גברים במלכודת

'אל תסתכל למטה.'

אני מסתכל למטה. אל תסתכל למטה, אני אומר לו שוב ומבין שאני מדבר אל עצמי.

הבן שלי הולך מאחורי. הוא לא מסתכל למטה. הוא יודע לבד שזה לא כדאי.

אנחנו תלויים בין שמיים לארץ. השביל הצר, אם אפשר לקרוא לו כך, מתאים אולי לעיזים או יעלים. לא לבני אדם. מי שסימן אותו כשביל היה כנראה אמיץ יותר ממני. או אידיוט.

אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי. עברנו כבר את הקניון על סולמותיו וחבליו, גרסת המציאות של 'סולמות וחבלים', ועכשיו אנחנו על הרכס, מנסים לחזור אל המכונית.

אני מביט אחורה. גיא, מירי ושלושת הילדים הולכים חמישים מטרים מאחורינו. הם באמת הולכים. אנחנו זוחלים על התחת.

אבן קטנה מתדרדרת לתהום. אני תוהה אם יש מישהו מתחתינו ואיזו מהירות צוברת אבן קטנה כזו.

אני מקשיב, מנסה לשמוע את מירי או גיא. לגלות האם הם לחוצים כמוני. אני מביט שוב לאחור. הם הולכים בשקט, מובילים את ילדיהם בבטחה.

עוד מאה מטר ואנחנו על קרקע מוצקה. וישרה.

דווקא עכשיו אני נופל ומעקם את האצבע הקטנה. כשאני קם אני רואה את בני מביט בי בדאגה ומבין סופית שמי שבאמת מפחד זה אני, לא הוא. כל הדרך אני מסביר לו איך להתנהג, איך ללכת ואיך לא להסתכל למטה, אבל אם הייתי סותם את הפה הוא אפילו לא היה מבין שזה מפחיד.

ואולי זה בכלל לא מפחיד?

לא יכול להיות.

יכול להיות?

יכול להיות.

כשאנחנו חוזרים שוב לערוץ הנחל, הפעם לחלקו הנוח והקל, אני מתיישב על אבן גדולה ומוחא את הזיעה הקרה ממצחי. עכשיו באמת לא מעניין אותי מה יגידו או יחשבו עלי. אני שמח שזה נגמר. רק לנהוג בזהירות את הדרך חזרה ולהחזיר את הילד בריא ושלם לאימא שלו. אישתי האהובה. טוב, גם את עצמי.

גיא ומירי מגיעים. אני מביט בהם. הם הולכים בשקט, ילדיהם ביניהם, שקטים ורגועים גם הם.

איזה 'קולים', אני חושב לעצמי.

גיא הוא קול אמיתי. הוא אפילו לא נראה כזה. מה שהופך אותו לעוד יותר קול בעיני.

לעיני המתבונן התמים, גיא יכול אולי להראות כמו חנון. אמריקאי למראה ולא בכדי – גיא הוא אמריקאי אמיתי, הוא בא משם. גבוה, לבוש בשורטס וטישרטס. איש משפחה למופת, חמוש במירי ובשלושת ילדיהם החמודים. לכאורה שום דבר מיוחד. ובאמת, לכאורה אולי אין באמת שום דבר מיוחד בגיא. במיוחד אם אתם מאלה שמיוחדות וקוליות בשבילם זה למשל רשימת חברות 200 הקולים של תל אביב, רשימה שתנאי הקבלה עליה כוללים כנראה גניבת חולצות מחבלי כביסה של פועלים זרים והחרמה רבתי של חברת ג'ילט. אלא אם כן אתה יורם קניוק, שהוא גם חבר ברשימה וגם ממציא הקול המקומי. ומי שקרא את קניוק יודע שזה מצחיק. גדול הקוטרים שהצמיחה לנו הספרות המקומית. ואל תטעו – זו מחמאה. לא שקניוק זקוק למחמאות ממני.

בקיצור, אם אתם חושבים שלהיות בנאדם, 'מנטאש' – זה לא מיוחד, אז גיא הוא ממש לא מיוחד.

כי גיא הוא מנטאש אמיתי . וגם הוא לא צריך, או רוצה, את המחמאות שלי.

איש מקסים וגבר שבגברים, לפחות לפי הסטנדרטים המוזרים שלי. וכששומעים קצת סיפורים על המקומות שבהם הספיק להיות בזמן שאני תפרתי את ציר נורדאו- פרישמן והדברים שהספיק לעשות בזמן שאני ישנתי, מבינים שגם לפי הסטנדרטים המקובלים יותר של מי זה גבר, גיא הוא בהחלט גבר-גבר. כנראה שלא בכדי אני מוצא את עצמי יוצא לשתות בערב, משהו שכבר אינני עושה שנים רבות אחרי השעה 12 בצהריים, דווקא איתו.

