סליחה, איך מגיעים לברצלונה?

שנים שהלב שלי נוהה אחרי אסיה. נכון, זה נוח, ממש פה, אבל הלב מתרגש מזרחה. דרום מזרח. זו אהבה שגורה בישראל. חם שם וזול שם. משהו בלכסון העיניים, בתרבות הלא מערבית ובשנים האחרונות גם באוכל, מושך אותי כבכבלים לא פחות מזה מעניינות אותי גם סוריה ועירק ואני ממתינה בסבלנות לביקור בהן.

את מיטב כספי השקעתי בנסיעות ארוכות לאסיה המסעירה, מכאן שכשעמדתי על דעתי המתברגנת והתחלתי להתעניין גם בבירות אירופה, בואו נדייק, כשהתחלתי לסבול מחום ולחפש מנות של קור גורמה, כבר לא נמצאה הפרוטה בכיסי.

יש כמה ערים נודעות שאדם לא נחשב בן תרבות אם לא היה בהן, שנו, כן, לא הייתי בהן. קצת מביך להזכיר שמות, אבל מכירים את שירו של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת", זה המתחיל ב "הייתי בפריז וגם ברומא"? ובכן, אם אני הייתי כותבת את השיר הזה הייתה משתרבבת לשם  פעמיים המילה לא.

כשנפתח שוק הנמל בתל אביב, סערו הרוחות מסביב, או יותר נכון הלסתות, ומיהרו להכריז שזוהי התשובה הישראלית לשוק לה בוקריה בברצלונה עוד עיר ש, כבר הבנתם לבד. כחובבת שווקים וכמי שעורכת מבחני אישיות ואבחוני הפרעות נפש לפי המסעדה האהובה על היושב מולי ולפי יחסו לאבוקדו, ראיתי לעצמי חובה לפקוד את השוק. מה גם שהוא אמור להזכיר את ברצלונה ותמיד אהבתי מקומות שמזכירים לי אתרים  שמעולם לא ביקרתי בהם וניחוחות שמעלים בי געגועים למה שלא הכרתי.

עניין אחד מעורר בעיות בשוק הנמל – הוא ממוקם בנמל. נמל תל אביב הוא מקום שאף תל אביבי לא מגיע אליו. בוודאי לא ביום שישי שהוא היום הנוח ביותר לקניות בשוק ובטח לא אם אותו אדם הוא תושב השכונות הנכונות ומכבד את עצמו כצעיר לא ממוסד. פעם, כשאותו תל אביבי רק עבר לעיר, הוא ראה את הנמל והבין מיד שזה יהיה ביקורו האחרון. הנמל רחוק, הוא בטח לא נמצא  ברדיוס שליד בית הקפה או הפאב השכונתי ויש בו המולת משפחות, צפיפות וארומה.

לפעמים קורה המקרה וההורים באים לבקר בשבת ומבקשים מאוד לראות את הפלא, כי הם שמעו מהשכנה שיש שם יופי של דק ובריזה טובה. או אז מדליקים להם הבן או הבת את המאוורר בדירה שיזיז קצת את האוויר הדחוס ותולשים ממקומו את הקרש הרופף ממילא המשמש להם כמדף במטבח. הם מניחים את הקרש על הרצפה, מחבקים את ההורים חיבוק חזק ומיוזע וקוראים בשמם בקול רם בזמן שמגישים להם כוס קפה מהמגורען היוקרתי. יותר נמל מזה הם לא יקבלו.

אם הם לא סופקו מההדמייה, מראה להם הילד המסור את הדרך לתחנת מוניות השירות קו 4, שנהגיהן, גדוד נהגי הקמיקזה הגרוזינים, יובילו את התיירים הנלהבים בטיסה לנמל. בקיצור, הנמל הוא מחוץ לתחום, למרות שוק האיכרים האורגני שיש אומרים שהוא מוצלח. מי שמקדיש את משכורתו לבעל הדירה, מתוך רגשי הוקרה וחיבה כמובן, ממשיך להרעיל את עצמו בתפוחי אדמה מרוססים אך זולים יותר וליהנות מאהבה מייד אין שוק הכרמל.

בכל זאת, חובה היא חובה ועיתונאות, או גרגרנות חוקרת, מכריחה אותי למעשים אמיצים. סרנו לנמל. ביום חול כמובן. הופתענו לגלות שהמתחם קטן ושאיננו ממש שוק. רוב רובן של החנויות מוכרות מעדנים – גבינות, פירות ים, נתחי בשר של מו ומו מרחובות, לחמים של מאפיית לחמים, שימורים משובחים. הכול מעוצב בקפידה, אסתטי ונקי. כלומר, הכול חוץ משוק.

באחד מהדוכנים אפשר לאכול סנדביץ' פסטרמי חם, שרי אנסקי מכינה סנדביץ' הרינג ומסעדת הטאפאס מציעה את המתחייב משמה. השעה הייתה מוקדמת מדי לאכילה מן הסוג המחייב ושפע המעדנים מגרה מכדי להשאיר את הארוחה שלנו נתונה לידיהם של דוכני הכריכים. רצינו להרכיב בעצמנו, לברור, לטעום ולבחור, כמו בשוק.

כמו שאנחנו החדשים זה לזה, מנסים לעסוק במלאכת ההרכבה המשותפת, העדינה. בוחרים, בוררים, טועמים. קנינו שתי לחמניות ומקל גבינה וזיתים מלחמים, הוספנו להם חופן עגבניות שרי תמר, סמוקות, קשיחות וריחניות. בחנות השימורים בחרנו נתחי ארטישוק צלויים וכאלה בחומץ ובדוכן הגבינות רכשנו תום עזים. כוס מיץ תפוזים  קרה השלימה את הארוחה המאולתרת.

