הרצל, אולי נהרגת סתם?!

אני לא יודע כמה אנשים חושבים על הרצל ביום הזיכרון, אני יודע שאני כן. תמיד. בכל צפירה. ואני אפילו לא יודע למה. אפילו לא היינו ממש חברים.

הרצל הוא לא אחד מהילדים של חורף 73. הוא אחד מאלו שהפסיקו להיות ילדים בסתיו 73. עוד לא בן 18, בערב הראשון של מלחמת יום כיפור, מבלי שכלל ידע שהוא נמצא במלחמה, הוא הפסיק להיות בכלל.

אף פעם גם לא הבנתי איך זה שהרצל שהיה בכלל חבר ובן כיתה של אחי הצעיר נהרג בתחילת המלחמה כשאני אפילו עוד לא התגייסתי. אני מניח שמתישהו הוא נפלט ממערכת החינוך והתנדב לשירות מוקדם בחיל הים. אנחנו, שסיימנו תיכון וחיכינו לגיוס בסוף החודש, התאוששנו מלילה לבן של פוקר אצל אלי בבית כשהמכוניות התחילו לנסוע ברחובות בבוקר של יום כיפור. לא היה עם מי לדבר ולא היה אינטרנט, אבל בשעה שתיים היתה צפירה עולה ויורדת וחדשות. ואחרי כמה שעות הרצל כבר מת.

אני חושב שאני נזכר בהרצל במשך כל ימי זיכרון האלו בגלל שהוא היה החבר הראשון שלי שמת. ושהוא מת סתם. ושדווקא המוות שלו היווה את הנחת אבן הפינה לטקס הסיום של עידן התמימות שלי.

לי ולהרצל אלמלם (אנחנו קראנו לו מועלם) יש רן-דה-וו בצפירה כבר יותר משלושים שנה. שיחה של שתי דקות שבה אני מדבר והוא, כמו תמיד, שותק. אני מספר להרצל על כל מה שקרה כאן מאז שהוא הלך. אני משתדל לספר לו רק דברים טובים. לתת לו הרגשה שהוא לא מת סתם. כאילו יש בכלל דבר כזה שילד בן שבע עשרה וחצי מת לא סתם.

הפעם הראשונה שדיברתי עם הרצל בצפירה היתה לפני 33 שנה אני זוכר את זה כי סיפרתי לו שכסאדאת הגיע לירושלים כחצי שנה לפני כן, חשבתי עליו.

הייתי בלונדון, בבית הגדול של רואינה טוש בגולדרס גרין, בדרכי לחופשה במקסיקו. לא ממש הכרתי את רואינה. חבר משותף שאמר לי שהיא בטח תסכים לארח אותי לכמה לילות. ישבנו לבד בסלון כשהיא הדליקה את הטלויזיה, ואני שפשפתי את עיני כשדמותו של הנשיא המצרי הופיעה בפתח המטוס שעמד בשדה התעופה בלוד. "על מה אתה חושב?" היא שאלה אותי. "על הרצל" עניתי לה, וסיפרתי לה באנגלית רצוצה על הילד הפרוע ומלא החיים שהיה חבר של אח שלי, שבפעם האחרונה שראיתי אותו הוא הלך בשכונה בלי חולצה ועם חצי גוף ערום שרירי ושחום. שלא תתבלבל ותחשוב שאני חושב על הרצל מבזל.

כל מי שראה את סאדאת באותו יום, אני בטוח, שפשף את עיניו. ככה זה כשמשהו שתמיד אמרו לך שהוא בלתי אפשרי בעליל קורה לך מול העינים. ואני שפשפתי וחשבתי על הרצל. מכל המתים שלי בחרתי בהרצל.

ביום הזיכרון 1978 דיברתי אליו בפעם הראשונה וסיפרתי לו מה קרה ושחשבתי עליו שאולי משהו טוב יצא מזה שהוא מת. ככה אנחנו נפגשים מאז. רק בצפירה. אני עם ראש מורכן מסתכל על הנעליים שלי ורואה שהרצל עדיין נותר נער ומנסה לשכנע אותו, ובעיקר אותי, שהוא לא מת סתם.

