יהודה אטלס, והאבא הזה הוא שלי

עד גיל 88 הכל היה בסדר.

אבא ב 1951 בטהרן, לאחר שנמלט מעירק

סלים כליפא, אבא שלי, הסכים שנחגוג לו יום הולדת כל שנה בתנאי שאף אחד לא יביא מתנה. לוגיקה עירקית כזו: אם אתם פה, סביבי, אז יש לי הכל, ואם אמא הכינה אוכל אז עוד יותר טוב. אז בשביל מה לבזבז כסף?

אבל לפני שנתיים כשבאנו לחגוג את יום ההולדת ה 88 שלו הוא החליט שהגיע הזמן לעשות קצת בלגן בסדר כשכינס אותנו והודיע לנו שהוא בעצם בן 90.

סקלוזיס בהפוכה, חשבתי לעצמי. פתאום הוא מתחיל לזכור דברים. טוב, יותר עדיף להתחיל לזכור דברים מאשר לשכוח אותם, ומזל  שהעדה שלנו לא כל כך משתתפת באלצהיימר.

תסביר. דרשנו.

"כשבאתי לארץ ב 1951 שאלו אותי בן כמה אני. ידעתי שאם אגלה את הגיל האמיתי שלי לא יגייסו אותי לצבא, אז גילחתי שנתיים מהגיל" הסביר. כדרכו מקמץ במילים.

מתאים לו. אמרתי לעצמי והתכוונתי למנהגו להמתין לפעמים עשרות שנים לפני שהוא משחרר אינפורמציה.

לפני כחצי שנה הוא קם מהשולחן, עלה לחדרו בקומה השניה וחזר אחרי כמה דקות עם משהו ביד.

"יש לי משהו בשבילך"

"מה אבא?"

"הנה, תקרא" הוא נתן לי משהו שנראה כמו מכתב מקופל.

פרשתי את נייר המשי הדקיק וישר שמתי לב לכתב היד הצפוף ולתאריך 2.11.69

ולפתיחה: לדודי כליפה – שלום רב!

מה דודי כליפא (ה)? מה 1969? אני חושב לעצמי לפני שאני מתחיל לקרוא. ארבעים ושתים שנה הוא שומר מכתב שיועד לי?

"מה הסיפור אבא?"

"תקרא את המכתב"

אני מתחיל וישר מבין במה מדובר.

"נודע לי שקטעים מסויימים מתוך הפרק הראשון של ספרי "עד עמוד התלייה", שנתפרסם בידיעות אחרונות, גרם למשפחתך ולך עוגמת נפש." הריני רוצה, בהזדמנות זו להביע את צערי על כך."

קראתי את הפתיחה והורדתי את מבטי לחתימתו של יהודה אטלס.

"מה הסיפור?" שאלתי עוד פעם את סלים. אני זוכר שהספר של יהודה אטלס ועוד כמה ספרים שנכתבו בזמנו על המחתרת היהודית בעירק עוררו את תסכולם של הרבה מבני המשפחה ומחבריו של אבי. אני יודע גם למה. כי אבא לעולם לא קיבל את הקרדיט שהגיע לו. ואני יודע גם למה הוא לא קיבל. כי הוא לא מי יודע מה ורבלי ולא פּוּשי ואף פעם לא הבין את חשיבותה של התקשורת, ולא בדיוק היה צריך את זה.

אבל כשהספרים יצאו לאור ותמיד היה מישהו ש'התנדב' לקחת קרדיט על מה שאבא שלי עשה, אנשים סביבנו התרגזו. אולי כי לא הבינו איך בדיוק העולם עובד.

הקליקו על התמונה להגדלה

"אחרי שהספר שלו יצא התקשרתי אליו והתלוננתי רק על דבר אחד" סלים סופסוף פתח את הפה "איך אתה עושה לי את זה שיום אחד הבן שלי יגדל ויקרא את כל השקרים האלו". זה אבא שלי, אני נשבע לכם, ואלו הדברים שמעניינים אותו. לא הקרדיט אלא מה הבן שלו, בן ה 14 הפושטק שבקושי מדבר איתו, יחשוב עליו כשיהיה גדול. "אז הוא התנצל ושלח לך את זה.

 

אבא, היום אתה בן 90 או בן 92, לא ממש חשוב. אני מפרסם את זה אצלי באתר בלי לשאול אותך כי קודם כל זה המכתב שלי וגם כי נדמה לי שזה ימצא חן בעיניך.

