יום בחיים, שלי.

אלוהים ישמור

רבע לתשע.

ריק.

הדוב יושב לבדו על הבר, קורא עיתון בוקר ושותה אספרסו קצר.

אני מטפס על הכסא שלידו ונשען על כתפו.

'יחיאלי', נוהם הדוב, 'סוף-סוף.'

'סוף-סוף', אני מחזיר לו חצי חיוך מלוכסן.

'מה בא לך? '

לפני שאני מספיק לענות הוא כבר מצווה על הברמנית: 'תמזגי לנו כאן שתי זוברובקות.'

'עוד לא תשע…' , אני מנסה למחות, יודע שזה לא יעזור לי ושאני לא באמת מתכוון.

'תגיד', אני מכחכח בגרוני, מנסה להישמע אחראי, 'אפשר לקבל טעימה' .

אני מחווה בכתפי לעבר בסטת הנירוסטה הגדולה המוצבת בחוץ.

'תפתח לחיליק חמישייה לטעימה', נובח הדוב על הבחור הצעיר הניצב בחוץ.

כמה דקות עוברות ועל השולחן נוחתת צלחת קטנה מלאה בקרח ועליו מסודרות חמש צדפות אויסטר.

שמנמנות, מלוחות, לחות, חיות, רוטטות.

טוב ששתיתי גם בלילה הקודם אחרת הייתי צריך ג'ינס יותר גדול.

'יוטה, ג'ילדרו, פין דה קלר הולנדית, מארן ובלון.' מציג לי אותן הדוב כאילו באמת איכפת לי.

אני תוהה מאיזה כיוון להתחיל לחסל את המעגל הקטן. לפני שנים רבות קיימתי את הטקס הזה לא מעט פעמים עם דוב אחר, אביו הרוחני של הדוב שלצדי. הטריק היה לדעת לבחור את הצדפות הפחות טובות בכדי שהדוב האב יזכה תמיד בטובות יותר. לא תמיד זה הצליח.

כיצד יידע מי שגדל על קוטג' וזיתים איך לבחור צדפות, ועוד את הפחות טובות. התוצאות היו בהתאם – הדוב האב השתעל ושנא אותי דקות ארוכות  בכל פעם שנפלתי על אויסטר שחמד לעצמו. המשקעים החזיקו מעמד רק עד הצדפה הטובה הבאה. עד שהארגז לא היה נגמר, לא היינו מפסיקים ולעזאזל הלקוחות.

אני מציץ עוד שנייה בצדפות ומוותר. הכל יהיה טעים, אני יודע. בטח עבור מי שהפעם האחרונה בה אכל צדפות היתה אלוהים יודע מתי. בטח עבור מי שמשוכנע, שיודע, שצדפות הן האוכל הכי טעים בעולם. במיוחד בהתחשב בעובדה שהן לא ממש אוכל. יותר סוג של שעשוע אינטלקטואלי, שחייה בים בלי מצופים ובלי ים. סקס בלי אמצעי מניעה ובלי הפלות וילדים אחר כך. מקסימום קלקול קיבה.

אבל לא כאן. לא היום.

הדוב מזמין גם לעצמו חמישייה ועוד סיבוב זוברובקה. אני אפילו לא טורח למחות. אחרי הכל כבר תשע ורבע.

בבוקר.

אני מחליט להתאפק ומבקש חשבון. מזל שהיו רק חמש צדפות ולא שישייה כמו שמקובל. אחרת הייתי מזמין עוד סיבוב. הרי לא אוכלים רק שישייה אחת. לא זוכר מי אמר את זה. אולי הדוב האב. אני קם מתנדנד, מחבק את הדוב ונזהר שלא ישרוט אותי בכפותיו או זקנו, ואולי אפילו יחבוט בי קלות. הדוב נזהר בכבודי. משהו קרה. הדוב היה היום דובי.

אני יוצא מתנדנד אל הרחוב, פוסע באיטיות עד הפינה ויורד במורד השוק. ליד החניון אני עוצר בחנות הדגים ובוחר לעצמי פורל ורוד גדול, 1.300 ק"ג.

