פרוייקט משפחה של בייגלה

אבא של נעמה

האיש שאני נושאת את צלמו ודמותו הוא הסיבה. אבא שלי, הילד בלי האמא, הוא שטיפס על העצים האלה ואכל מפריים. הוא הוריש לי את יופיו, חכמתו, עקשותו, כשרונו, פחדיו, כאביו, תסבוכיו, הפרעות הקשב, האהבה העצומה למילה כתובה ולזמר עברי וגם את כאבי האזניים.

את המשא הכבד הזה, על הציפיות והאכזבות, אני נושאת על כתפיי משחר ילדותי. אני מודה, לא היה מי יודע מה קל לגדל אותי ויש ילדות שסיפקו הרבה יותר נחת ממני להורים שלהם. אני מאכזבת מקצועית, עשיתי בזה דוקטורט. כישורי האִיכְזוּב שלי מצליחים לחדור אפילו למקומות בהם לא ציפו ממני לדבר, שוו בנפשכם!

בראוניז תפוז

 

אמא של נעמה

הידיים של אמא שלי יודעות לעשות כמעט הכל. הן מנגנות באקורדיאון, הן מציירות, הן סורגות, הן עודרות, הן קורצות עוגיות, מגלגלות שטרודלים, מקציפות כל מה שאפשר ובעיקר לשות. בכל המלאכות האלה אמא שלי מוצאת נחמה. בעוד שאנשים אחרים אוהבים לנוח, אמא שלי היא נמלה עמלנית ושקדנית שמסיימת תמיד את המלאכות שלה, כאילו שהיא תמיד רואה את הסוף.

בורקס בשר, לחמניות חלום ונגינת אקורדיאון ישן

 

הסבתות של נעמה

יש אנשים שעומדים בתור לדברים הנכונים ויש אנשים מופרזים, כמוני, שעומדים שוב ושוב באותו תור. אני, למשל, עמדתי כמה פעמים בתור לטעם רע בשירים, חמש פעמים בתור להפרעות קשב וארבע פעמים בתור לסבתות. בחיי היו לי ארבע סבתות ואף לא סבא אחד. הנשים במשפחה שלנו הורגות את הגברים כשהם צעירים וממשיכות לחיות עוד שנים ארוכות כאילו כלום לא קרה.

קאהי עיראקי אמיתי ושתי סבתות מחייכות על ענן


סבתא ליליאן

הלכתי ברחוב וראיתי מישהי דומה לה, רק רזה יותר. לרגע חשבתי שאולי זו היא שחזרה אחרי שריצתה את השנים שלה אצל אלוהים. אולי למעלה גמרו אומר להרחיק אותה מהטחינה, הסילאן, השוקולד והבמבות וזה פשר הרזון שפשט באבריה.

ליתר בטחון עקבתי אחריה במורד רחוב בן גוריון ברמת גן, הייתי חייבת לבדוק אם האשה הזו היא סבתא שלי. בשלב מסוים עקפתי אותה, חשבתי שהיא ודאי תזהה אותי אם תביט בפני, אנחנו הרי דומות כל כך. הישרתי אליה מבט וההבדלים היו גדולים מדי. זו היתה אשה זקנה וסבתא שלי, עד יומה האחרון היתה קצת תינוקת.

תחתוני הארלם עם רוכסן במקום אסטרטגי

 

אבא של דודי

סלים כליפא, אבא שלי, הסכים שנחגוג לו יום הולדת כל שנה בתנאי שאף אחד לא יביא מתנה. לוגיקה עירקית כזו: אם אתם פה, סביבי, אז יש לי הכל, ואם אמא הכינה אוכל אז עוד יותר טוב. אז בשביל מה לבזבז כסף?

אבל לפני שנתיים כשבאנו לחגוג את יום ההולדת ה 88 שלו הוא החליט שהגיע הזמן לעשות קצת בלגן בסדר כשכינס אותנו והודיע לנו שהוא בעצם בן 90.

יהודה אטלס, והאבא הזה הוא שלי

 

אמא של דודי

אמא שלי, לא פלור אלא לוריס, הנערה הכי יפה בעיר, ששברה את לב כולם שרצו מייד להתחתן איתה, ולבסוף נכנעה לקסמים הבלתי אפשריים של של אחד סלים כליפא, שלקח אותה מהעולם שלה למדבר הבאר שבעי של שנות החמישים, נולדה עם כשרון לתבלן ולבשל כמו של אף אחד אחר.

