חיים רפאל – מהגהינום לנווה מדבר

אני רוֹצַה לשתף אתכם בסיפור פנטסטי והזוי לחלוטין. סיפור על שואה, אנושיות, חברות וכמובן… על אוכל. וכמו כל סיפור טוב, גם סיפור זה קרה באמת.

הסיפור יגרום גם לספקנים הגדולים ביותר מביניכם להאמין. בַּמֵה? כל אחד בַּמֵה שמתאים לו –  יש שיבחרו באלוהים. יש שיבחרו בגורל. ואני? אני בוחרת להאמין בָּאַדַם ובטוב שיש בו.

מערכה ראשונה: מאי-ספטמבר 1944. אושוויץ בירקנאו

שאנדור ויס היה נער צעיר בן 14, כשנשלח במאי 1944 מביתו שבהונגריה לאושוויץ.

שאנדור ויס הוא אבי.

בחצי השנה הראשונה לשהותו במחנה הותירו הגרמנים את שאנדור חסר זהות ורק בנובמבר ניתנה לו זהותו במחנה – B-14694. זו הוטבעה על זרועו.

אולם חודשי התופת שעברו לא הצליחו למחות את זהותו האמיתית של שאנדור. זו נותרה איתנה בזיכרונות ילדותו העליזה והמאושרת. ילדות אותה בילה באחוזת הברון פרניי, שם התגורר עם משפחתו (אביו, אמו, שלוש אחיותיו ואחיו), שכן אביו היה מנהל גידולי השדה ובית החרושת לספירט של הברון.

בביתו של שאנדור שפעו המזווה והמטבח מזונות מובחרים – תוצרים של יבולי החיטה העשירים, תפוחי אדמה, חיות המשק, גרגירי יער ופירות העץ והשדה שגדלו בסביבה- ומעל לכל אלו התנוסס ריח עוגות הפרג שאפתה אמו.

טעמים וריחות אלו הופיעו בחלומותיו של שאנדור, אם העז להרשות לעצמו לחלום, שכן ההתפכחות הייתה קשה מנשוא. בחצי השנה האחרונה קצבת המזון היומית שבאה לפיו כללה 25' גר' מרגרינה, לחם צר עטוף נסורת עץ ומרק דלוח של סלק בהמות.

יום רדף יום והסיוט היה לשגרת חיים.

מערכה שנייה: 26 בספטמבר 1944 (ערב יום הכיפורים). אושוויץ בירקנאו

ד"ר מנגלה ערך באותו הערב סלקציה. סלקציה בין הנערים. כל מי שגובהו היה נמוך מהנדרש הושם בצריף נעול אחד. שאנדור מצא עצמו בין 700 הנמוכים חסרי המזל. כל אחד ואחד מאלו ידע היטב מה משמעות הסלקציה. רוב הילדים הנידונים, התפללו בקול קורע לב את תפילת "כל נדרי".

שאנדור, שעם הגעתו למחנה איבד למשרפות את אחותו הקטנה והאהובה אִיצוּקָה ויחד עמה איבד את האמונה בֲּאֵל, סירב להצטרף לתפילה. "אם לא תתפלל, תיענש" הטיחו בו שני נערים מהעיירה שלו.

שאנדור החליט באותו הרגע להאמין בדבר האחד שעוד נותר לו – בו עצמו. שאנדור החל מפלס דרכו לכיון פתח הצריף, כאילו משם תבוא הישועה…

והנה, בזווית עינו קלט שאנדור את יאנק, עוזרו [הפולני] של הקאפו.

שאנדור, שימש כמצחצח המגפיים ונער הקריאה-כתיבה של הקאפו, קרא ליאנק וביקש ממנו לספר בדחיפות לקאפו, כי הוא מצוי בצריף הנידונים.

שעה – נֵצַח של ממש – חלפה ויאנק חזר לצריף. שאנדור ראה אותו מתלחש עם האחראי על הצריף , מוסר לו דבר מה ואז וצועק על אבי, כך שכולם ישמעו: "אני עוד אראה לך!!! בוא הנה מייד!!!".

יאנק גרר את שאנדור בכוח החוצה ושכדלת הצריף נטרקה מאחוריהם, חיבק יאנק את שאנדור בחיבוק עז ומיהר לקחת אותו לצריף סמוך.

שאנדור נכנס לצריף הסמוך כשהוא רועד. ממה רעד? מהקור? מההיחלצות מציפורניי המוות? מהעתיד הלא נודע? או שמא מהאנשים שלעולמם נכנס באותו רגע והם כולם דוברי שפה אותה לא הכיר? כנראה מכל אלו יחדיו…

יאנק סימן לשאנדור להזדחל לדרגש עליו שכב בחור שהיה מבוגר משאנדור אך בשנים ספורות.