קצת ירקות ופירות מן הדוכנים הסמוכים וכבר אני מפליג הביתה ברנו השחורה של האישה, מרגיש כמו מנהל בלי עובדים.

בבית אני אומר שלום מהיר לאישה ורץ לאמבטיה, מנסה להעלים את האד העולה ישר מתוך קיבתי. ברור לי שהיא מריחה אותי אבל שותקת. לו היתה אומרת משהו הייתי עונה לה לאקונית, עבודה, משחק אותה קלינט איסטווד של שוק הכרמל. כאילו שזה היה עוזר לי.

'אני צריך לנסוע לקיבוץ הראל' אני אומר לה. 'טעימת יין. מה זה לא בא לי על זה.'

'מסכן.' היא מסננת בשקט.

אני מחבק אותה בלי לנשק ויוצא לדרך.

דיסק של שמוליק קראוס ואני דוהר.

בפנייה ליקב קלו דה גת מתגלה לעיני מחזה מרהיב. עשרות דונמים של כרם מלבלב.  בינות לגפנים פורחות עשרות ואולי מאות מכוניות מנהלים ורכבי שטח. זוגות – זוגות מתנהלים להם חובבי היין אל היקב וממנו. הבאים משרכים רגליהם בדרך העפר והשבים, הלומי שמש ויין,  מגלגלים עגלות קטנות ועליהם ארגזים על ארגזים של יין לא זול בכלל.

ימי פומפיי האחרונים, אני חושב לעצמי, יודע שזה כנראה לא נכון. הרי זה נמשך כבר שנים רבות כל כך ומלכות ישראל השלישית חיה וקיימת, בועטת לכל הרוחות את כל העומד בדרכה.

קלו דה גת הוא השם החם עכשיו בעולם היין המקומי, כך מסביר לי כמה ימים אחר כך חבר. 93 נקודות אצל פרקר לא הולכות ברגל. אני דווקא לא מתרגש. לא מהניקוד ובעצם גם לא מהיינות הכל כך עוצמתיים ומרשימים אבל קצת פחות מרגשים. לטעמי החמצמץ כמובן.

רק שני היינות ה'פשוטים' השנסון, לבן ואדום, עושים לי את זה באמת, מבלי להעליב את רוברט פרקר ועוד יותר ממנו את אייל רותם. יוצרם של היינות הללו הוא ללא ספק איש יין רציני וראוי. שני השנסונים שלו הם בהחלט שירים, סליחה, יינות נהדרים. צנועים יחסית, לא עמוסים וכוחניים כמו אחיהם הגדולים. צעירים. הלבן ממש מצוין, האדום גם הוא על הכייפאק. העוצמות המתפרצות של שאר היינות הם קצת יותר מדי בשבילי כרגע, בצהריים החמים האלו. מצד שני אני יודע שלא ככה טועמים יין ובטח שלא כך נהנים ממנו, דחוסים בין מאות חרמני יין . את הסיקרא, הסירה המיתולוגי של היקב, לא נותנים לטעום כמובן.

בכלל, קשה לי להתרכז ביין. אני מביט המום במאות החוגגים. אולי אלף איש. קונים ארגזים שלמים, זוללים פיצות מהטאבון, מקשיבים לג'אז מעליות חי ובעיקר מתחככים האחד בשני. הג'ט סט המקומי אוהב יין, אין ספק. בעיקר הוא אוהב לאהוב יין. זה הרי מה שנכון לעשות.

אני הולך. בדרך לאוטו שהחניתי רחוק, אני נכנס ליער וקוטף לי קצת זעתר ושומר בר, מרחם על ההמונים הלומי פטישוני היין שאינם יודעים מה מתחבא להם מתחת לאף וגם לו ידעו ספק אם היו טורחים.

בדרך הביתה אני מחליט לעצור בשוק של רמלה. שנים לא הייתי כאן. כבר כמעט ארבע עכשיו אבל השוק עדיין עמוס מאד באחרוני הקונים שהם רבים.