רק אשה אחת בישלה טוב ממנה, אמא שלה, מאמא פלורה, הדונה פלור של כולנו.

אמא, דונה פלור הפרטית שלי, יש קארי אמיתי בארץ!

 

הבנים של דודי

מי שאני כן יכול להציע בגאון לכל מועדון קרניבורים הם שני הבנים שלי, יואל וג'ונו, שאיכשהו כל מסעדה אליה אנו יוצאים מתמחה בצליית בשר. בזמן שאני מתעסק עם המרטיני והאייפון שלי, שני הגברים הצעירים יכולים לפרק בלי כל בעייה פורטרהאוס של קילו וחצי שלצידו חתיכת אנטריקוט ששוקלת קילו.

יש לנו אפילו סבב החלטות כדי שלא נמצא את עצמנו כל הזמן ב NG כפי שג'ונו היה בוחר. על הבחירות שלי, מיותר להוסיף, מוטל וטו בכל פעם.

קרניבור בדימוס מעביר את הלפיד עם סטייק מפולפל בשמנת


אני זוכר ראיון שקראתי לפני שנים ב'ואניטי פייר' עם אומה תורמן, בו היא תיארה את אמונתם של ההורים הבודהיסטים שלה המדמה הורים לבעלי פונדק דרכים והילדים הם עוברי האורח שמשתמשים בפונדק ובמה שהוא מציע לפני שהם ממשיכים בדרכם. והנה אני בפונדק שלי בוחן את הנוסע וחושב לעצמי 'הוא מוכן להמשך המסע, ברך אותו לשלום'.

ילד נוטה ללון. נזיד בשר ושעועית של ערב חורפי בפונדק דרכים

 

סבתא של פורמלג

מי שעוקב ודאי כבר שם לב, אינני בקשר עם אבי, ומעולם לא הייתי. לעומת זאת, עם סבתא, אמו של אבי, אני בקשר מצויין, כזה שעם הזמן צועד לו באופן מסוכן אל עבר היחסים שבין אם ובת.

סבתא שלי מעולם לא זכתה לילדים לה יחלה. זה בכלל לא מה שהיא הזמינה. בכורתה הפוחזת נישאה בגיל צעיר, ברחה לארה"ב ומאז לא טרחה לבקר. אפילו לא פעם אחת. הבן גם הוא הילך בדרכים לא דרכים והשאיר אחריו קורבנות. רק אני נשארתי לה, לקטוף את כל השבחים והתארים של נכדה וכמעט בת לתפארת, וזה (כפי שהיא תמיד ציינה) רק בזכותה כמובן.

כל סודות הגפילטע פיש נחשפים


אמא של פורמלג

אמי סיפרה לי לפני כמה ימים, שמאז שהתחלתי לכתוב היא פתאום התחילה להכיר אותי באמת. באותו הרגע הבנתי שכמעט בלי להתכוון וקצת כמו תבשיל שעועית המאש שנדפק לי לא מזמן, הכנסתי את עצמי למצב בו אני כותבת בצורה כמעט בלתי מבוקרת על עצמי, ובמקום עוד כתיבה על אוכל, אני מטפלת ומשחררת את עצמי מהרבה זכרונות וחרדות שאני כלואה בהם.

חבילות קינואה במנגולד ברוטב חמצמץ של אמא


ההורים של פורמלג

מי שנכנסה למוסד הנישואין מבלי שידעה לבשל (סבתא לא הרשתה לה לגעת במטבח) אולצה לקבל שעור פרטי מאבי שהורגל ל-3 ארוחות חמות ביום ובית מצוחצח. זו הייתה המנה היחידה שידע לבשל וזה מה שאמי בסופו של דבר גם ידעה לבשל.

נטיית הלב שלי תמיד הובילה אותי לנסות ולשנות דברים מוכרים ואהובים ולהפוך אותם לשלי ובמקרה הזה דברים שנואים ומוכרים, בעיקר מפני שאינני רוצה שום קשר עם אותה מנה שהשתרשה חזק בתפריט הצהריים והערב שלנו שנים כה רבות והייתה מזוהה אצלי עמוקות עם אבי. ממולאים חדשים ומשוחררים פטריארכאלית, ממולאים שלו הייתה להם חזייה לבטח היו שורפים אותה בכיכר העיר.