בחוץ היה אחד מאותם שרבי אביב הבאים כמו תרגיל של פיקוד העורף להכין את האזרח למוראות הקיץ. כמו בכל תרגיל הכנה או במתכון של סבתא, גם כאן חסר המרכיב החשוב ביותר – הלחות. אבל גם בלי אויבת המדינה ובתי השחי, השמש קפחה. מאידך, פיקניק הוא פיקניק וחובה שייעשה תחת כיפת השמיים.

התיישבנו על מדרגת עץ הנמצאת על שפת בריכת עגינה קטנה. המים מוקפים בחומת בטון שעליה פיגומי ברזל חלודים. מאחורינו, מבית הקפה ההוא, בקעה מוזיקה שהופרעה בקריאות "משה", "רונית".  כשמביטים קדימה, לכיוון הים, בצדה השני של הבריכה יש מעין מבנה הנראה כאילו נטשו אותו באמצע בנייתו והוא מסתיר את האופק. פה זה לא ברצלונה, חשב כל אחד לעצמו.

ברצלונה ותל אביב.

פרסנו על המדרגה נייר, שטחנו כל אחד את אהבותיו וסידרנו יפה. הבטנו בתמונת הארוחה. אותו פריים, שני זוגות עיניים שונים כל כך. כן, עכשיו אפשר לראות  בוודאות שפה זו לא ברצלונה מן החלומות, אבל אפשר גם להחליט שפה זו תל אביב, שבחרנו לחיות בה. הרוח החלה  לנשוב ופיזרה מעט את מעמסת החום. כל אחד בצע את הלחמנייה שלו וסידר לו שילוב כפי שרצה וטעם מן השילוב של השני, שהיה די דומה, אבל גם מספיק שונה. מליחות הגבינה מתאזנת במתק העגבניות והארטישוקים הצלויים נותנים טעם עדין ומעט מעושן.

נשענו אחורה, הסתכלנו להיכן שבכל זאת אפשר לראות רחוק ולדמיין. פעם, כשהיינו ילדים, אמרנו שמחוף טנטורה אפשר לשחות עד קפריסין. אף אחד לא הגיע בשחייה אל האי הקרוב וגם לא ראה אותו מקו החול. גם את ברצלונה לא ראינו בשוק הנמל, אבל ראינו עיר שיופייה לפעמים בכיעורה, שיש בה שוק מעדנים שגם אם הוא לא הדבר שאליו ייחלנו, הוא הדבר האמיתי, מפני שהוא שלנו ומפני שהוא נלחם בברזלים החלודים וצריך רק להחליט להיות מרוצים.

 

שוק הנמל, נמל תל אביב, האנגר 12

20:00-8:00, פתוח בכל יום חוץ מביום ראשון

 

קטגוריות:: Featuredגוני

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (8)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת גלית רוש:

    יקר מידי!!!
    זה לא שוק איכרים ולא מתקרב לזה!
    עם כל התוצרת הנהדרת של הארץ חבל שלא מארגנים משהו באמת איכותי, טעים ולא יקר.

  2. מאת מיכל:

    אותי – שכנעת.
    הטיעון האחרון כבד משקל,
    כלומר שרק צריך להחליט להיות מרוצים,
    (וחוץ מזה, לא הייתי בלונדון ובניו יורק)…(ובברצלונה)
    אבל פיזרת שביל של פירורים שעשו לי חשק,
    המאכלים שתיארת והרוח הנעימה, הצילום, לי זה מספיק,
    עשית לי תיאבון ובזה הרי העניין לא? (עניין, בִּשְני יודים)

  3. מאת אסתר:

    במעשה האמן שלך גוני את יכולה לעורר מתים מ…דבצם…אמנית המילים שכמותך…

  4. מאת ש':

    את פשוט נהדרת, עושה חשק ללכת ולעשות פיקניק שכזה…

  5. מאת ענת:

    כל כך נכון ואמיתי… ובתור אחת שכן הייתה בברצלונה, אין כל רצון להשוות. הוא קטן, קצת יקר, נעים, אינטימי ושלנו ו..זה המקום שאני לא פוסחת עליו בדרך לעבודה בנמל, חושבת מה היום אפשר לטעום(:
    ושוב גוני תודה על הדיוק בתיאור ועל שאת מעוררת את כל החושים כל פעם מחדש

  6. מאת גוני:

    תודה לכולם, אסתר, ש' וענתי – על התגובות היפות והנעימות.

  7. מאת רחל קוך:

    הי גוני,
    אבא שלך שולח אלי באופן קבוע את הכתבות שלך (ואני בוודאי לא היחידה)…..האמת…יש לו במה להתגאות, הכתיבה שלך אכן מדהימה. עדיין לא הייתי בנמל אך לאחר שקראתי את הכתבה נראה לי שאין צורך…ראיתי, הרחתי, טעמתי….וחוויתי, אך בעצם נשארתי רעבה.
    חג שמח לך מתוקה .

  8. באמשלי….חשבתי שהתמונות בברצלונה…
    היום זה מהימים האילה שאני בלי ריטלין…לא ממש היתרכזתי בבפוסט…אבל כן בתמונות…נאלצתי ליקורא את הפוסט מהתחלה עד הסוף כמה פעמים בישביל להבין שזה בנמל חחחחחח….אנא…שימי דגל ישראל לפני דבר כזה…זו הונאה לציבור….
    ענקית!

השארת תגובה