מחר אנחנו באים לחגוג איתך בליל הסדר עוד פעם בלי מתנה אבל עם האהבה האינסופית אליך ועם אוכל טוב בסיר.

תהיה בריא אבא שלי ושיהיו לנו עוד הרבה אביבים איתך.

 

קדירה אביבית של שפונדרה, לוביה, ארטישוק ותרד

בשביל זה קניתי:

1.5-2 קילו שפונדרה חתוכה לקוביות גדולות. (אני את שלי קניתי אצל זלמן מתחת לבית ובגלל זה היא נראית כמו קובה ביף)

חצי קילו לוביה יבשה (להשרות לילה לפני הבישול)

שמונה ארטישוקים קטנים וצעירים

שקית עלי תרד טרי

2 לימונים

כוס שמן זית משובח

בקבוק יין לבן

4 שיני שום

כפית מחוקה של כמון

קצת טימין או זעתר טרי

מלח פלפל

וכך עשיתי, אבא.

סחטתי מיץ מלימון אחד ואת השני פרסתי לפרוסות דקות.

חילצתי עם סכין קטנה את לבבות הארטישוק וישר הכנסתי אותם לצלחת עם מיץ הלימון שלא ישחירו לי.

חיממתי את הסיר הכי כבד בבית שפכתי לתוכו כוס שלמה של שמן זית חדש ואת שיני השום.

הכנסתי את הבשר לצריבה. למה? לא יודע, בא לי ככה.

הוצאתי אותו מהסיר והכנסתי את עלי התרד והארטישוקים לשמן הרותח. אחרי כמה דקות הוצאתי גם אותם מהסיר.

עכשיו התחלתי לסדר את הסיר בקומות.

קומה ראשונה: לוביה.

קומה שניה: שפונדרה.

קומה שלישית: שמיכה של עלי תרד, ארטישוקים ופרוסות לימון.

עכשיו שפכתי לתוך הסיר את בקבוק היין הלבן ואת שארית מיץ הלימון. הוספתי עוד מים רותחים שיכסו את כל החגיגה.

כשהכל התחיל לרתוח הנמכתי את האש, הוספתי כפית כמון, קצת טימין ומלח ופלפל לפי העין, והתחלתי לנקות את הג'יפה שהצטברה למעלה בעזרת כף.

אחרי כן כיסיתי את הסיר והנחתי לו לנפשו לשעה על אש קטנה.

חיממתי בינתיים תנור ל 160 מעלות והעברתי אליו את הסיר לעוד שלוש וחצי שעות (מכוסה כמובן) לאחר שתיקנתי תיבול עם עוד קצת מלח ופלפל.

וככה זה נראה כשפתחתי:

אז אבא, איזה כיף יהיה מחר שוב על השולחן. עד 120!

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredבשרדודי כליפאייןכללישיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (21)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת איל שמיר:

    אתם משפחה מדהימה, הלוואי ויהיו עוד כמוכם בעם הזה.
    חג שמח ואריכות ימים.

  2. מאת אילן תלמוד:

    כל הההורים העירקים הם פולנים. זה הבנתי מזמן. בריאות, אושר, ואריכות ימים.

  3. מאת אמנון:

    חג שמח…עד 120

    בריאות ואושר

  4. מאת טובה:

    אהבתי כל כך את הפוסט הזה, דודי
    מחזיר אותי לסיפורים ולזכרונות מבית סבא וסבתא, מחזיר אותי לסבתא שנקראתי על שמה והייתה לי כאֵם עד לכתה, בגיל 100 וחצי, מתי? יום לפני יום הולדתי.

    גם אצלכם חוגגים את ימי ההולדת לפי החגים העבריים?
    יום ההולדת של סבתא שלי היה תמיד בפורים – ואנו נהגנו לבוא ולבקר אותה, ילדיה, הנכדים, על ניניה ואפילו בני-ניניה. ביקור אצל סבתא היה הדבר שהכי שימח אותה, ובשנים האחרונות יכולת להיווכח שכל ביקור כזה אפילו נותן לה עוד קצת חיים…
    היא הייתה מקבלת את פניי בשאלה [עם חיוך ממזרי]: "מה הבאת לי מתנה" והתשובה שהכי אהבה לשמוע: "אותי".
    אל סבתא היינו באים בידיים ריקות, ויוצאים עם קונטיינר… ((:

    יומולדת שמח לאביך, אריכות ימים בבריאות טובה ובאושר ונחת, לפחות עד מאה ועשרים

  5. מאת Tsvia:

    Dudi, I love your dad/my uncle for the same reasons that you described and others. I heard many heroic stories that my mother told me about him and others that I witnessed or experienced myself. I don't think that he knows how much I admired him. You should be proud of him. I am. I am going to give him a call, but would like you to give him a big hug for me when you see him tomorrow. Chug Samech to all of you

  6. מאת אלי:

    לדודי היקר, כמובן שאתקשר לסלים לאחל לו מזל טוב ואריכות ימים, עלילותיו רבות ומדהימות וכך גם עקרונותיו, ואני עדיין מקווה שאפשר יהיה לקיים את "הפרלמנט" עם חבריו למחתרת.

    שיהיה לכם חג שמח

  7. מאת נורית:

    שיהיה מזל טוב ולהרבה שנים טובות לאביך.
    כבת ר"ג מכירה את הטיפוסים האלה,(אנילא מהתפוצה הזאת).
    בכל אופן חג שמיח לכם שתהנו מהביחד.
    נורית

  8. מאת עירית:

    פוסט נפלא באהבתו.
    ברכות חמות לאושר ובריאות טובה.

  9. סליחה על הבורות, אבל מי הם וכמה הם הכותבים ב'בייגלה'?
    למרות שאני מנויה על הבלוג הזה ובדרך כלל נהנית לקרוא אותו
    אבל מתבלבלת ולא תמיד מבינה…
    שיהיה לכם חג שמח.

  10. מאת pokahontess:

    חשוב שסיפורים כאלו מתפרסמים. חשוב שידעו מה היה ליהודים בארצות ערב ואיך התנהגו.
    מאמר יפה

  11. מאת שושי אברס:

    התרגשתי לקרא את המכתב. דודו של בן זוגי הוא יוסף בצרי שנתלה בעירק. את שם המשפחה בצרי הוא אימץ כדי שלא יקשר שמו עם בני ביתו, מטעמי בטחון.
    בבית לא דיברו עליו ושמו לא הוזכר מעולם. הפצע היה פתןח וכואב. לטעמי חשוב מאוד לאורר את כל פרשיות העבר עם כל הכאב שבהן כדי להנחיל את המורשת לדור הצעיר. אנחנו לא חיים ובונים את המדינה מתוך חלל ריק והעבר הוא הבסיס לחיינו בישראל.
    ואחרי זה אפשר לעבור לפרסומות. יש לכם אחלה בלוג והתמונות והמתכונים- תאוה לעיניים ולחיך.
    תודה לך.

  12. מאת טליה:

    מרגש מאוד.הפלא ופלא:איך דברים משתבצים,בסופו של דבר,למקומם בפאזל החיים.
    ברכותי לך, ילד מקסים של אבא שחייו מרתקים.היו ברוכים. טליה רוזן

  13. מאת naorsara:

    איזה יופי היה כייף ליקרוא את הפוסט הזה, חג שמח.

  14. מאת מיכל:

    סיפורים מבית הם הכי מרגשים במיוחד ליד מתכון טוב. ובינינו בריאות זה הכי חשוב מזל טוב!

  15. מאת אורנה:

    איזה ילד אתה, מדהים. שאני אזכה לנחת שכזה מילדי, לכשיגדלו.

  16. מאת לי:

    בתור אחת שלא מתה על סיפורי מחתרת…וסיפורי עלילות מאוד התרגשתי..ונהנתי מכל דקה…יש לך אבא מקסים שהגיעה לו תהילה רבה יותר אך בגלל הצניעות קצת התפספסה לו…ההיתי מציעה לפנות לתקשורת עם הסיפור הזה כך שבפעם האחרונה כולם ייראו מיהו אביך סלים כלפה ..הייתי קוראת לכך תהילה אחרונה פיצוי על כל השנים הללו …כך שכשאתה תכתוב את סיפורך יכירו יותר…מאחלת בריאות רבה לאביך אושר ועושר והמון גאווה
    ליאת

  17. מאת חנה תדהר:

    בריאות אריכות ימים והרבה הרפתקאות במטבח עם סירים ובישולים ארוכי טווח

  18. מאת גיל:

    לא יצא מר? קליפות הלימון בבישול ארוך..?

השארת תגובה