פסח, מצה ומרור וקציצות פארסה הכי טובות בעולם

'אפשר לקחת עוד אחת? '

אבנר מחייך חיוך של צדיק שיודע נפש בהמתו.

'אתה יודע מה טוב, מה..?' הוא אומר ומושיט לי עוד קציצה.

אני מביט בו מבויש ושואל בשקט:' יש לימון?'

'בשביל מה ? בשביל הקציצה? לא צריך, תאמין לי.'

אני לוקח ביס מהקציצה השנייה ושוב לא יודע את נפשי מרוב אושר. טעים לא פחות מהראשונה. טעים לא פחות- אני מתקשה לכתוב את המילים הבאות- מהקציצות של סבתא שלי.

כל חיי אני מחפש קציצות טעימות כמו אלו של סבתא שלי. בכל מקום שבו יש קציצות כאלה אני תמיד מבקש לטעום מהן ותמיד מתאכזב.

לא הפעם.

אין מקום שכתבתי בו ולא סיפרתי אחרי זמן מה על קציצות הפראסה של סבתא אסתר. סבתא שלי. אמא של אמא שלי.

סבתא שלי תהיה עוד מעט בת 92. אין לה כוח יותר להכין קציצות. אין לה כוח יותר בכלל.

אני יודע שאם אמא שלי תקרא את זה, היא שוב תיאנח ותמחה דמעה. בינה לבין עצמה היא אולי תכעס עלי קצת שאני שוב כותב על סבתא במקום לבקר אותה.

אמא שלי צודקת כמובן. מזמן כבר נגמרו לי כל התירוצים. נשארו רק המועקה והכאב והתקיעות הנוראה הזו של מי שמעניש את הבנאדם האחרון בעולם שזה מגיע לו. השד זוכר או יודע על מה ועל מי בכלל אני מעניש. בטח שלא על משהו שסבתא שלי עצמה עשתה אי פעם. סבתי לא הרעה לאיש מעולם. זה רק אני שמתעקש, בגיל שבו היא עצמה כבר היתה סבתא, ושלי כבר יש בו שני ילדים, להישאר עדיין 'בכור אל בובו'. הבכור הטמבל.

זה הרי נאמר תמיד בחיבה ועם ליטוף על הראש אבל אני כבר יודע שעכשיו, בגילי, אני באמת טמבל גדול. בלי שום חיבה. ובכל זאת אני מתעקש להישאר כזה. בלי לרצות באמת.

אז לא, לא אכתוב כאן שוב על סבתי ועל קציצות הפראסה שלה. בסוף הרשימה אתן  בכל זאת את המתכון, בפעם המי יודע כמה. ואתם, אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם, תנסו לשחזר או שפשוט תיסעו מהר ליפו, לאבנר ורמי בשדרות ירושלים 70, ותטעמו את קציצות הפראסה הכי טובות שיש, חוץ מאלו של סבתא אסתר כמובן. כל שאר המטעמים של המעדנייה הוותיקה הזו שווים גם הם בדיקה ולא אחזור כאן שוב על מה שנכתב כבר עשרות פעמים במשך עשרות שנים. רק אומר לכם כך, מה שאבנר ורמי שכחו כבר מזמן, בשוק הנמל למשל, לא ילמדו אף פעם.

במקום זאת אספר לכם על ארוחת הצהריים היוונית שאכלתי בצהרי שישי אצל ליאור במנזר. נכון, גם על ליאור כבר כתבתי. אבל זה פחות כואב. לי לפחות. בעצם זה לא כואב בכלל. בינתיים.

בשנים האחרונות, כמעט בלי ששמתי לב, הפך ליאור לחבר שלי.

אני חושב.

כרגיל אצלי, לפחות עם חברים שתאריך הייצור של חברותם איתי הוא באלף הנוכחי, אינני בטוח שגם אני חבר של ליאור. וכרגיל, שוב, זה לא ממש משנה לי.

אני אוהב את ליאור.

אוהב את הידענות האינסופית שלו, את היכולת שלו לצחוק בלי סוף, את חיבתו המוגזמת לטיפה המרה, את שליטתו המדהימה במאות מתכונים ויכולתו לבצע אותם כמו שאף אחד אחר לא עושה זאת, את הסבלנות שלו, את התמכרותו לענפי הספורט הכי ביזאריים שיש, בעיני לפחות.

בצהריי שישי האחרון היה ליאור עסוק בצפייה במשחק פוטבול אוסטרלי. כשצחקתי על כך שכל הגברים האוסטרליים המסוקסים שצפה בהם נראו לי טיפה, איך אומר זאת, נו, הבנתם, תקע בי את אחד ממבטיו רבי המשמעות,חייך והזמין לנו בקבוק אוזו 'גמד'.