סיפרתי לו במשך השנים על זה שאנחנו לא כל כך מצליחים בכדורגל ודווקא כן בכדורסל ועל זה שהגיעו מליון רוסים לארץ וששום דבר כבר לא כמו פעם, ושרבין נפגש עם ערפאת ואולי יהיה שלום, וגם שרבין מת וכנראה לא יהיה שלום. ושיש אינטרנט וטלפון שאפשר ללכת איתו לכל מקום, ושיש כאן תעשייה חדשה וחכמה ושתל אביב הפכה לעיר ממש כיפית.

וכל השנים לא סיפרתי לאף אחד שאני מדבר עם הרצל. אפילו לא לעופר אחי, שהיה החבר הכי טוב שלו. הוא בטח לא היה מבין כי כשהרצל היה בחיים כמעט לא דיברנו אף פעם.

הבוקר שאלתי את אלי אם הוא זוכר את הרצל.

"זה שעף מהטוסטוס בשיירה שעשינו בפורים?" הוא שאל, והזכיר לי עוד פעם עד כמה היינו פוחזים וחסרי אחריות בימים הרחוקים האלו.

"אתה יודע שאני חושב עליו כל יום זיכרון" אמרתי.

"אני חושב על שאול אפריק" הוא ענה.

"גם אני, אבל יותר על הרצל" התוודתי בלי להסביר שאני חושב שעל שאול החתיך הבלונדיני עם הבלורית, ששיחק כדורעף כל כך טוב, והיה בכיתה של אילן רמון, בטח הרבה חושבים, ועל הרצל לא כל כך.

"אתה יודע" אלי מוסיף "פעם יום העצמאות היה החג שהכי אהבתי, שהכי שמחתי בו, עכשיו כבר לא, מה יש כבר לשמוח?" הוא מוסיף למלנכוליה שאופפת אותי מהבוקר.

אני מספר לכם את כל זה היום כי בשנים האחרונות כבר אין לי סיפורים טובים לספר להרצל ודי נגמרו לי הנימוקים מדוע מותו של ילד שלוש שנים צעיר יותר מבני הצעיר, עשה שינוי כלשהו לטובה.

וכי מה אספר לו? שהארץ שהוא שפך את דמו בשבילה הפכה לגזענית ומתלהמת? ושבעצם כבר אין ארץ אחת, אלא יש את ארץ תל אביב וארץ השטחים וארץ המגדלים וארץ כל מה שנשאר, ושכמעט לכולם כבר יש דרכון נוסף בכיס? שהמנהיגים שלה מטיסים את כולנו בטיסת שכר לשום מקום, כשהם עצמם מתרווחים במחלקות ראשונות לחופשות במלונות פאר (כמובן בין שתי הרצאות חשובות) ולא שוכחים להזכיר לנו השכם והערב עד כמה העולם מסוכן.

או שסיפור על שר אוצר שיושב בכלא כי שדד ניצולי שואה יעודד את הרצל שהיה שווה למות בעד הארץ? ואם זה לא אז אולי שנשיא המדינה שנבחר על ידי הכנסת עסוק בתרגילים משפטיים כדי לדחות את כניסתו לכלא בעוון אונס? כן, שמעת טוב הרצל, אונס. ואוטוטו יהיה לנו גם משפט של ראש ממשלה לשעבר.

ועל כך שאנחנו מסוגלים לייצר עוד ועוד מדענים מצוינים ולהמציא עוד ועוד המצאות מתוחכמות ולשלוח טילים לחלל ולהוריד טילים מהאויר ולחולל פלאים אבל איננו מסוגלים להעמיד עוד דור של מנהיגים, אחרת איך זה שאותם אנשים תמיד חוזרים? ואיך זה שאנחנו בכלל מרשים לאותם אנשים לחזור?

או אולי הוא יתעניין לדעת כי ויכוח ניטש בימים אלו אם להרשות לכבאים שמתו בתפקיד לחלוק יחד איתו בכבוד ובתואר של חלל מערכות ישראל, וזה עוד לפני שסגרו את הויכוח על אלו שמתו בפיגועים, ואלוהים יודע מה זה כל כך חשוב ועקרוני כי כולם כבר כל כך מתים.

אז הרצל כן, נדבר שוב מחר, אבל אני עצוב כבר מהיום ובכלל לא בטוח שלא מתת סתם.

