וצללים מנופפים אליי שלום מהיר

מוריד הגשם ואני עמדנו במרפסת בצפירה, ספרנו מכוניות חונות באמצע הכביש ולידן נהגים עם ידיים בכיסים, מחכים שהצפירה תפסיק ואפשר יהיה שוב לשכוח, לפחות לרגע, או לזכור בשקט, בלי צופרים ונביחות כלבים היסטריות.

מוריד הגשם חשב על הרצל, לא זה עם הזקן והמרפסת, אלא זה מהשכונה, ואני חשבתי על עדי, זהובת הצמה ועל מי שהיא היתה משרשרת אליו את המחשבות שלה בצפירה, אם היתה היום ביננו.

חשבתי לעצמי כמה היא היתה מוצלחת ובטח היום היא היתה רופאה או איזה משהו שמניב גאווה להורים ופתאום חייכתי כי נזכרתי איך אבא שלי קרא לה בחיבה "ציוו-ווה" כי היא היתה קטנטנה ומתרוצצת וידה בכל ועכשיו היא זכרון בלתי נמנע וגם שיר, של רמי קליינשטיין.

 

מכונית עברה באמצע הצפירה במהירות. הנהגים שעמדו בצד עשו כל מיני תנועות עם הידיים. אולי קיללו בקול, עמדנו גבוה מדי ולא שמענו.  למרות הצפירה אפשר היה לשמוע את הסססססאמק באוויר. "ערבים או חרדים?" מוריד הגשם ניסה לנחש ואני קיוויתי שזה בעל מבוהל עם אשה בהריון שירדו לה המים, או משהו כזה.

בעצם, מה זה משנה? אבא שלי אמר תמיד שהצפירה זה מס שפתיים וביום יום אף אחד לא רואה ממטר את המחיר שגובה האדמה הזו והמנהיגים המטומטמים שלנו, כמו שאנחנו לא רואים את ניצולי השואה. מבחינתו לעמוד את הדקה הזו זה כמו ללכת לקלפי ולשים פתק לבן או לכתוב עליו שרה נתניהו, בגין או גולדה.

 אני חושבת שאבא שלי לא עומד ביום הזכרון, אבל הוא זוכר. מאד זוכר. בעיקר את זוריק, המפקד שלו. אני נזכרת בזוריק כשיוצא לי לאכול דג מלוח, שניהם אהבו דגים מלוחים ואחד את השני. אהבתו של זוריק, השורשי, הצבר, האמיץ, הטייס, יקרה לאבא שלי, הברדקיסט, שלא נולד כאן, אבל הצמיח כאן שורשים. זוריק הוא שורש שקושר את אבא שלי, המהגר, עמוק וחזק לארץ הזו.

אמא שלי זוכרת את רני עופרי. גם אני זוכרת שהוא הלך. היא בכתה לי לתוך התלתלים, דמעות חמות. שעושות כוויות, בנשמה. לתמיד. זכרון רחוק ומטושטש, כמו הירידה המהירה למקלט והדרגשים הקשים מהעץ. מלחמת יום כיפור.

את טל, אחותו הקטנה של רני, אני מכירה. אז חשבתי על עיניי האיילה שלה ועל שלד המטוס שמלטף המבט שלה. לטל הדמעות לא נגמרות אף פעם, אפשר לחוש את העצב העמוק שלה בכל אות. גם כשהיא שותקת.

וחבל שאני לא זוכרת שלאונרד בא באמצע הלילה לבית הילדים שלי. כן, לאונרד כהן, והוא הרים אותי ואני חייכתי אליו, ככה, באמצע הלילה. "הוא רצה לראות מה זה בית ילדים, אז באנו לראות אותך ישנה. ואת היית עם האצבע בפה, כרגיל…" ככה אבא שלי מצייר לי לילה שאני לא זוכרת. חבל. "חייכתי?" אני שואלת, כדי לזכור טוב טוב את מה ששכחתי. "חיוך מקסים, ואילנה רובינא ומתי כספי, שהיו איתנו, אמרו שאת כל כך יפה, וגם אושיק…" אבא שלי משלים לי פערים ואני נעצרת בחיוך החגיגי ששלחתי ללאונרד ומתעלמת מהמלווים. מענין אם הוא יכול להרים אותי עכשיו, מענין אם אחרי המפגש איתי הוא כתב את סוזאן.

http://www.youtube.com/watch?v=cGGSo530bdA

נראה לי שכן. וגם אם נראה לכם שלא, אז מה?

והפיד שלי בפייסבוק נראה כמו מצעד הפזמונים. אבל מצעד שווה.

"בכל שנה בסתו".

"הימים האחרים".

"מסביב למדורה" שלש פעמים וחמש "האיש מן הבקעה".

שבע פעמים "מה אברך" ופעמיים ""בן יפה נולד" שמונים פעמים גלעד עוד חי וקיים.

הכנסתי להייד את מי ששם את "הבלדה לחובש". אני שונאת את השיר הזה, ונדמה לי שגם דן אלמגור לא קרוע עליו.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים"

חבל שאף אחד לא שם את "מגש הכסף" הטקסט שלו מרגש אותי עד דמעות. מגש הכסף בגלל אלתרמן ובגלל שאף אחד כבר לא מגיש שום דבר על מגש של כסף, אפילו מלכת אנגליה אוכלת קורנפלקס בקערית חרסינה מאיקאה וירדה מהסנדוויצ'ים עם המלפפונים על מגש כסף תלת מפלסי. חבל. פעם הכל היה חגיגי, גם הקורבן, גם התקרובת.

