שוגר דאדי – שווה עוגיה!

"יש פה הסדר, מה לא ברור? היא נותנת לו את הנעורים שלה והוא נותן לה את כרטיס האשראי שלו…" ככה סיכם לי בפשטות "מישלן", איש שפעם היו לו צמיגים והיום, תודות לסכין המנתחים ולפלאי המדע, הפך לחביב הבנים, עם גוונים נכונים בשיער וליועץ הבנות בכל דבר וענין. את מישלן פגשתי בקפה השכונתי בקניון היוקרתי, הוא דר במגדל הכי עגול בעיר, ויש לו סלון מעור לבן עם כריות מנומרות שזרוקות כאילו ברישול, אבל הפיליפיני שגר לו בבית מתאמן כבר שבועות בזריקה אומנותית של כריות ובזמן האחרון הוא השתפר ויוצא לו די מוצלח. מישלן מארח ומתארח אצל כל המי והמו ואוהב לדבר איתי, כי אני אוהבת להקשיב, ללמוד ולהחכים.

שנינו תוקעים מבטים חסרי בושה בנערה בת 18 גג, עם שיער ארוך, בהיר וחלק כמו משי. היא מחייכת חיוך מלא בשיניים יפות ולבנות ושולחת מבט מתפנק באיש שמולה. היא כל כך יפה ורעננה ואני מרגישה לידה קצת עוזרת בית. האיש שמולה לבוש כולו לבן, יש לו מוקסינים בצבע חום ומבט טורף. "הוא חייב להבהיר את השיער" אומר יועץ הפריזורה, מישלן "הצבע הכהה מבליט לו את הזיקנה. גם לצבוע צריך בטעם…" אומר טוב הטעם המהלך.

"רגע. איזה הסדר?" אני מבקשת להתעכב רגע. "הסדר. שוגר דדי, מה את לא יודעת מה זה שוגר דדי?! הסדר פשוט והגיוני בלי הרבה ווג'ראס. את יושבת לידי, שולחת מבטים מוקסמים, שוכבת איתי ועושה את עצמך נהנית, אני לוקח לך את הנעורים, התמימות והצ'אנס להיות נורמלית ובתמורה אני נותן לך כסף, אוטו, תכשיטים, נסיעות לחו"ל, רגעים ללא דאגות ואשליה שזה אף פעם לא יגמר, למרות שאני יודע שברגע שיגמר הכסף בבנק או היופי שלך, זה יגמר ביננו. מה שיבוא קודם…"

מישלן מסביר לי את עובדות החיים ואני עושה את עצמי מזועזעת. "ואל תתחילי לעשות פרצופים ולהגיד שזה נורא ואיום. מאמי, ככה זה בחיים. ומי שיש לה יופי שתלמד להשתמש בו, מי שאין לה, שתפתח אופי או קריירה. כולם פה יוצאים נשכרים, אז בלי פרצופים מתחסדים בבקשה…".

אז אני מפסיקה לעשות פרצופים שמישלן לא אוהב ושואלת אותו אם יש לי סיכוי למצוא שוגר דדי, במצבי. "את בת ארבעים, גברת" מזדעזע מישלן "עכשיו את נזכרת? כשאת מאוהבת עד מעל לראש ועוד מעט יוצאת לגמלאות?" הוא ממשיך "מילא אם היית קצת משקיעה, בונה צפורניים, באה לבד ולא עם מחשב, משקיעה בפן כמו שצריך, אפשר היה להתחיל לדבר. אבל את חושבת שפה זה הקן של התנועה ושמותר לבוא ישר מהמיטה בלי להתכונן כאילו את באה לקומזיץ. הלו, פה יושבים רמטכ"לים, זמרים, ספרים, דוגמניות, כדורגלנים, כל האנשים שהם ברומו של עולם. תגידי תודה שמכניסים אותך לפה ושעדיין אין סלקציה בבתי קפה…" אני מניחה למישלן לרדת עליי בכייף שלו, כי זה מצחיק אותי. "מי בכלל רוצה להחליף נוזלים עם גבר שיכול להיות סבא רבא שלי?" אני מחזירה לו.

"בחייך, כל המתחם הזה מלא במאהבות של אוליגרכים, נשים שרוצות להיות מאהבות של אוליגרכים ובאוליגרכים או בגברים שרוצים להיות אוליגרכים ובשביל זה הם חסכו כל החיים, כדי למות כמו…" מישלן מסביר לי איפה אני נמצאת ובאחת אני מבינה הכל. אני מבינה את הנשים היפות שיושבות לבד, בלי עיתון ובלי לפטופ, צדות וניצודות. לפעמים אני באה רק כדי להסתכל על הספארי הזה, שמתארגן בכל בוקר וצהריים מעל כוסות קפה, פחזניות ומקארונים.