את גיא ומירי הכרנו בתחנה. זו שאנו מחכים בה כל בוקר, כבר ארבע שנים, להסעה של איתמר לבית הספר לטבע. גם מיקה של גיא ומירי לומדת שם. לא יודע איך, לא ממש מתאים לנו, בטח לא לי, לסרוג לעצמנו עוד חברים בגילנו, אבל מהר מאד הפכנו לחברים קרובים. כאלה שאוכלים ארוחות ערב ביחד, יוצאים לפיקניקים משותפים. אם יש יותר חברים מזה, אני לא יודע מה זה.

נכון, כששואלים אותי מי הם חבריי הטובים ביותר, אני אף פעם לא זוכר את גיא ומירי. מה שמעיד כנראה שהם חברים ממש טובים שלי. כאלה שלא צריך לפשפש בזיכרון האלכוהולי שלי בכדי לציין את שמם. כאלה שלא צריך אפילו לציין את שמם. הם פשוט חברים. בפועל.

אנחנו חוזרים לאט למכוניות. איתמר שלי מרים את המשקפת לשמיים ומוצא שם רחם. ציפור דורסת גדולה, שחורה לבנה. אחר כך הוא נעלם מאחורי עץ וצועק שאבוא לראות את המדברון, ציפור שיר קטנה ואפרורית למראה.

מירי אומרת שהיינו צריכים להתקדם עם הרכב קצת יותר. קולית, כבר אמרתי.

אנחנו נכנסים למכוניות ונוסעים בחזרה לצימר. ענת ודניאל מחכים לנו שם.

כשאנחנו מגיעים אני נופל למיטה מותש, נפשית בעיקר, אני יודע, ונרדם מיד. כשאני מתעורר לפנות ערב ענת ומירי חותכות כבר במרץ סלטים. גיא מדליק את המנגל בחצר. אני מחכה לסימן שלי ובהינתן האות מתחיל להניח על הרשת הלוהטת את הקבבים, שיפודי הפרגית המתובלים וצלעות הטלה מאבו חילווה, האיטליז היפואי החביב עלי. במנגל השני – הצימר של יובל וענת קלם בפארן מתוקתק להפליא ודומה שחשבו בו על הכל – נצלים הם מתחת לכיסוי תפוחי אדמה בנייר כסף. קודם לכן כבר קלתה  מירי מחצית מארגז הפלפלים, צהובים ואדומים, שנתן לנו יובל. פסולי חיתון מהחממות הענקיות שלו.

אני משגיח על הבשר בשבע עיניים. זו הרי הדרך היחידה שאני מכיר להיות גם כן קול לרגע. להפוך בשר.

אני נוגע בעדינות בצלעות ובודק לפי האצבע אם הן מוכנות. גבר. כשהבשר מוכן אני מביא אותו לשולחן ומצטרף לכולם. אחר כך אני נזכר ביין ורץ לחדר. אני מביא את כל הבקבוקים – רוזה, קברנה פרנק וקריניאן של יקב ויתקין- ופותח אותם בלי לחשוב פעמיים. לא לוקחים שבויים הערב.

היינות של אסף פז מויתקין הם נפלאים. יינות קוליים. יש דבר כזה. אולי.

אסף, הנסיך של תעשיית היין הישראלית, החליט שלא לייצר ביקב הבוטיק שלו ושל אחותו ובעלה – שרונה ודורון בלוגולובסקי- עוד ורסיה, טובה ככל שתהיה, של השילוש הקדוש של עולם היין המקומי – קברנה סוביניון, מרלו ואיזה שרדונה לבן לקינוח. לא שזה רע, אבל אסף – שעובד ביום כיינן מן המניין ביקבי בנימינה, יד ימינו של ששון בן אהרון, היינן הראשי, אנחנו עוד נדבר, בקרוב, על מה שהם מעוללים שם- בא ליקב של אחותו ובעלה כדי לנוח. ליהנות.

אני יכול לחשוב על דרכים יותר קלות להתבטל בהן מאשר לעבוד בסופי שבוע ביקב הבוטיק המשפחתי אחרי שבוע קשה ביקב המסחרי, אבל אני זה אני. לי יש ילדים. בסוף השבוע זו עבודה לא פחות קשה. אז כשכולם נחים רוקח כאן היינן המוכשר הזה יינות אדומים כמו קריניאן, קברנה פרנק, פינו נואר, פטיט סירה ובלנד בסיסי בשם מסע ישראלי אדום המורכב מסירה, קריניאן וקברנה פרנק.

