מאת כוכי:

    מה זה פרחי שמיר? האם זה העשבי תיבול שמיר?

  22. מאת מירי:

    תודה,
    אנסה השבוע עם המלפפונים הנבחרים.
    על אף שלא נגעתי בידיים,המלפפונים התרככו מאודאבל אני יצקתי את המים הרותחים, אחרי שהמלח נעלם.
    תודה מקרב לב

  23. מאת יוכי:

    יאממי כאלו אני רוצה
    היכן אני מוצאת פרחי שמיר? אצלנו בשדות כרגע רק חוחים ודרדרים יבשים. האם כל מלפפון מתאים. או מא צריך רק מלפפוני אדמה במחיר של 12 שקים לקילו? למלפפונים בחומץ מהי כמו החומץ שמוסיפי.
    תודה רבה מראש על תשובתך

  24. מאת לאה מאירי:

    אין כמו חמוצי בית. אפשר בדרך זו להחמיץ כרוב עם גזר וכרובית. לחכות יותר ימים. בתאבון

השארת תגובה