אותו בחור ניסה לתקשר עם שאנדור ב'גרמנית של המחנה' – שפה אונברסלית של תושבי המחנה, שלא הספיקה כדי להבין איש את רעהו אך איחדה את כולם. וכדי שיידע שהוא יהודי, אמר הבחור לשאנדור "שמע ישראל".

אותו יהודי היה סלונקאי וליבו היה גדול מידות כמותו. משהרגיש את מצוקת שאנדור, אימץ אותו אל ליבו וכשגם זה לא הועיל, החל לשיר לשאנדור שיר געגועים נוגה באיטלקית… "מאמא סו טנטו פליצ'ה…". כך שר את השיר, פעם ועוד פעם ועוד פעם… עד שמעט לפני עלות השחר נצרבו בליבו של שאנדור מילות השיר והלחן והוא נרגע ונרדם.

ביום המחרת היה שאנדור הניצול היחיד מצריף הילדים והניצול היחיד ממה שמוכר בתולדות אושוויץ כ-'אקציית הילדים של יום הכיפורים'.

יחד עם שאנדור שרדו את השואה גם אביו (אך זה נפטר מייד לאחר השחרור), שתי אחיותיו הגדולות ואחיו שהספיק להימלט ולעלות לארץ לפני שהמשפחה נשלחה למחנות.

אמו נפטרה מספר חודשים לפני הכיבוש הגרמני, ואחותו הקטנה אִיצוּקַה נרצחה עם הגעתם לאושוויץ.

 

מערכה שלישית: קיץ 1967 ארץ ישראל

יצחק (שבעולם אחר נקרא שאנדור, עד הגעתו בשנת 1947 לפלסטינה ארץ ישראל) היה שותף ובעלים של חברת הובלה גדולה. בשוך קרבות מלחמת ששת הימים הוטל על החברה לפנות את כל הטנקים הפגועים משדות הקרב. במסגרת זאת, נשלחו עובדיו לתקופה ארוכה לשדות הקרב.

יצחק נטל על עצמו לספק מזון לעובדים, ויחד עם אמי הגיעו לשוק לוינסקי כדי להצטייד. שם הרי יש חנויות רבות של מצרכי מזון וידוע לכל שבאלו ניתן למצוא מזון ארוז בקופסאות שימורים.

כשהגיעו לרחוב לוינסקי בחר אבי להיכנס לחנות שבבית מספר 36. מעדניית חיים רפאל שמה. שם שירת אותם בעל החנות – איש גדל גוף וקשוח.

לאחר שמילאו סליהם פנו הוריי לשלם תמורת הסחורה הרבה שנטלו. ערך להם בעל החנות חשבון ואבי הוציא פנקס צ'קים. מייד הרעים בעל החנות בקולו "אין מכירה בצ'קים." והחל לוקח בחזרה את מצרכי המזון.

הוריי מצאו עצמם בבעיה, השעה היתה שעת צהריים ביום שישי ואבי חייב היה לקנות את מצרכי המזון, שכן במוצאי שבת אמורים העובדים לצאת לסיני.

אבי אמר לאימי "קפצי למסעדת אקרופוליס, שם יחליפו לך את הצ'ק במזומן". בעל החנות שמע זאת ושאל את אבי "אתה מכיר את אקרופוליס?". "כן" ענה אבי.

חייג בעל החנות לאקרופוליס, החליף דברים עם מושיקו, הבעלים, ולאחר שזה אישר לו שמכיר היטב את אבי, הסתובב בעל החנות לאבי ואמר לו: "אתה יכול לקחת מה שאתה רוצה, את כל החנות. לא צריך צ'ק, לא צריך כסף."

הוריי נשמו לרווחה והשלימו את הקניה. אולם רגע לפני שיצאו, הסתובב אבי לבעל החנות ושאל אותו "היית שם, נכון?".

בעל החנות ענה בלעג "נו… חכמה גדולה. הרי אתה רואה את המספר על היד שלי".

אלא שאבי התעלם מהלעג ושאל אותו שוב, בלחש… "אתה זוכר שבשנת 44', בערב 'כל נדרי', הכניסו לך לדרגש ילד הונגרי ולימדת אותו לשיר?".

בעל החנות נדהם, הסתכל על אבי (ולראשונה באמת הסתכל עליו) ושאל אותו בקול רועד "אתה הוא הילד?". "אני הוא הילד" ענה לו אבי.

תוך שהם נופלים זה על צווארו של זה, החלו שניהם לשיר בבכי את השיר האיטלקי "מאמה, סו טנטו פליצ'ה" (אימא, כמה אני מאושר), ועמם בכו כל הלקוחות בחנות ויתר הסוחרים ברחוב, שמיהרו לבוא ולראות על מה המהומה.