השוק של רמלה הוא לא שוק הנמל בצפון תל אביב ואפילו שוק הכרמל נראה לידו כמו מעדניית פושון בפריז ליד המכולת השכונתית שלכם. אין כאן פטריות שיטאקי ואספרגוס בשלושה צבעים. אבל יש בורקס תורכי נהדר אצל חיים ואלי מלוקה, וסנדביץ' טוניסאי מקצועי ב'אחלה סנדביץ' שפעם קראו להם 'עושים שוק', וגם אצל בוקובזה ממול לא פראיירים. עכשיו קצת מאוחר ואין פריקסה, רק בגאט.

אני מוותר, קונה בורקס תרד מפוצץ בעלים ובלי גבינה ולוקח אותו הביתה ובדרך עוצר אצל חליל ברחוב קהילת דטרויט המקביל ולוקח גביע מסבחה גדול וגביע חומוס סאדה קטן בשביל הילדים וכמה קובות מטוגנות. יש כאן לא פחות אנשים מאשר ביקב קלו דה גת אבל בטוח שאיש מהם לא שמע על היקב הזה ולא היה קונה יין ב200 שקל לשבת. אני רק מקווה בשביל הלקוחות של קלו דה גת שהם לפחות שמעו על חליל.

באחת מהבסטות של הבלאדי אני קונה קצת שקדים ירוקים טריים וסבנח – תרד בר.

כשאני מגיע הביתה אני מנגב קצת מסבחה ונופל למיטה. המסבחה של חליל, אחת הטובות בארץ, עושה לי נעים בבטן הרבה יותר מהאויסטרים של מעוז מהבסטה, בעיקר כי אליה לא נלווים רגשות אשם.

אני מתעורר לפנות ערב, פותח בקבוק יין, מחמם את התנור ל200 מעלות, מורח את הדג במלח ים גס ופלפל שחור גרוס טרי, מושח אותו בשמן זית, דוחף לבטנו את עלי התרד הטריים, מפזר מעל עלי זעתר ומשכיב מתחת כמה ענפי שומר בר. מפוצץ מעל כמה עגבניות, חוצה שני ראשי שום ומניח לצד הדג. עוד כמה עגבניות ליד ויאללה לתנור ל20 דקות ואחר כך מתיישב לאכול עם האישה והילדים ונזכר שוב במה שבאמת חשוב.

 

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץחיליקייןכללימסעדותרמלהתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אורן ג:

    יופי של סיבוב !

  2. מאת נתי:

    כמה קסם יא חיליק במילים שלך.גם אני הרבה זמן לא הייתי בשוק רמלה ואני גר ברחובות 10 דקות משם .מדי כמה שבועות אני נאנח לעצמי "צריך לקפוץ לשוק רמלה" ולא עושה עם זה כלום.אחלה ירקות בלאדי במיוחד בדוכנים בתוככי השוק וזקן אחד שמטגן מין סמבוסה מופלאה במלית חומוס.כמה קסם יא חיליק

  3. מאת עמרי:

    גררררררררררר…..

  4. מאת אבי פלדשטיין:

    תגיד מיזאנטרופ, הרעלת יוד כבר הייתה לך? לא, לא זה ששמים לילדים, זה שנמצא בתוך האוייסטרים?
    אז לפני כמה שנים טובות נסעתי לסיבוב יין בדרום אפריקה: כמה מהיינות הטובים ביותר שיש, תמחור הוגן במפגיע, והכרמים היפים ביותר שאדם יכול לראות. כדי שעולמי לא יהיה צר כחלחולת הנמלה, בין יקב ליקב, לקחתי את סיור החופים הידוע, זה שנמתח על פני שני אוקיינוסים. בין השאר הגענו בבוקרו של יום אל נייזנה.
    הדבר הראשון שידוע על נייזנה הוא המייצרים שלה. מדובר במיפרץ ענק ובמרכזו אי, שהוא שמורת טבע. המיפרץ הענק הזה ניפתח לאוקינוס במעבר צר ביותר, מה שגורם לעת גאות ושפל לכמויות ענקיות של מים לעבור בפרק זמן קצר בין מצוקי הסלע של המעבר. בלויידס, לונדון, יש שני סוגי ביטוח ליאכטות. עם כניסה לנייזנה, ובלי. אם אתה מספיק משוגע להתגרות בגורל, תשלם, אח שלו, תשלם.
    הדבר השני חשוב יותר. אלה הם האוייסטרים. מהסוג הבהיר, הבאלוני, ממלא החיך. בדרום אפריקה מגישים אותם עם לימון ועם בקבוק טבסקו. ובנייזנה מגישים אותם בכל מקום. בתור למפתחות במלון, דלפק אוייסטרים, בארוחת בוקר, על הבופה טס קרח אימתני וגדוש. כך גם בארוחת הצהריים והערב. בתור לספינה שלוקחת לשמורה שעל האי, אוייסטרים. כשחיכיתי לספינה שתחזיר, בא נער ובעד מספר פרוטות שאל אם רוצים. מה אני אגיד, לא? פעם אחת לא אמרתי לא לאוייסטרים, בכל רחבי נייזנה. הנער נעלם עם הכסף, ואני כמעט עליתי על המעבורת שהגיעה. כשהוא חזר, עם שישיה ביד, הסתבר שהוא הלך להביא אותם מהים :)
    הכיוון ברור?
    בערב חשבתי שסופי בא עלי. העולם הסתובב סביב, אני הסתובבתי במרכזו, בכיוון ההפוך, ואפילו לנשום לא היה עניין של מה בכך. התקשרתי לקבלה לזעוק לעזרה. "אדוני אכל אוייסטרים?" שאל הקול המרגיע בנימה מתורגלת באידיוטים כמוני, "כמה אוייסטרים אכל אדוני?" מדובר היה במצטבר בתריסרים רבים, מעל חמישה, אבל מי סופר. בסוף קיבלתי כדור, ולמחרת התייצב העולם סביב בחזרה.
    מאז אני מקפיד לא להפריז באכילת אוייסטרים. גג, גג, שניים-שלושה תריסרים.

    • כמה כיף לגלות כאן אנשים שיודעים לשים לעצמם גבולות

      • מאת אבי פלדשטיין:

        נכון? בדיוק גם אני חשבתי ככה. כל אחד חיב להיות טוב לפחות במשהו אחד.

    • מאת חיליק:

      אבי יקירי. כמו שאמרתי לך, אני מכיר היטב את הסיפור שלך על האויסטרים. תזכיר לי לספר לך כמה סיפורים משל עצמי בהזדמנות. אם כבר מדברים, גם אתה וגם האישה המכנה את עצמה רוחמה המברשת (לדעתי רוחמה הוא לא שמה אמיתי)קיבלתם משום מה את הרושם שאני משוחת והוזמנתי לאכול את הצדפות על חשבון הבית. לא מיני ולא ומקצתי. אני קצין פולני. משלם תמיד בבית בו..
      אגב נדמה לי שפספסתי את התיאור הכי קולע לצדפות. לעשות סקס עם הים. אני שונא ים. יש חול ומלח וזפת. אבל סקס זה טוב. וגם אויסטרים.חג שמח חברות

      • מאת אבי פלדשטיין:

        אוי חיליק'לה, עכשיו אתה אומר לי? אחרי 100-200 אוייסטרים, אופס, מילים? אתה יכול לשכוח מפאלורני, ובשיחה ההיא הקרובה שתכננו, אתה תהיה מוכרח לשבת בשקט ולשמוע שוב, אבל הפעם עם המספרים האמיתיים.
        ודייק: זה שבנייזנה מחלקים חינם אוייסטרים לא גרם לי לחשוב שזללת חינם. אבל כתבת "טעימה", ומשהו בסיטואציה גרם לי להתפלא על כך עד מאוד מאוד מאוד.
        ואגב הים. אני שונא לעשות סקס עם הים. פעם אחרונה שניסיתי ישבתי בפנים 48 שעות. אני יודע שאוייסטרים נחשבים מתאוון (אה, ראית? מתאבן -> מתאוון), אבל לי כל קשר אסוציאטיבי בינם לבין סקס רק גורם להיזכר בשימחה שכמה מחברי הטובים הם רופאים. לי הם סתם ככה טעימים. סקס זה טוב. למה לקלקל.