מדי פעם מציץ חתול בפיד או זנב עוגה ואיזו ברכת יומולדת שנכתבת במתינות, כי לא נעים לשמוח, אבל גם לא יפה לקפח את מי שנולד ביום המבעס הזה, שכולם מתים בו. אז אולי החיים חזקים מהמוות בכל זאת? אולי אפשר לזכור את מי שאי אפשר לשכוח גם תוך כדי ליטוף חתול, אימוץ כלב שקרעו לו את הצורה בקרבות כלבים ותוך כדי אפית עוגה, טובה, מנחמת, שזה שמת היה מת לאכול אותה עכשיו וביס ממנה היה משיב את נפשו.

היום, ברביבה ראיתי את הרמטכ"ל היוצא, בחולצת פסים כחול לבן ועם לחיצות ידיים לכל דורש. הוא נראה אחלה גבר שעושה לביתו, ואני לא בטוחה שאם הוא היה אומר "אחרי" הייתי הולכת אחריו על עיוור ולא הייתי מתברברת בדרך. בשולחן מולו ישב זמר אחד, שאין לו פרצוף לשיר את "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני" נו, יקיר משרד החינוך, זה עם הקעקוע של העיניים בעורף.

והיו שם גם נשים עם הרבה מדי ניתוחי פנים וגברים עם עבר פלילי ותעודת יושר גבולית עד לא קיימת. ישראל היפה. מלח גס הארץ ובוטוקס השדה. "מפחיד" אמרתי לחכמה שאיתי בפה מלא לחם עם ריבה וחמאה. "כן" היא אמרה בשקט והרימה גבה. לא פירטנו אחת לשניה את הפחד, כי לא היה צריך.

בככר מלכי העיריה הפקה גרנדיאוזית, רק בלי זיקוקים ורקדניות, זה שומרים למחר. ככה מבדילים בין קודש לחול. אבל יש זמרים, הגברה, אפקטים, תאורה, וואו, שיואו ויאיר לפיד. נחמה וביחדנס סטייל יום הזיכרונוש. יאיר, מה קרה לנו?

מחר זיקוקים, קובי פרץ ושלוחים או שלופים (תלוי מי שומע ועם כמה פטישים דפקו לך על המוח) ובשנה הבאה טקסי זכרון בתשלום ואחד פלוס אחד באתרי המכירות הקבוצתיות. יש למה לצפות.

והמתים, מתים. והניצולים, ימותו או ינוצלו. ועם ישראל, חי. אני מקווה.

והחיטה, צומחת שוב, למרות שישראל מתייבשת.

קטגוריות:: הרהוריםכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (13)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אילן תלמוד:

    אכן מפחיד.

  2. מאת Roni Tagansky:

    אוי נעמונת }{

  3. מאת סמדי:

    וואי אני זוכרת את זוריק לב מהסיפרים וגם מהספר

    מרגש נעמה שלי כל מילה שלך גורמת לי למעין צמרמורת
    במיוחד בימים כאילו

    תבורכי אהובה על כל מילה ואות

    • מאת רמת דוד:

      הייתי שם.
      בבוקר ההוא, כשזוריק יצא יחד עם שלושה טייסים מהטייסת ששירתתי בה, והייתי שם כשהם חזרו וספרנו אותם על המסלול.
      1, 2, 3… וזהו.
      איזה מפקד הוא היה ואיזה יום נורא זה היה.
      זוכרת אותו תמיד.

  4. מאת רננות:

    נעמה יקרה
    כמה שאת כותבת מרגש וכל כך עצוב ויפה .

  5. מאת נתי:

    יפה וחודר

  6. מאת איל שמיר:

    עצוב ונכון, ובאמת מפחיד.

    ולכן אקח היום את התפקיד של "מציץ חתול בפיד".
    כי מול כל העצב הזה- אני רק חתול.

  7. מאת הדר:

    זוריק, מפקד מופלא. הכרתי אותו רק מהזכרונות והערצת פקודיו אחרי מותו.
    מרגש, נעמה.

  8. מאת פנינהט:

    אתמול לראשונה בחיי התביישתי במדינה שלי.
    אני לא עיוורת ורואה את כל הרע שכאן אבל אתמול בטקס בהר הרצל, ההתעלמות מחד וההתנהגות הברוטלית מהצד השני של השומרים והשוטרים נגד "רב המחבלים" המסוכן יואל שליט, גרמה לי להתבייש במדינת ישראל ופשוט סגרתי את הטלויזיה, לא יכולתי לשאת את הבושה

  9. מאת טובה:

    מפחיד… ועצוב
    ובדיוק בשל כך אני "מבלה" את הימים האלה, ספונה בין קירות הבית, עמוק בזכרונות ששתלו בי הסיפורים ובמחשבות…
    העצב והשמחה משתרגים, הכי טבעי להם להיצמד אחד לשני וגם הכי מוזר – ואני לוקחת את שניהם באהבה ומאמצת אליי.
    נעמה, תודה. כמו תמיד, את מוצאת את המילים, למחשבות…

השארת תגובה