אפילוג: ההווה (והעתיד). ארץ ישראל

כאמור, מאז שרד את השואה, עלה אבי לישראל (וזה סיפור בפני עצמו) ושינה את שמו ליצחק. אבי היה קשר בהגנה ובשכבת הקצונה הצעירה של חיל הקשר  בצה"ל (גם זה סיפור בפני עצמו), נשא לאשה את אימי (גם זה סיפור. תאמינו לי), והשניים העמידו משפחה לתפארת – שלושה בנים ובת זקונים (זו אני הקטנה), אחד עשר נכדות ונכדים, ונין (ואחד נוסף בדרך).

מאז שנת 67', שומרים חיים ואבי על קשר מיוחד, ואני מאחלת לשניהם, ולכולנו בעצם, הרבה שנים מאושרות ובריאות.

אז זהו, זה הזמן למזוג לכוסית קטנה וודקה, או אוזו אפילו פאלינקה. לסדר צלחת קטנה עם לקרדה, איזו פרוסה שתיים של הרץ הונגרי וזיתים ולהרים כוסית אחת לכבוד החברים, שנייה לזכר המתים ושלישית לבריאות ולארץ ישראל.

ותעשו לעצמכם טובה ענקית… לכו ללוינסקי 36 למעדניה של חיים רפאל ותראו איך מגיהנום יצא נוה מדבר מלא כל טוב.

ואם יתמזל מזלכם ותראו שם את חיים, מסרו לו ד"ש ממני.

