לה שוק – הצעירים שיביאו את האביב לתל אביב

לפעמים אני חושבת שהעיר הלבנה היא העיר היפה בעולם, והאמת שבמבט בלתי מזויין היא באמת נהדרת. היא הכי שלי והכי מוכרת ובכל זאת, יש בה כל כך הרבה מקומות מכוערים ומצערים. במקום נקודות החן שהמקומות האלה יכלו להיות, הם צמחו כפלולות מכוערות וחומות על לחי צחורה. רון חולדאי מתקשה לעשות את מה ששר הבטחון שלנו עשה עם הפלולה שלו ובמקום להסיר את הפלולות הוא עוקר עצים ברחוב אבן גבירול, אלוהים יודע למה.

לכל מקום יש את המפגעים שלו ואת האוכלוסיות המיוחדות שהמקום עושה בהן כבשלו. ככר אתרים על מועדוני הקלפים וההימורים שלה. נהגי מוניות עוצרים שם כדי לשרוף את מה שעשו כל היום והקירות האפורים מתקלפים ומכוערים מתמיד. הדבר הנורא הוא שהאיכסה הזה מסתיר את הים ואי אפשר לגלח אותו כי הוא שייך להרבה מדי אנשים. על התחנה המרכזית הישנה אין מה להרחיב את הדיבור, אני פוחדת בה ללכת לבד, וגם כשמוריד הגשם מחזיק לי את היד, אני מציצה רק בזווית העין, פוחדת להיות צל אדם.

בעוונותינו גדלים שם ילדי כל העולם, שמתרגלים למראות הנרקומנים המתקפלים והסרסורים הגברתנים העומדים בפתחי מכוני הליווי. "מכון" גם כן מילה. החורים המטונפים האלה הם לא בדיוק "מכון ויצמן" ואף חוקר גדול לא יצא משם, ואם כן זה רק בחסות החשיכה, בפנים מוסתרים, שאשתו לא תדע.

והפיל הלבן, הדוחה, שנראה כמו עיר נמלים, המשחק שהיה מתפזר קבוע לכל האמהות שלנו על השטיח בשנות השבעים. נמלים מסוממות, סוטות, נמלים קורבנות, נמלים חיילות, נמלים בלי מלך או מלכה שתעשה בקן הזה סדר. התחנה המרכזית החדשה, עאלק.

ולכל היופי והחן הזה מצטרפת עוד שכית חמדה – ככר דיזנגוף ומזרקתו האגדית של אגם.

בואו נעצור ונתבונן בפלא.

יונים, הומלסים, ילדים אבודים וילדות שעד לא מזמן שתו שוקו בבוקר ונס קפה, כשאמא הסכימה, "אבל שיהיה חלש" היא היתה מזהירה. עכשיו במקום קוקיות יש להן קוצים בשיער, עגילים בכל מקום אפשרי והבל פה של מלח שיכור. "איבדתי את הארנק, יש לך עשרים שקלים בשבילי?" אחת, רזה מאד, ניגשת אליי. "את לא מצלמת אותי, נכון?" היא נבהלת. "לא אני מצלמת את המזרקה המכוערת" אני מרגיעה אותה. "אז יש לך בשבילי?" היא שואלת שוב. "כן" אני נותנת לה שטר של חמישים "אין לך עודף, הא?" היא מחייכת אליי ומתרחקת במהירות. רציתי לקרא אחריה, לבקש ממנה לקנות בזה אוכל, אבל יודעת שאין מצב. מה אני, אמא שלה?

עוד כמה שוטים של הצבע המתקלף.

ביננו, זה אף פעם לא היה יפה. בשנות השמונים היו את כל הטעמים, חוץ מאת הטעם הטוב. זה נכון למוסיקה, בגדים ופסלים בכיכר. עמדנו מול העוגה שאגם אפה שהשפריצה מים, ירקה אש וידעה נגן, ילדת פלא שהחליפה את המזרקה הצנועה והיפה של צינה. לבשנו מכנסי טופר וחולצות חושפות כתף, היו לנו נעלי פלייט של גלי, צהבהבות או ורודות והרגשנו מגניבים, כמו המזרקה.

אחר כך התחלנו להתקלף, ולהבין שהחיים הם פחות מכייף, ים ורשת ג'. וגם המזרקה התקלפה והחלידה איתנו ואם מקשיבים טוב, לפעמים המזרקה הזו שרה לעצמה בקול עצוב את מילותיו של נתן יונתן "לא נפרח כבר פעמיים…".

אבל לרגלי הככר העצובה, רגע לפני שיורדים ליאוש תהומי ומאבדים תקווה ושניה לפני שילדות שברחו מהבית מרוששות אותך לגמרי, משהו בכל זאת מלבלב ופורח.