אני הולכת הביתה, סוחבת עם תיק הלפטופ המכוער שלי, אל מוריד הגשם היפה שלי. אני מספרת לו שאיתי במעלית עלו שתי בנות ממש מהממות לקומה שבע, כבר ראיתי אותן פעמיים, תמיד יורדות באותה קומה. "אני חושבת שהן זונות, אבל של הביוקר…" אני מחבקת את האיש שלי מול הטלוויזיה ויודעת שהחיים שלי סוכר מרחף, למרות שאני לא בת עשרים עם עור ללא רבב ואמביציות להיות מיס יוניברס. הוא אוהב אותי גם בבוקר כשהשיער שלי נראה כמו השיער של קלימרו וגם כשאני מעצבנת בימים האלה בחודש שלכל אשה מותר לעצבן, מדאוריתא.

"נכון שתאהב אותי גם אם אני כבר אהיה זקנה ומכוערת?" אני מתפנקת למוריד הגשם קרוב קרוב לאוזן ומפריעה לו לראות סרט "בטח" הוא משיב לי. "מה בטח, מה?" אני מתרתחת "אתה צריך להגיד שאני אף פעם לא אהיה מכוערת וזקנה" אני מתרתחת, כאילו ברצינות ומוריד הגשם רק אומר לי "ששש… תראי עכשיו איך הוא מוריד לו את הראש". ואני רואה, כי הוא רואה אותי כל בוקר ממש מכוערת, ובטח גם לו זה לא נעים. אז בתמורה אני יושבת בשקט מול הטלוויזיה ורואה יחד איתו דברים שלא נעימים לי. הסדר.

"אז איך קוראים למקום?" אני שואלת את דופה, החברה שלי. לגדעון, השף המוכשר ולדופה, האשה שאיתו, נולד בייבי חדש. מקום של עוגיות. "שוגר דדי, נכון מהמם?" עונה דופה, מבסוטית למרחקים ארוכים. "והוא בטוב טעם, כמו שאנחנו אוהבות" היא מספרת על הרך הנולד. "לא חשבתי אחרת" אני אומרת לאם המאושרת. לדופה, שההורים שלה קראו לה דפנה, יש טעם מצוין, בעיצוב, בלבוש ובגברים. זה משהו שאי אפשר לקחת ממנה וגם אסור. זה שלה, לתמיד.

"שוגר דדי" אני ממלמלת לעצמי וחושבת שאם יש זוג שהוא בדיוק ההפך ממערכת יחסים כזו, אלה גדעון ודפנה ואולי בגלל זה הם יכולים להרשות לעצמם לקרא לבייבי שלהם כך, להתייחס לצוף ולמתיקות השם ולהמשיך לקרוץ עוגיות, מתוך החוזק של החברות והאהבה שלהם. כשדפנה חולמת חלום, היא אפילו לא צריכה להפנות את מבטה לאחור, היא יודעת שגדעון שם. וכשגדעון חולם על מאפית עוגיות משלו, הוא יודע שהסו-שף שלו איתו ושהיא לא תנטוש אותו, גם בלילות ארוכים ללא שינה וגם כשהבצק עושה קונצים ולא תופח. הוא לה והיא לו, כי מאחורי כל אופה מצליח, עומדת עוגיה שהיא השראה.

אני יושבת מול גדעון בפינה הקטנה שלו, בתחילת אבן גבירול. הוא איש צעיר, חולם, מוכשר, מתוק שבא לצבוט לו בלחיים טוב טוב ולהשאיר סימן. גדעון יושב תחת שנדליר של פתקים שהשאירו לקוחות מרוצים ומאכיל אותי בעוגיות. "למה עוגיות?" אני שואלת את המתוק הזה, בפה מלא. "למה לא? עוגיות זה כייף!" הוא אומר ואני מודה. כייף לי עכשיו.

"תטעמי את השוקולד עם המלח האטלנטי" גדעון שם לב שאני מתרכזת מדי בעוגיות התפוז והפולנטה ולא חדלה עד ששלש מהן מתחסלות כאילו כלום. "שוקולד ומלח?" אני קצת עושה לו פרצוף. "כן. זה הולך" ואני נוגסת, כי פה עושים מה שגדעון אומר, הוא השף והוא המלך, כן, כן. "עכשיו תקשיבי לביס" הוא אומר ואני מקשיבה. זה לא סתם מתוק, זה מתוק ששולח אותך לחשוב. זה מתוק עם בת טעם. מתוחכם וטעים מאד מאד. שוקולד לילדים גדולים ומתקדמים. יופי!

אחר כך כבר עשיתי שעורי בית בעצמי וגדעון רק השגיח שאני אוכל הכל מהצלחת, וכך עשיתי, כי אני מצטיינת שאין כדוגמתי. זללתי שתיים נפלאות של טחינה וסילאן כי העדה מחייבת וסבתא ליליאן משגיחה מלמעלה, שלש של "ראס אל חנות" כי הטעם כל כך הפתיע אותי ולא יכולתי להפסיק וגם בראוניס עם פטל, כי חייבים משהו מתוק לסיום.