        • מאת חיליק:

          סקס זה באמת כזה טוב? אני חייב לנסות את פעם…

          • מאת אבי פלדשטיין:

            דווקא את פעם לנסות? גם שלוש אותיות, אותן תנועות… מתקרב…מתקרב…כנראה כבר קראה את הכתבה, אם אתה כזה גיבור…או! ניחשת!

  5. מאת רוחמה המברשת:

    יחיאלי שלי,
    שם יפה, באמת. אני אמרתי לך כבר שיוני שלי הוא גאון? הוא נתן לי לחג מין מחשב כזה שאפשר לקחת ממקום למקום ולהושיב אותו על הברכיים. זה רק לחג, אחר כך הוא ייקח אותו, אל תדאג, שהוא יקנה לי מתנה? נו באמת. בטח לקח מהצצקע שלו, כי אין לה השבוע בית ספר והיא לא צריכה לעשות שיעורי בית. על כל פנים, יש לי עכשיו המחשב הזה ובעד זה אני יכולה לכתוב לך כעת מהשירותים. אחרי כל המצות האלה, אתה בטח יודע על מה אני מדברת, לא יצאתי מפה מאז ליל הסדר. רציתי לשאול אותך לגבי הדוב הזה שנובח, הוא גם מדבר ושותה, נשמע מאוד מוכשר וגם מזמין אותך לכאלה דליקטסים, איזה נדיב, אתם בטח חברים טובים. אני כל כך שמחה לשמוע שיש לך חברים שם בתל אביב ואנשים שמסמפטים אותך, חילצ'וק שלי. כמעט בכיתי בקטע שבו אתה קטפת צמחים בשדה לבד. אני מקווה בשביל אשתך שניקית טוב טוב את הנעליים, אני בחיים לא נתתי לוולוולה שלי להיכנס הביתה בנעליים ובגדים. הוא היה צריך להתפשט בכניסה ומיד היה הולך למקלחת על עיתונים. אחר כך כבר סידרתי לו מיטה במחסן, מה יש, למה שהוא יטנף לי את הווקס? גם כבר לא יכולתי לראות אותו בתחתונים שלו ואלוהים ישמור מהנחירות. נו, מסכן, זכרונו לברכה. רציתי להגיד לך שבעניין הריח אתה יכול למצוץ סוכריה מנטה, זה מה שאני עושה כל פעם אחרי שאני שותה את השרי ברנדי שלי לפני שיוני בא לבקר
    אחר כך אני מחזירה אותו למגירה של הגרבונים, מה אני צריכה שהאידיוט הזה יידע ששתיתי? הוא גם ככה רוצה להיפטר ממני. מזל שאתה דואג לי יחיאל. אוי, אני בוכה.

  6. מאת רוחמה המברשת:

    חילינק'ה,
    מותר פה בבייגלה לכתוב פעמיים? אני ראיתי שאתה כתבת שזה לא השם שלי האמיתי ומאוד נפגעתי. אמנם שם שני שלי זה לוטה, אבל הראשון תמיד היה רוחמה, על שם סבתא שלי שהייתה המאהבת של הצאר ניקולאי. אומרים שהייתה יפהפיה ושאני מאוד מזכירה אותה. אתה הלא יודע שאני מושכת. אבל אני לא כועסת עליך, כי אתה קצין ואני מעריכה קצינים, כל הכבוד לכם שאתם ככה תורמים למדינה. אני מאוד אוהבת גם להיפגש עם חיילים, אחרי שהיו הרבה זמן בקרב. וגם אני שונאת ים, מה יש להתפלש בחול אני לא מבינה? גם אחרי עשר כביסות וגם אחרי שהעברתי עליו שואב, החול היה נדבק לוולוול והייתי צריכה לנער אותו מהגג.

  7. מאת טליה:

    פשוט תענוג.

  8. מאת גיא:

    גדולים מהחיים אתם.
    כולכם.

השארת תגובה