 

קטגוריות:: דודי כליפאהרהוריםכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת טליק:

    ואני נזכר ביואל גוטליב ובאביחי ברגסון ובעמיר וייס
    כולם כולם ה"הרצלים" שלי מהשכונה שלנו בבית הכרם בירושלים
    פוסט מרגש דודי

    יהי זכר כולם ברוך

  2. מאת Roni Tagansky:

    דודי כל כך מרגש כתבת

  3. מאת pokahontess:

    הצרה היא שהאפסים הללו שמנהלים את המדינה ומנתבים את החברה הישראלית אל אלי פי פחת לא איכפת להם כהוא זה. כל המענין אותם זה הגדלת חשבונות הבנק הפרטיים שלהם.
    אנו שנשארנו בוגדים בזכר הנופלים בכך שאין אנו זורקים אותם לכל הרוחות והשדים

  4. מאת מלכה ברכה:

    עצוב לקרוא,ןהדמעות זולגות בכאב משום שביום שבו אנחנו מרגישים שהילדים שלנו מתו סתם, ובטלויזיה יש כתבות על ישראלים שהחליטו ללכת מכאן ולחפש אושר ועושר בניכר (לא שזה חדש אבל תמיד כואב)ויש תחושה של יאוש מתגלגל, ואין מי שיקום ויעשה משהו משום שבעצם לאף אחד לא ממש איכפת??. אז מה עושים ? ניתן להם את המדינה על מגש של כסף והאחרון שיכבה את האור?
    לא הקורבן שלהם הוא סתם אנחנו ומה שעשינו עם המתנה שהם נתנו לנו…מאד סתם.

  5. מאת עירית:

    מרגש, ולא מפסיק להיות כואב…
    תודה דודי.

  6. מאת תמנע קורץ:

    כל הפנים והשמות… כל אחד וההרצל שלו… ריגשת דודי.

  7. מאת הדר:

    כל חד ואחת מאיתנו, וההרצל, ההרצלים שלו…להזכר בהם.
    ואת "החשבון" עם המדינה, עלינו לעשות בימים אחרים.
    תודה דודי, מרגש.

  8. מאת מיכל:

    הכל אצלך עם כל כך הרבה נשמה.
    אין הרבה אנשים כמוך!

  9. מאת יוחנן:

    ואני היום חושב על יואל שליט ומחאה האמיצה והמטופשת שלו מול אומה אטומה ומול "מנהיגות" שדואגת רק לעצמה. מול ראובן רובי ריבלין שבשכלותו מזביר בנשימה אחת את גלעד שליט ורון ארד .
    ובוכה על כל ההרצלים כולל זה מבזל שברחבתו נערכה הפרודיה הטרגית הזו.
    ריגשת אותי דודי.

  10. מאת דנה:

    נמצאת בהודו – מוצאי יום העצמאות – קוראת ובוכה. ברור שהרצל וכול שאר ההרצלים לא מתו לשוא. יש לנו מדינה מדהימה עם אנשים מעולים והישגים מרשימים. ונכון, גם כמה חראות… ננסה להכניס אותם אחד אחד לכלא… השאר אולי יבהלו ויפסיקו. ואנחנו… נרים ראש גבוה – יש על מה חבר!!!

  11. מאת מוטי:

    שיחקת אותה דודי. כתיבה יפהפיה ומרגשת מאד. אל תפסיק בבקשה.

  12. מאת הדר:

    הרצל.

    את הרצל הכרתי ב-2007. כאשר קיבלתי לידי שני דפים לבנים, מחוברים בסיכת מהדק. תמונתו זעקה מהניילונית הצבאית.

    לא נאמר לי הרבה.

    "תגיעי מדוגמת, מדים מגוהצים לבנים, כומתה על הראש, נעלייום מגולחצות ובזמן, אל תאחרי". הרס"ר הפציר בי.

    לא הבנתי לאן אני נשלחת ומי הבחור שאני מחזיקה בידיים שלי.

    הוא לא הסביר הרבה, רק סיפר על חיילי חיל הים, חללים מהבסיס שלנו שנפלו במלחמת יום הכיפור. חיילים שמתו במלחמה ב73. הרס"ר ביקש שנגיע לבית העלמין ביום הזיכרון ונחלוק כבוד למשפחה, שנייצג את הבסיס, שנהיה ולא נשכח.