ואם לא, לא נורא, לפחות תזכו להכיר את דור ההמשך שלו, בנים ונכדים לתפארת, הממשיכים לקיים ולטפח את המעדנייה הטובה ביותר בארץ.



~~~
~~

שירת החיים – המוסיקה של חיים רפאל

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץאנשים עם בייגלההרהוריםכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (38)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת רוז:

    מרגש עד דמעות וכל כך מתאים להיום…

    • מאת מינה:

      אכן מרגש עד דמעות וכתוב בצורה נפלאה.חובה לספר את הספורים האנושיים הפרטיים האלה,שנוגעים בנשמתנו,כדי שהדורות הצעירים יותר,לא ישכחו, ו"יום השואה" יקבל משמעות
      אמיתית,ולא יהיה רק טקס בבית הספר. תודה לך.

  2. מאת אורי:

    יקירתי, מילאת את עיני דמעות. סיפור מרגש, יאמן ולא יאמן.
    חיבוק גדול.

  3. מאת טליק:

    מרגש עד דמעות
    מכיר את המעדניה ורואה שם לעיתים את האיש רפאל

  4. מאת טובה:

    בדיוק מה שרוז אמרה…

  5. מאת טובה:

    מדהים!
    לחשוב איך בסיטואציה שהם חיו [אם אפשר לקרוא לזה חיים], מצא חיים את כוחות הנפש להתגבר ולשיר לנער שיר כה עליז [שאת מילותיו איני מכירה, אך נדמה שהוא מלא שמחת חיים].
    סיפור חיים מדהים!

  6. מאת עדי:

    אוהבת אותך

  7. מאת yancu schwarz:

    אכן סיפור מדהים ומרגש,
    עם כל הצרות הנוכחיות יש עתיד לעמנו
    בריאות ואריכות ימים לכולם

  8. מאת תמר ג:

    סיפור מדהים ומרגש.
    בריאות טובה לאביך ולחיים רפאל.

  9. מאת זורי:

    אין מילים! סיפור מדהים, מרגש ומעורר השראה על שני אנשים מיוחדים במינם.

  10. מאת רמי:

    דנה

    סיפור מדהים שקשה להאמין איך לא שמענו עליו עד היום… כתב "מערכות" אני חושב שזה בהחלט יכול וחייב להיות תסריט לסרט או להצגה.

  11. מאת א:

    כתבת פשוט מדהים. סיפור מדהים. אוהבת אותך.

  12. מאת נעמי:

    מרגש ומדהים עד כמה המציאות עולה על כל דמיון.
    אריכות שנים ובריאות טובה לאביך ולחיים רפאל.

  13. מאת עמרי:

    אסע במיוחד.

  14. מאת הילה:

    הנה למה אין לי פייסבוק.
    כי מה, אני פשוט אעשה "לייק" לסיפור הזה? הזוי.
    דנה אהובה, קראתי בנשימה עצורה והתרגשות. כמה אופטימיות וגבורה לצד התופת הלא נתפסת.
    תודה שכתבת. לא הכרתי את הפרטים.
    הילה, ע' רמ"ד שואה.

  15. מאת נטע.ג:

    יש לי הרגשה שהסיפור הוא חלק מהתבלינים של הבישול המדהים שלך..
    מערכה רביעית: דנה מוציאה ספר בישול שכולו נתינה..
    מערכה חמישית: יואב פותח מסעדה בשוק לוינסקי…

  16. מאת אורלי:

    כתבת נהדר. לקרוא , להתרגש, לבכות. זה בעצם סיפורה של הארץ הזאת.
    בריאות ואריכות ימים .לאביך ולחיים.

    והמעדניה באמת מופלאה.

    תודה דנה.

  17. מאת חן:

    ממש רגשת אותי עד דמעות.

  18. מאת רותי:

    אין לי אלא להוסיף על כל מה שנכתב כבר, סיפור מרגש עד דמעות
    המציאות עולה על כל דמיון
    מאחלת בריאות ואריכות ימים לניצולים ולמשפחות
    בהחלט אסע למעדניה

  19. מאת נעמה:

    אני קונה הרבה שנים בחיים רפאל ומאוד אוהבת את האווירה השמחה והדקנדטית שתמיד שוררת שם. היום בצפירה, הסיפור שלך לא עזב אותי. למרות הריגוש והדמעות, לא יכולתי שלא להרגיש שמחה ענקית על שני האנשים האלה ששרדו את התופת והקימו להם חיים חדשים מלאים ומספקים.

  20. כל כך מרגש, הכתיבה שלך נפלאה והמציאות עולה על כל דימיון.
    בריאות ואריכות ימים לאביך ולחיים רפאל ובכלל.

    מגי

  21. אין הרבה מה לומר חוץ ממדהים. וגם מצמרר. פוסט הופך בטן.
    תודה על הסיפור.

  22. מאת מיכל:

    ריגשת עד דמעות.

  23. מאת מולי טימור:

    כבן למשפחת ניצולי שואה,שאמי המנוחה ששרדה את הגיהנום, היתה הבת ה-16 במנין הילדים [כן סבי וסבתי ילדו את 16 הילדים]והיא ועוד גיסה שרדו את השואה,
    לקרוא סיפור מדהים שכזה שמרטיט את הלב ויחד עם זאת מראה לכולנו את הצד היפה והאנושי שלנו, כבני העם היהודי.
    יש בשביל מה לחיות. !!!

  24. מאת דנה:

    תודה רבה על כל התגובות מחממות הלב. התרגשתי (-:

  25. מאת שרה:

    אם עד עכשיו, נכחתי בפייסבוק מכל מיני סיבות שונות ומשונות, היום אני יודעת שעשיתי משהו נכון שם אם הגעתי לאתר שלכם… לסיפור שלכם… לסרטון של חיים…ופה אפסיק כי מרגישה שככל שאוסיף אגרע… המשך חיים ארוכים בריאים ויצרניים לכולכם…

  26. מאת עירית:

    על סיפור החיים הזה נאמר- מרטיט לב, ומרטיב עין.
    תודה.

  27. מאת dorit:

    התרגשתי עד דמעות

  28. מאת אורלי בכר:

    קראתי אתמול וקוראת שוב היום – צמרמורת ודמעות.

  29. מאת ורדה:

    ואוו!!! קראתי ובכיתי ובכיתי ושוב קראתי. מציאות כזו בלתי אפשרית. היום סיפרתי את הסיפור הזה לכמה אנשים ושוב בכיתי וסיפרתי. הסיפור לא עובר בלי דמעות. כבת למשפחה ניצןלי שואה אני מעריצה את אותו דור של נפילים שעברו כאלה מאורעות וקמו לבוקר חדש ושמש זורחת.

  30. מאת יוחנן:

    קורא ובוכה
    לזכור ולא לשכוח!

  31. מאת ליאורה חגואל:

    ביום השואה 2008 שידרו בגלי צה"ל ראיון עם "הילד" וחיים רפאל,
    שם הראיון:" אני הוא הילד" מרגש מאד לשמוע את שניהם.

  32. מאת מיכל מוזס:

    סיפור פנטסטי, כתוב פנטסטי. תודה דנה!

  33. מאת נורית פלד:

    מצמרר מרגש סיפור חיים מרתק. כתיבה חזקה

  34. מאת רועי:

    מדהים ומרגש עד דמעות!!!

  35. מאת ימית:

    לדנה,
    סיפור מרגש הייתה לי צמרמורת בכול הגוף. מאחלת להורייך חיים ארוכים ושיזכו להרבה נינים.
    האם אני יכולה להעתיק את הסיפור ולספר אותו? אני מדריכת תעסוקה לקשישים בבית אבות במחלקת תשושי נפש (חולי אלצהיימר) ויש כמה ניצולי שואה. ובכלל הסיפור מדהים לכשלעצמו.
    אשמח אם תאשרי לי.
    בתודה ימית

  36. מאת דנה נחום:

    מרגש אותי כל פעם מחדש.

  37. מאת אטס יעקב:

    סיפור מרגש ומפגש מרתק שלצערנו חיים רפאל נפטר בערב פסח יהי זיכרו ברוך

השארת תגובה