"לה-שוק". פרגולה צהבהבה, ריהוט נהדר של סבתות, עם פורמייקה, זה שהן זרקו לטובת פינת אוכל מרחוב הרצל ועכשיו הנכדים שלהן מתבאסים. כמו סביון קטן, צנוע, פורחת בצינעה המסעדה הזו, עדיין לא מפורסמת מאד, מלאת פוטנציאל להיות הלהיט הבא ואולי ברגעים בהם שורות אלה נכתבות היא כבר, הכל קורה כל כך מהר. אמפריות קמות ונופלות בשניות במחי לייק.

הררית, ההריונית החביבה עליי, איחרה כהרגלה. אבל זה היה הרעיון שלה לבוא לפה, אז סלחתי לה מיד. מרחוק ראיתי את דמותה התמירה והגבעולית, באיחור צנוע של עשרים דקות. יצאתי בזול הפעם חשבתי לעצמי והחלטתי לא לאכול לה את הראש אלא להתרכז במה שהתפריט מציע.

לפני שאנחנו מתחילות ללעוס, בואו ננקה שולחן. "לה שוק" היא "מחניודה" כמו שחוף ירושלים הוא ירושלים. אז נכון שיש שם קומה ראשונה ושניה, כלים של סבתות, תפריט מנייר, אותו קהל תל אביבי וכל רגע יש לך תחושה ש"רונה" תכבוש את מצעד הלהיטים ועובדי המטבח יצאו בריקוד סוער. אבל לא. "רונה" לא הושמע ואריס סאן ופאריד אל עטרש נשארו יציבים ויפים בחליפות ועניבות לאורך כל הארוחה. איזה כייף.

"אני רעבה" אמרה הגבעולית ההריונית. אני אוהבת לאכול עם הררית, יש בה תאווה ותשוקה לאוכל טוב, היא מבינה באוכל ואוכלת בלי לחשב קלוריות ונקודות שומרי משקל. כל הטוב הזה ארוז באריזה מצודדת במשקל רבע עוף שאני נראית יותר בהריון ממנה, ואני לא! אני סתם שמנה!

קובניה של דג (39 ש"ח)

בצלחת זכוכית מפעם הוגש אינטיאס עם בורגול, כמות נדיבה של פטרוזיליה ולימון כבוש שהכריז בכל ביס "אני כאן". להקת החימום שהקיפה את הדג היתה סלט עגבניות חריף מעט וטעים לא פחות מהכוכב, הררית אמרה שיותר.

עוד הזמנו לראשונות טרטר עגל ולימון כבוש (36 ש"ח). אני מתה על טרטר ובערך על כל מה שחי ולא שוחח שיחה קרובה מדי עם מחבת או תנור. אני אומרת בערך כי ביצים חיות אני לא אוהבת. בעצם לא אוהבת זה די חיוור. אני שונאת ולא נוגעת בביצים חיות ואם החביתה שלי לא שרופה למוות, אין סיכוי שאוכל ממנה, את זה אתם כבר יודעים.

מנת הטרטר הגיעה בכוס זכוכית ומעליה מתנוססות שתי פרוסות לחם קלוי ו… ביצה חצי עשויה. אני מביטה בהררית והררית יושבת בשקט, משלבת את ידיה הארוכות ולא נוגעת במנה. "אוף, ביצים. אני לא יכולה לגעת בזה. אני שונאת ביצים חיות!" אני פותחת ופתאום אורו פניה של הררית. "יא. גם אני שונאת!". אתם מכירים את הרגע הזה בו אתם מרגישים שנועדתם למי שיושב מולכם? לא? חבל.

מיד ביקשנו שיורידו לנו את הצהוב, לבן הנוזלי הזה (כן אומרים איכס על אוכל) ושתינו כבשנו את מנת הטרטר המצויינת הזו ותוך שניות לא נודעה כי באה אל קרבינו. מנה מצויינת. מצויינת! לימונית, מרעננת, מגע צלפים, בשר מצוין. פלא! בחיי. את המנה הזו הייתי מוכנה לאכול גם לקינוח.

לעיקריות הזמנו אחת מצויינת ואחת שעוד צריך לעבוד עליה או להחליף אותה.

נתחיל בחדשות הרעות, ברשותכם. טאבולה שרימפס (42 ש"ח), נשמע מבטיח, לא? השרימפס היו טובים, אך עד שאכלנו אותם הם היו קרים. הטאבולה היתה פחות טובה וסבלה מחוסר בירוקים. גם החיבור בין השרימפס לטבולה היה לוקה בחסר. לא היתה בינהם כימיה והשידוך נזקק לטיפול זוגי עוד לפני הדייט הראשון. יכול להיות שעם דג המנה הזו היתה טובה יותר. שרימפס לא משתדך בקלות לכל דבר, בטח לא אם אין רוטב שקושר אותו.אז כן, היה רוטב עגבניות, רוטב טוב, אבל הוא לא התחבר לשני המכיבים האחרים.