    אני זוכרת שישבתי בשק"ם, עם הדפים בידיים. קוראת את המידע המועט שצורף לתמונה. תוהה על גורלו, איך מת במלחמה והאם ההורים שלו עדיין בחיים. אם יש אחים ואיך מרגישים, עכשיו, שנים אחרי. אם עדיין באים לבקר אותו.

    כשהגעתי הביתה, הרצתי חיפוש קדחני אחרי הרצל באינטרנט. חיפשתי כל פיסת מידע שתחשוף עוד על הרצל. הרבה פרטים לא מצאתי.

    ביום הזיכרון הגעתי לבית העלמין. מדוגמת כמתבקש. עם המדים הלבנים והכומתה על הראש. וחיפשתי את הקבר של הרצל. נעמדתי לידו והתפללתי שמישהו מהמשפחה יגיע.

    והגיעו.

    העברתי את הניילונית הצבאית לידה של מישהי. אני לא יודעת מה הרצל היה עבורה אבל ניכר על פניה הכאב.

    מאז, אני חושבת על הרצל בימי זיכרון וביום כיפור. מספרת את הסיפור שלו ותוהה עדיין.

    היום, ערב יום כיפור, שעה 16:05. דקות לפני כניסת הצום, אני חושבת על הרצל ומקווה שהוא לא מת סתם.

  13. מאת נורית פלד:

    דודי, כואב, מרגש מאד.

    ההרצלים שלי הם זוג,שמות: דרור ורוני. שניהם מאותה שכבה, שכנים, 200 מ' הפרידו בין הבתים שלהם והשכול חיבר אותם. דרור היה הבכור משלושה, רוני היה בן יחיד להוריו והמוות חיבר אותם.

    הם למדו שכבה מעלי בתיכון, תלמידים מעולים, פעילים חברתית, מצטיינים בספורט, זה לא עזר, המוות חיבר אותם במלחמה ההיא, בקרבות הצפון, בהפתעה של 1973.

    כשסיימתי עתודה הייתי מאלה שהדביקו את המדבקות בחוברות הנופלים שהנפיק צה"ל של 1974, אחר כך גם הייתי חיילת במסדרי הטקסים העגומים של הארץ הבוכייה בהעברה לבתי העלמין הארעיים, וגם שם הם היו מחוברים…

    היום בבית העלמין בנתניה, במנוחת הקבע רוני ודרור ממשיכים בחיבור.
    ואני, בכל פעם שאני חוזרת אל בית נעורי חולפת על פני הבתים הריקים שלהם, המחוברים לעד.

    זוכרת וכואבת את האין.
    יהי זכרם ברוך.

  14. מאת אלון:

    הי דודי, ריגשת אותי מאוד והתגובות מרגשות לא פחות. התגובה שלי מיועדת לך , להדר, נועה, לדנה ולכל מי שקרא . אני שמעתי על הרצל מעמוס גוטליב .אודות הקרב בו עמוס השתתף, והרצל ז"ל נהרג , עשיתי סרט דוקומנטרי שנקרא "עמוס וטחינה". הקרב הוא מרסה תאלמת. עמוס, גיבור הסרט, הלום קרב בעקבות אותו הלילה וסיפור חייו משולב עם פרטי הקרב ההירואי והשנוי במחלוקת.. הקרב בסרט מסופר מפיו של עמוס וארבעה חיילים נוספים שקיבלו ציונים לשבח על תפקודם בו. הרצל מוזכר בסרט כמובן. תמונתו ומועד פטירתו מונצחים.

    במפגש של חיילים וקצינים של חיל הים בחיפה שארגן דר' כוכבי אזרן משפחתו של הרצל נכחה. הם עלו לבמה תוך כדי שתמונתו של הרצל וסיפור חייו מסופר וקיבלה את ההערכה וההכרה של מאות הנוכחים. הסרט טרם הוקרן בטלויזיה אך סביר שהשנה במלאת 40 שנים למלחמה הוא יוקרן וזכרו של הרצל יעלה.
    אשמח להעביר לך הסרט לצפייה. בברכה, אלון ויינשטוק

השארת תגובה