"אני איתך לא סיימתי" אני מזהירה את הנחתום. "אבוא שוב, כי את המלוחות לא טעמתי וגם אני רואה פה כל מיני שוקולדים שקורצים לי מהמקרר וחבל שלא נכיר מקרוב…" אני מחפשת סימנים לבהלה אצל גדעון ולא מוצאת.

על כרטיס לבן אני כותבת "בתחילת אבן גבירול, יש מקום מיוחד, שבו אפשר להריח ולטעום עוגיות בעבודת יד…" אני משאילה מיהונתן גפן שורות ועושה בהן כבשלי. ברגע האחרון אני מחליטה לא להוסיף את הכרטיס הזה לשנדליר הפתקים של שוגר דדי. יש גבול לאינפנטיליות, לא?

בעוגיות של גדעון יש רק עבודת יד, חמאה, קליפות הדרים שמכינים לבד ובעיקר אהבה ואכפתיות ותקווה לעתיד ששווה עוגיה. עכשיו תקשיבו, כשאתם נותנים ביס, חישבו על כל המרכיבים האלה והתכוונו. יש סיכוי טוב שיום אחד, אם תתנו מספיק ביסים בפלא ותכוונו חזק, יצא לכם בול מתכון כזה לזוגיות, כמו לדופה ולגדעון.

ועכשיו, הפתעה. דאגתי לכם, חברים. מהיום, עד היום האחרון של חודש יוני, יוכלו קוראי "בייגלה" לרכוש שתי חבילות של עוגיות ולקבל את השלישית במתנה. על כל קניה, גם אם תחזרו יום אחרי יום אחרי יום. הדבר היחיד שאתם צריכים להגיד "שלום, אני מבייגלה, מה הכי טעים?" משם אתם מסודרים.

אז בואו נסכם:

איפה?

שוגר דדי – בית ממכר עוגיות

רחוב אבן גבירול 8, תל אביב

מה הכי שווה?

עוגיות "ראס אל חנות", תה ירוק, פולנטה והדרים, שוקולד וצ'ילי ורוקי רואד מהמם.

כמה זה עולה?

אריזת עוגיות עולה בין 30 ל-35 ש"ח.

מה צריך להגיד?

"שלום, אני מבייגלה" ומיד מקבלים 2+1.

מה כדאי לזכור?

שוגר דדי, לא חייב להיות אשמאי זקן ומרייר. שוגר דדי יכול להיות גם חברות, אהבה וחלומות.

 

קטגוריות:: Featuredכללימתוקיםנעמה פלדעוגיותתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת מירב:

    כתיבה מקסימה כרגיל

  2. מאת אביגיל:

    עשית לי חשק להיכנס לאוטו ולקנות :-) יאמייייי

  3. מאת הלנה:

    יוווווו נוזל לי ריר אני כל כך הולכת לשם

    אני חושבת שסיכמת את מקום העבודה שלי בצורה כל כך מדוייקת
    אין עליך
    מהממת

  4. מאת תמנע קורץ:

    ואם כבר שוגר דאדי – הנה עוד אחד ;-)

    http://www.facebook.com/note.php?note_id=176032602429855

  5. מאת עירית:

    אפילו אני – שלא כלכך אוהבת מתוקים, מריירת למקרא התיאור שלך..גם מתכוונת להגיע לשם :)

  6. מאת סמדי:

    אין אישה לא יפה יש גבר של יודע להסתכל

    והעגיות שלך הרסו לי כי אנילא יוכלה לתת ביס עכשיו ישיר

    תבורכי נעמונת על כל אות ומילה
    נשיקות

  7. מאת נורית:

    נשמע ונראה נהדר. חבל שרחוק לי… ( צפונה מחיפה)
    יש משלוחים?

  8. יפה מאד!! פוסט מפרגן ומזמין כל הכבוד!!

  9. מאת ענבל:

    זה מקסים שיש לאיש הזה בסיפור הראשון שלא ברור אם הוא אמיתי, עובד זר לא חוקי בבית…

    • מאת שרון א:

      מכל הדברים זה מה שאיכפת לך????

      את הישראלית המכוערת והמלשנית!!!
      מה מעניין אותך למי יש עובד זר בבית?

      • מאת ענבל:

        אכפת לי הרבה דברים. למשל: התנאים שבהם חיים, מועסקים ולבסוף מגורשים עובדים זרים במדינת ישראל.
        אז לפני שאת קוראת לי מכוערת, תסתכלי בראי.

  10. כל-כך יפה…
    גם הכתיבה, גם התמונות.
    נהנית תמיד

  11. מחר אני שם…הרגתם אותי

השארת תגובה