המנה הוחזרה וגדי, מבעלי המקום ובן השף באו לשמוע מה לא אהבנו וביקשו לטעום. יחס חברי, ישיר ואיכפתי. כן, הצעירים האלה רוצים ויודעים להקשיב, אביב בתל אביב! למה באתם רק עכשיו?

ועכשיו לחדשות הטובות. מה טובות? מצויינות! סיניה מבשר טלה (44 ש"ח). על לאפה שנאפית במקום הונחה ערימת בשר טלה קצוץ, תחתיה היה סליק של בשר חציל שרוף ולאלה חברו קוביות גזרים מתקתקות, צנוברים קלויים, טחינה מצויינת, פטרוזיליה וטעם בהראט עדין הורגש. איזה יופי של מנה. אוכלים בידיים, פה זה מול הככר ולא מול ים. קצת נופל, קצת מתלכלכים, יאסו! הכל בסדר. רק אל תשברו את הצלחת, היא מפעם ויפה מאד.

שתינו מיץ תפוזים סחוט מצוין, וסאן פלגרינו, אריס סאן "דים דם" לנו באוזן ואנחנו, שתי חברות חדשות, שלא אוהבות ביצים, אוהבות לאכול, בגדים, בנים ים וכייף, היינו מאושרות.

כנאפה ומאלבי נחתו על שולחננו, דקה לפני שחשבנו להזמין לקינוח את הטרטר ההוא, בלי ביצה. אחד לי ואחד להררית היפה. הררית גוננה על הכנאפה של מוטראן בשתי זרועותיה הארוכות ואני התרכזתי במלאבי. קינוחים של כייף. איכותיים, לא עושים ענין גדול מעצם ושלא כהרבה קינוחים בהרבה מקומות בארץ, לא קופצים מעל הפופיק ולא מבטיחים את מה שאי אפשר לקיים. כייף כבר אמרנו? אז לגמרי רשת ג'.

נפרדנו בחיבוק וידענו שעוד נשוב לכאן ביחד ולחוד. פתאום הככר היתה כבר קצת פחות מכוערת, ההומלסים פחות מיואשים ואפילו היונים, בעלות הבית, נתנו לעבור בלי לחרבן על הראש.

אל תשתנו, ילדים. הישארו צעירים, יפים, חולצים ואל תקחו לנו את האביב שהבאתם לתל אביב. אנחנו נמשיך לבוא. בטוח.

לה שוק – La Shuk

דיזנגוף 92
תל אביב
טל: 03-6033117

 

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללימסעדותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מעניין. אני דווקא חשבתי שהטאבולה שרימפס היא מנה אדירה. מסכים שאין בהכרח חיבור בין הסלט לשרימפס, אבל במנה שאנחנו קיבלנו השרימפס היו חמים והרוטב קריר, והשילוב בין השניים היה פשוט מענג.
    אין ספק שלמקום יש פוטנציאל גדול מאוד, ולשמחתי גם ניראה שיש בו הרבה מאוד הבנה של התחום ורצון ללמוד, מה שלא אלמנטרי כל כך במסעדנות בישראל (בוודאי לא במסעדות שמאחוריהן עומדים "אנשי לילה").
    אחלה פוסט.

  2. מאת איל שמיר:

    גם אני לא בהריון! גם אני סתם שמן ! :-))

    (ועכשיו ברצינות – שמנה את לא. הלוואי שכולן יראו כמוך, מותק)

  3. מאת מיכל:

    מנות טעימות מאד, אך קצת יקרות. אם יורידו 20 אחוז במחירים- זאת מסעדה שתשרוד שנים רבות

  4. מאת Roni:

    איזה כיף עוד מסעדה נכנסה לרשימת ה-לקחת את אחי לאכול

  5. מאת ניר:

    אחרי שביקרתי במקום 3 פעמים, ואכלתי את רוב המנות בתפריט,המסקנות:
    אכן האווירה מקסימה מאוד, המלצריות מאוד נחמדות ומפנקות, המוסיקה עושה שמח והתפריט הלא מתפלצן עושה חשק לחזור לשם הרבה.
    לגבי האוכל, יש נפילות פה ושם, הסינייה טלה, מנה שטעמתי פעמיים, היתה מלוחה מידי, והתבלון שלה השתלט על כל הטעמים של המנה.
    הטאבולה שרימפס היא אחת המנות הטעימות בפריט, כן גם השרימפס משויה, ושני הסלטים, סלט שוק וסלט שורשים, שביחד עם הלחם עם המטבלים האלוהיים, שווה בעצמה ארוחה לבד, הקובניה של דג היתה מנה משעממת, והיחס בין כמות הדג לכמות הבורגול היתה ממש מזערית ולא מורגשת.
    הקינוח של הכנאפה, הוגש בכל הפעמים שהייתי שם קר, לבקשתנו הוחזר לחימום, מסתבר שחיממו אותו במיקרו!, ועדיין הוא הוגש קריר מאוד, והגבינה היתה ממש קשה, כנאפה קר זה הדבר הכי מבאס בעולם!!!