ממולאי הזעם

 

דודה של פורמלג

את רוב ילדותי לאחר שעות בית הספר, ביליתי בחסות דודתי, אחות אמי, שגידלה שני ילדים משלה ואותי, בזמן שאמי עבדה. לימים הבנתי, שדודתי השכילה למצוא לעצמה זיווג שטוב ממנו אין – בעל גרוזיני כשר למהדרין. אני זוכרת כיצד חשתי בכל ערב, שבת וחג, את ההבדלים החזקים שנוצרו והעמיקו בין ביתי לביתם.

אני מודעת לקלישאתיות הסמי אוריינטליסטית שאני מביעה, אך מדובר בחום אין סופי, אווירה תוססת של קולות, אנשים שמחים שנכנסים ויוצאים, מטבח מהביל מלא טעמים חדשים ומיוחדים, ובעיקר המון תחושת משפחתיות ושייכות.

גאורגיה שלי חלק א': חליעה בתוספת רומי וסלט דשא


סבתא של גוני

זה כבר עשור שלא התנגדתי או העזתי להביע מרמור בכל פעם שלאמא שלי לא התחשק לבשל והיא נתנה לי את ההרגשה שאסור לי לפספס, כי מי יודע מתי תהיה הסעודה האחרונה. ככה זה פולניות ממש מוצלחות, הן פועלות בטלפתיה. אנחנו מטילים את עצמנו אל הרכב ונוסעים. צריך להזדרז, הארוחה מתחילה בשבע וסבתא מתרגזת אם אנחנו מאחרים.

הקיבה שלי עוד מנסה לעבד עם הפסיכולוגית שלה את הטראומה שעברה עליה בארוחת הצהריים, המוח הקדמוני שלי מתחיל להתעשת לכיוון האדם החושב, מנסה לנתח את המידע. אף אחד לא באמת רעב. משכנעים את עצמנו שעם האוכל יבוא התיאבון, אבל כולנו זוכרים במדויק איך נראה האוכל וגרוע מזה, מה טעמו.

חדר האוכל בקיבוץ – עולם הולך ונעלם

 

אמא של גוני

"יש לי פטרייה", אמא שלי נכנסה לסלון קורנת מאושר. "איזה?" שאל אבא שלי, "נרתיקון דביק", היא ענתה. "איפה?" הוא בקושי הרים את המבט ממסך המחשב. הוא כבר לא מתרגש מהפטריות שלה. בשלב הזה נעצור. אעצור לא בגלל שחלקכם בטח הפסיק לקרוא. החלק שעוד ממשיך לקרוא מקיא ותוך כך מחייג ללשכת הרווחה כדי לדווח על משפחה בעלת הרגלים דוחים במיוחד .

למה היא מספרת לנו את זה ולא לרופא הנשים? תתהו. ובכן, לא בגלל זה עצרתי, אלא בגלל חוקי הצנזורה. עומדת כאן גם סכנה מידית לירושה שאין לי. אם אחשוף את מיקומה של הפטרייה יש סכנה מוחשית לשלומי וכמו קדאפי אל העם בלוב, ייתכן שיצטרכו לטבוח בי מרוב אהבה.

יש לי פטרייה – המדריך למלקט המתחיל

 

אחות של של גוני

לקחתי אותה למסע, היא יקרה לי מאוד. יש בינינו מרחק של שנים, סנטימטרים וקילומטרים. כל אלה משמעם מרחק. בעיקר הסנטימטרים. לפעמים אני לא בטוחה אם היא לידי ורק הקול שלה מסמן שהיא ממש קרובה. היא קטנטנה ומחייכת כמו גומת חן אנושית. אני גבוהה ואירונית, ביחד יש צחוק. זמן רב מדי לא טיילנו ביחד. החלטנו להעפיל לאצבע הגליל. רצינו שתהיה לנו מספיק דרך להתגבר ולדבר ולהתרגל. חיכינו להתפעל ביחד מהנוף הנפרס, מההרים מלאי ההוד שאותי קצת מפחידים.

אהבה בין אדום לירוק

 

אבא של גוני

בערב, חזרתי לדירה והתקשרתי הביתה. ההלו המוכר והנעים ענה לי. אבא, אמרתי, יש לך ד"ש מהלל שורק. מה? איפה פגשת אותו?, יש לו מסעדה בתל אביב, ההודית הכי טעימה שיש בארץ וגם ממש זולה.

מה את אומרת? עבדתי איתו פעם במסגרייה, הוא איש מקסים וטוב לב ויש לו ידי זהב. גם אתה אבא, גם אתה.