בלבנים הוא בוחר להתעסק עם יוהנסבורג ריזילנג ויין קינוח של בציר מאוחר מענבי ויונייה, פרנץ' קולומברד ושוב ריזלינג וגם כאן יש בלנד בסיסי, מסע ישראלי לבן שמו, שמחבר אל הויונייה והפרנץ' קולומברד את זן הגוורצטרמינר שהפך לחביב המלצריות המקומיות שנהנות לשבור עליו את השיניים. עכשיו תנחשו איך קוראים לרוזה הנהדר שלו, זה שחיסלנו עוד לפני האוכל. נכון. מסע ישראלי ורוד. איך לא מוכרים את כל המלאי במצעד הגאווה, באמת שאיני יודע. ולא להתנפל עלי בבקשה, זו רק בדיחה טיפשית. פתחו חוש הומור אידיוטי, זה יעזור לכם להתמודד עם התהום.

אנחנו שותים ומתמסטלים לאט-לאט אל מול השקיעה. הקברנה פרנק פשוט מופלא. חמוץ כמו שאני אוהב יין, קשוח. קול, כבר אמרתי.

אני מסתכל על גיא ומבין שהייתי צריך לשתוק. כמוהו. התהום לא אוהבת פחדנים.

גם התהום בינינו, שני גברים במיטב שנותיהם, כך קוראים לזה, הלא כן, כבר הולכת ונסגרת. אנחנו לא באמת מכירים אבל כבר לא צריכים את השטויות האלה יותר, בגילנו. מספיק לאכול בשר ולשתות ביחד יין. כל עוד הרופאים מרשים.

 

קטגוריות:: Featuredחיליקיין

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (7)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שלומית:

    הבן שלך יודע שאבא שלו אנושי ויש לו פחדים וחששות.

    אוהבת את כתיבתך ואת האהבה המשתקפת בין המילים והשורות לאשתך ולילדים…

  2. מאת ziv:

    לא כל כך אוהב את היינות של ויתקין משהו בהם לא עובר אצלי
    שמעתי טובות על אסף מחברים מהתעשייה אך צר לי. לא מבין איך אפשר
    לבות על יינן שלא נמצא כל הזמן ביקב
    ניראה לי לא מקצועי וחפיפניקי. לא היה עובר בחו"ל.

  3. מאת נדב פרץ:

    אני אוהב מאוד את הכתיבה שלך חיליק וגם את היינות של ויטקין. אני לא יודע כמה שעות שבועיות נמצא אסף פז ביקב וגם לא מעניין אותי. מבחן התוצאה הוא ינות מצויינים וישראליים מאוד- במובן הטוב של הישראליות . בחום הזה אני מתגעגע ללבנים שלו שהם חמוצים כמו שאני אוהב ולא נדיבים מדי . המסע לבן הוא אחד מהלבנים הכי טובים שעושים בארץ והרי קשה מאוד לעשות יין לבן טוב כאן..חם מדי ובכל זאת .

  4. מאת גוני:

    חיליק,
    בשבילי אתה קוּל קורא באפלה. ובעניין ההומור האידיוטי, הלא הוא סלע קיומנו. טקסט יפה מאוד.

  5. מאת נורמה:

    נדב אני איתך – מבחן התוצאה קובע ובמבחן הזה יקב ויתקין מנצח בענק!! היינות שלהם יוצאים מן הכלל תרתי משמע.
    כבר קרוב לעשור הם עושים אדומים מיוחדים ולבנים – איך הם אומרים היודעים "מדוייקים"(שאצלי זה אומר מלאי ארומה, טעם אבל עם עוד איזה "אומף" מעניין בפה)
    מה שעוד מקסים ביקב הנפלא הזה הם המחירים- בימים כאלה שכל יקב בן יומו דופק מחירים תלת סיפרתיים בלי להתבייש הם נשארים צנועים וחשוב להעריך זאת. המסע ישראלי- אדום, לבן וורוד פשוט נהדרים.
    אני יודעת שאני נשמעת נלהבת אבל בתור אחת שקונה כבר יותר מחמש שנים מהיין שלהם ונהנית אני פשוט שמחה שהם קיימים.
    חיליק- כרגיל כתיבתך מרתקת!
    תודה לבייגלה שהשכילו לגייס אותך.

  6. מאת רוחמה המברשת:

    חילקיניו,
    אתה ריגשת אותי מאוד עכשיו כשסיפרת פה מול כל האומה שאתה נמשך גם לגברים. האמת שאני הרגשתי את זה בפעם האחרונה שנפגשנו, אבל חשבתי שאולי זה בגלל ששיניתי פריזורה ועשיתי תסרוקת כמו אורה נמיר, אוח היא אישה סקסית, או שאולי לא מוצא חן בעיניך הכחול בשיער שלי. מה אישתך אומרת על זה? על כל מקרה, כל הכבוד לך, אני מקבלת אותך כמו שאתה. זה גם מה שאמרתי ליוני כשהוא התחיל ללבוש את חליפות הסאטן הסגולות שלו. האמת שכשראיתי בתמונה פה את הבקבוק הוורוד, הוא מאוד הזכיר לי את יוני וחשבתי שאולי תפגשו, עכשיו שאתה ככה נחשפת פה. יש לו יופי של סיגר.

השארת תגובה