    • מאת איל:

      היי מתנצל על הפאדיחה עם הכנפה מבטיחים לשפר
      סתם שתדע, אין לנו מיקרו במסעדה ולא היה…
      בלי קשר שוב אשמח שתחזור ותקבל חוויה מתקנת :)
      איל.

  6. מאת עירית:

    אהבתי!!!1
    את החלק של העיר יותר מהחלק של האוכל…:)

  7. מאת דולי:

    כתל אביבית ותיקה שמכירה (כמעט) כל פינה יפה או לא יפה בעיר המדהימה הזאת, אחד הכייפים הגדולים שהיא מציעה זו הדינמיות הבלתי פוסקת שלה. והנה, עוד פנינה שעוד לא גיליתי. רצה לשם ומהר.
    בוב סיימון הכתב הוותיק של CBS או NBC (לא זוכרת..) הגיע ארצה לעשות כתבה מיוחדת על תל אביב, ובלי להתבלבל או להניד עפעף השווה את האיכויות שלה לניו יורק, לונדון ופריז. אני כמובן התאהבתי בו מיידית.
    ובך נעמה ובכתיבתך המענגת אני כבר מזמן מאוהבת ומרחוק…ומי יודע יום אחד עוד ניפגש במקרה באיזה חור תל אביבי קסום!

  8. מאת שרון א:

    נעשה ונשמע..
    עם המלצה כזאת לא מתווכחים.

    ולגבי מצב העיר עוד היית רחמנית
    לא דיברת על מה שקורה בחוף תל ברוך ושפך הירקון ורחוב המסגר ו….

  9. מאת גלית חתן:

    רוב האוכל פה לא בשבילי יען כי אני צמחונית, והמנות האחרונות הן לא כוס הסוכר שלי, אבל הכתיבה – בהחלט כן :) מהחלק השני נהניתי מאוד, החלק הראשון עורר מחשבות עצובות.

  10. נהדר, עוד מקום לבקר בו בתל-אביב וכתיבתך כתמיד, עושה נעים בלב ובראש.

    מגי

  11. אוכל טעים מאד ואוירה נהדרת בטוח אשוב ללשוק עם חברים

  12. טוווווווווווווווווווווב!! הגבעולית…. היא כבר ילדה?

  13. מאת מאוכזבת:

    ישבנו שם בשבת בצהריים. המלצרית לא ממש ידעה מה מכילות המנות ורק אמרה "מדובר במנה עשירה מאוד וגדולה".
    חברה שלי הזמינה סלט ולא אהבה אותו. ביקשה להחזיר. האחראי עשה לה תחקיר מקיף על למה היא לא אוהבת את הסלט ומה הבעיה ובסופו של דבר קבע נחרצות שהבעיה כנראה אצלה (!). היא ביקשה להזמין מנה אחרת ושאלה אותו מה מכילה המנה. הוא אמר לה שהוא עסוק ולא יכול לענות על השאלה אבל ישלח מלצרית. המלצרית הגיעה אחרי רבע שעה. מאחר וכולנו כבר סיימנו לאכול, חברה שלי כבר לא רצתה להזמין כלום.
    השולחן לידנו חיכה חצי שעה לאוכל ובאיזשהו שלב פשוט קם ועזב את המקום.

  14. מאת קונסטנטין:

    כתוב יפייפה. מאחד שכותב. כתוב טעים

  15. מאת חני:

    היינו שמונה. הזמנו 3 מנות ראשונות ושמונה עיקריות. המנות הראשונות הגיעו אחת אחרי השנייה באיחור קל. המנות העיקריות הגיעו אחת אחת שתי מנות הגיעו אחרי שכל האחרים סיימו לאכול. אומנם צופרנו במנות אחרונות אבל כך לא מנהלים מטבח. (המסעדות אחרות אפילו לא היו גובים כסף על המנות האלה)

  16. מאת עדינה קליין:

    נציגות בייגלה! נגעלתן מהביצה השפוכה?… ואין לכן רחמים על העגל שנשחט עבורכן? די עם הברבריות הזאת!

השארת תגובה