סלאם בומביי – נקודת אושר במצחו של אלנבי


סבתא של חיליק

אין מקום שכתבתי בו ולא סיפרתי אחרי זמן מה על קציצות הפראסה של סבתא אסתר. סבתא שלי. אמא של אמא שלי.

סבתא שלי תהיה עוד מעט בת 92. אין לה כוח יותר להכין קציצות. אין לה כוח יותר בכלל.

אני יודע שאם אמא שלי תקרא את זה, היא שוב תיאנח ותמחה דמעה. בינה לבין עצמה היא אולי תכעס עלי קצת שאני שוב כותב על סבתא במקום לבקר אותה.

קציצות פארסה הכי טובות בעולם

 

הילדים של חיליק

אז נכון, גם דרעק כמוני מתרגש כל שנה מחדש לראות את ילדיו גדלים בעוד שנה וגם לקנות להם מתנות זה כיף גדול. לחבק ולנשק אותם בבוקר מתחת לבלונים כל עוד הם עדיין מרשים לי. או להכין להם כל הלילה עוגת שוקולד לחגיגה הצנועה בגן או בבית הספר. אבל מה בין זה ובין הידיעה שבעוד כמה שבועות,ימים, שעות, דקות, יכנסו שוב לביתך שלושים-ארבעים איש שאתה לא סובל – מה לעשות שהבכור נולד בחורף ואי אפשר לחגוג לו בגינה – ולכמה שעות יגזלו ממך את הדבר היחידי שבשבילו נולד הבית. שקט.

יום הולדת בלי ביסלי גריל ועם קצרין 2003, במקום

 

אחות של נדב

כשאחותי הגדולה – "החטא והשופטת" ומוריד הגשם שלה הפצירו בי, מה הפצירו בי? דחקו בי ! אילצו אותי לבוא ולסעוד בחברתם ב"קוצ'ינה תמר" פטרתי אותם בבוז האופייני לי: "בישראל לא יודעים לעשות אוכל איטלקי!" נחרתי לכיוונם.

כיוון שמאחותי הגדולה אני מפחד פחד מוות ועל כן נשמר ממנה ונשמע להוראותיה, מילאתי אחר הדרישות ובאתי איתה ועם הדודי שלה לארוחת ערב איטלקית בקוצ'ינה תמר. משפחה לפני הכל, אתם יודעים. מה לא אעשה למען אושרה של המלכה שלומציון ובחיר ליבה. טייב, כאשר נפלנו נפלנו.

קוצ'ינה תמר – טרטוריה איטלקית אמיתית בתל אביב

 

אמא של מסלנסקי

כאשר הייתי ילד אימי לימדה אותי להדליק את הפתילייה ולחמם עליה את סיר הקובה הקר. לפחות פעם בשבוע היינו אוכלים קובה. שהייתה האוכל הכי זול. כדורי סולת עוטפים מעט בשר ומבושלים במרק ירקות כלשהו. החיים גלגלו אותי אל תבשילים אחרים ואת הקובה מצאתי לאחר מכן במסעדות אתניות יקרות, כשהוא נושאת שם אחר – קוּבֶּה.

הילכו קוּבָּה סלק ופיג'מת פסים יחדיו בלתי אם נועדו?

 

 

תודה

ולפני פיזור, תודה מקרב לב לכל אלו שלקחו חלק במסע "להיות בסדר עם חברים" למען עמותת לשובע. כפתור ה Pay Pal עדיין נמצא בראש כל עמוד בבייגלה, ודרכו אפשר לתרום ישירות לחשבון של העמותה.

חג שמח

קטגוריות:: אוכלים בחוץפוסטים אהוביםשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אילן תלמוד:

    רעיון חמוד

  2. מאת גסטרו:

    הנאתי מהקריאה נפגמה בגלל לשונית מוארכת עליה הכתוב TWEET, LIKE ו SHARE. היא מכסה חצי משדה הקריאה. האם יש דרך להפטר מזה ????תודה רבה !
    חג שמח

  3. מאת טליה ר.:

    כל כך יפה,רעיון מקסים. חייתי לרגע קט כל דמות ודמות,כה שונות זו מזו וכה דומות…חיים שלמים.תודה על השיתוף שהביאני לידי התרגשות.

  4. מאת טובה:

    אהבתי… סוג של "כולנו מסובין" ((:
    חג שמח

  5. מאת אתי:

    כל כך יפה !!! בעיקר בגלל שאני מכירה אותך נעמה-מילדות, ומכירה חלק מהדמויות עליה את כותבת כל כך נכון. וזה בהחלט עושה משהו.

השארת תגובה