בתחילת דרכה, אי שם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, שירת המנזר, מאורת השתיינים המהוהה והדהויה הזו שליאור הוא אחד מבעליה ומנהלה בפועל, את חלקה היותר שתוי של קהילת התרמילאים. כיום היא כבר קוסמופוליטית כמעט כמו בעליה המזוקן ומתייחסת בסלחנות גם למי שמתעקש לדבר עברית וגם את מי שאינו שתיין דגול, בוהמיין מתחיל או משורר בפוטנציה. עובדה, אפילו אותי סובלים כאן בשקט כבר למעלה משנתיים על בסיס יום – יומי כמעט.

על אף שנולד כאן בינינו, מזכיר ליאור כמעט כל דבר חוץ מאשר ישראלי. לפעמים הוא נראה כמו שיכור אירי ולפעמים כמו קאובוי אוסטרלי. הכל חוץ מבעלבוסטה ישראלי.

בכל סוף שבוע, כמעט, עושה ליאור 'ספיישל' אחר. פעם אוכל בוכרי ופעם אוכל סקוטי, פעם שלל הים ופעם ציד היבשה.

אבל אם באמצע השבוע המנזר הוא אחד הסודות הכי שמורים שיש בכל הקשור לאוכל טוב, אפילו חלק גדול מלקוחותיו הקבועים – וכולם כאן כמעט קבועים- לא יודע שיש כאן מה לאכול חוץ מטוסט – בסוף השבוע האוכל הנפלא של אמצעיתו הופך לאורגיה אמיתית של טעמים וניחוחות כיד הדמיון והחשק הטובות של ליאור וטבחיו המוכשרים עד אימה.

את סוף השבוע האחרון הקדיש ליאור לאוכל יווני. למה ? מה זה משנה. הרווח היה כולו שלי. נכד של סלוניקאית שרוצה לבכות.

אחרי שהפרעתי לו באמצע הכדורגל האוסטרלי – 'דומה קצת לכדורגל גאלי' אמר ליאור , לי אישית זה נראה יותר כמו פוטבול בלי קסדות וכריות כתפיים מנופחות, שזה כמו סקס בתל ברוך בלי קונדום – הזמין לנו ליאור גרסה פרטית שלו  לקלפטיקו – תבשיל כבש ותפוחי אדמה ברוטב לימון.

'עם הידיים' אמר כשראה שאני מחכה למזלג.

האוזו הגמד הגיע מיד.

ליאור שתה ממנו קצת וחזר לוודקה זוברובקה הירקרקה הנצחית שלו, זאת שמגיעה אצלו תמיד מידאחרי ה'אוניקום' – הדיז'סטיף ההונגרי שליאור דווקא מתניע איתו, ובין הפיינטים האינסופיים של ה'אוהר'ס'  – הסטאוט האירי החדש.

אחר כך , לא לפני שליאור בירר בפעם האלף אם המטבח כבר פתוח- 'אני רק לקוח היום', סנט במלצריות- הגיעו בזו אחר זו צלחות עם צזיקי סמיך וטעים במיוחד, גירו של זנב – הגרסה הפרטית של ליאור לשווארמה היוונית הלאומית – אצל ליאור הפך הבשר לחתיכות בשר זנב פרה על לאפה עם סלט יווני של עגבניות ובצל סגול מעליהן, ממרח שעועית עם סרדינים כבושים ועלי גפן ממולאים בבשר כבש וצנוברים נחים על שלולית של יוגורט. אם היה לי כוח הייתי טועם גם מהגרסה הצמחונית של העלים, מהמוסקה, מסופלקי הסינטה וממה לא.

ישבתי מולו, צוחק בקול, נוהם כמו בבון, בוהה בפוטבול האוסטרלי, וכל הזמן חושב על קציצות הפראסה של סבתא שלי ועל סבתא שלי עצמה. מזל שליאור לא הכין גם קציצות פראסה.

אז הנה המתכון שלפחות בפסח משפחתי עדיין זוכה לאכול ממנו ואני מקווה שגם השנה יצוץ לו באורח פלא.

חג שמח ליאור יקירי.

חג שמח סבתא שלי. אני אוהב אותך, את יודעת. גם אם אני טרונצ'ו גדול ו'בכור אל בובו' שלא בא אף פעם.

 

קציצות פראסה של סבתא אסתר

אין תמונות הפעם. אבל זה המתכון. ואם תעקבו בקפידה אחרי ההוראות, אולי יצליח לכם. אבל אל תספרו לי על זה בבקשה…

 

המרכיבים:

3 ק"ג פראסה (כרישה,פורי, לוף)

3 ביצים שלמות

3 כפות קמח מצה

פלפל לבן טחון

שמן לטיגון (לא שמן זית)

 

אופן ההכנה:

  1. מורידים את הקצוות של העלים ואת העלים הצהובים או הנבולים. שומרים על כל מה שירוק. יש כאלה משתמשים רק בחלק הלבן, הגזע, אבל לא אנחנו.
  2. מבצעים חתך אורך מאמצע הגזע עד סופו, לכיוון העלים. הופכים את הפרסה ברבע סיבוב ומבצעים חתך נוסף וזהה. מה שצריך להתקבל הוא ארבעה רבעי אורך המחוברים יחדיו באמצע הגבעול. כל זה נעשה כדי להקל על שטיפת הפרסה, שהיא ירק עמוס חול במיוחד, גם בין עלים ושכבות של הגבעול הלבן.
  3. שוטפים את הפרסות היטב מתחת לזרם מים חזק ומקפידים על שטיפה קפדנית וחטטנית במיוחד. חותכים את הירק לחתיכות אורך של 4-5 ס"מ.
  4. מבשלים רבע שעה במים רותחים מומלחים קלות. מסננים ושוטפים במים קרים מספר דקות כדי לעצור את תהליך הבישול.
  5. סוחטים את הירק המבושל היטב. כאן נעוץ בעצם הסוד המפריד בין סתם קציצות פרסה ליצירות מופת קטנות. ככל שתתאמצו יותר בשלב הסחיטה ותרחיקו את הנוזלים מהפרסה כך יתקבלו קציצות דחוסות ו"פרסתיות" יותר.
  6. טוחנים במעבד מזון או בלנדר את הפרסות הסחוטות, כל פעם קצת, כדי שלא יתפסו הסיבים בלהב.
  7. כשכל הפרסה טחונה, מוסיפים לתערובת 3 ביצים, 3 כפות קמח מצה, קצת מלח ופלפל לבן טחון, ומפעילים שוב את מעבד המזון או הבלנדר אבל לא יותר מדי רק, עד שמתקבלים תערובת אחידה.
  8. מחממים במחבת שמן די עמוק, 2-3 סנטימטר, על אש בינונית-גבוהה. צרים קציצות שטוחות ומטגנים אותן בשמן החם 2-3 דקות מכל צד. מוציאים בעזרת כף מחוררת לצלחת מכוסה בנייר סופג.

 

קטגוריות:: אוכל צמחוניאוכלים בחוץחיליקשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (9)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת גילה:

    הי חיליק,אחרי שקראתי את הרשומה המרגשת הזו החלטתי להגיד לך שאתה באמת בובו .לך לבקר אותה .תחבק אותה ותנשק אותה.הלוואי והיית מצרף אותי.יש לי דמעות בעיניים כי גם לי היתה סבתא מדהימה מהמחלקה של קציצות הפרסה.היום ,אני ואחותי עושות בעצמינו.אין ,אין דבר כזה פסח בלי קציצות פרסה.חג שמח.גילה.

    • מאת נוני:

      גילה
      גם אני חולה על קציצות פרסה אבל עם בשא
      חומתי ממוצא איטלקי שגדלה ביוון הייתה מכינה את הקציצות בפסח ואני לא הייתי מפסיק לאכול אותן
      זה מדהים
      היום אין מי שיכין זאת ואני לוקח על עצמי להכין קציצות כאלה לפסח עם בשר.
      אנא אם את יכולה שילחי לי את המתכון האמיתי של הבלקן עם הכמויות האמיתיות לביצוע
      תודה וחג פרסה שמח
      נוני

  2. מאת Roni Tagansky:

    אהבתי! חג שמח לחיליק

  3. מאת רונה:

    אימי ז"ל הייתה עושה אותם עוד בזמן הטיגון היו כולם "גונבים" את הקציצות!!!!!!!!!!!!!

  4. מאת תמר היפה:

    חיליק,
    חשפת פה סוד מוחלט בהחלט ועכשיו כולם יבואו למנזר ואנה אנו באים? מפלט של ידענות, ליברליזם, גרגרנות ושתיינות. רק פה מדברים על אוכל, פילוסופיה ופוליטיקה באותה יראת כבוד וברמת ידע זהה. רק פה ממליץ בעל הבית ללקוחה לשתות אוניקום כדי להעביר את הצינון. מאורה יקרה שלי. אני מקנאה תמיד במי שיושב במנזר, לפעמים גם בעצמי, בזמן שאני שם. ליאור, בשקט של אחד שכאילו לא שם לב לפרטים אך מבחין בהכל, סביבו סב הציר. כמו מוזיקה שקטה אך מדויקת, שכמעט ולא נשמעת ברקע אך אם תשית אליה את לבך, תראה שלצליליה נתווים הדברים.
    ושיר האהבה שכתבת לסבתך, מהול בדמעות ובמלח. חג שמח יקירי, אולי נפגש שם פעם במנזר, במקרה, ונשב ביחד, אולי אפילו עם ליאור. נראה כיף.

    • מאת עוזי הרזה:

      תמר היקרה
      כן, גם אני חושב כך. במערה החשמלית של המפקד ליאור, כולנו עדיין חסמבה. ליאור מספר שמאז שהחיליק הזה כתב על הגפילטע שלו, באות כל מיני וויבערס עם פלסטיקים ומבקשות דג ממולא בטייק אווי ודפי צועקת ומגרשת אותם. דיביל החיליק הזה, מגלה סודות כמוסים בהחלט לערלים. נו, מילא, בליאור ובמנזר נתנחם, ובא לציון מרחם

  5. מאת אמיר אריה:

    חג שמח ומאושר :) תודה רבה על המתכון…

    אמיר

  6. מאת חיליק:

    וכן, כמובן, להגיש עם לימון

השארת תגובה