איזו מן קללה זו "אינתי חילווה"?

בקו הגבול בין ירדן לישראל במקום הנראה כמחזה עוועים וגלי חום עולים בו דרך קבע מן הקרקע ומערפלים את התודעה, מתחו גדר והכריזו שפה נפרדות שתי מדינות. זה לא מפריע לגבעות, לצמחי הסוף והקנה ולחתול הביצות החוצה את שתי גדות הנחל מצד לצד. שם נפקחו עיני אולי לראשונה. היו לזה ניצנים בנערות, ברחמים על מי שהרוב החברתי לא היטיב עמו, אבל במעבר הגבול כבר אי אפשר היה לחמוק.

הייתי ילדה בת 21 שבכוחה לבדוק את כליהם הפרטיים ביותר של אנשים, ללהג איתם בערבית עילגת, זאת ההכרחית לצורכי התקשורת הקשה, הסמכותית, האדנותית, במבטא שכמו שאמר לי מישהו מהנוסעים, נשמע כמו יידיש. שם שחררתי נהג משאית לדרכו חזרה לארצו וכשהוא אמר לי בשפה שאז לא הבנתי "אנתי חילווה", טרקתי את דלת המשאית בעצבים וצעקתי עליו במילותיו שלו "אנתה חילווה". מעניין אם הבין למה הבחורה הישראלית הקשוחה זועמת עליו שהוא יפה או מתוק. מתוק, אהבת חיי.

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, בטיול לגליל המערבי, כשיוסף אבו חמדי מירכא שאל אם נרצה לעלות אתו לח'ילווָה. את המתוקים הוגים בערבית בחית גרונית. אחרי שקיללתי את נהג המשאית ויצאתי מברכת, הבנתי שאינני יכולה יותר לא לדעת. החילווה היא מבדד, בית תפילה דרוזי שאליו מגיעים אנשי הדת לקרוא בספרי הקודש הסודיים, הנחשפים רק בפני מי שבחר בדרך הרוח.

אצל הדרוזים, אין קשר בין העלייה במעלות הדת לבין סיגוף גופני, אנשי הדת שאותם הוא מכנה נזירים, מתנזרים משמחות ומחגיגות, אבל לא ממין או ממזון. אפשר להבין אותם, כשבמטבח שלהם מתבשלים מאכלים כל כך טעימים כמו שבישלה לנו אשתו של יוסף. על מגש כסף עגול וגדול, בבית הכי גבוה בירכא, שאותו אפשר לראות ממרגלות הכפר ומקדקודו שעל ההר, הוגשה לנו ארוחת הצהריים מהטעימות שאכלתי בחיי.

אכלנו תשאש – פיתות עבות, בשרניות וחמות ממולאות בעלי זעתר, הוא האזוב המצוי, שהושרו יום שלם במים לריכוך. בפיתות האלה, או בפיתות הדרוזיות הנראות כמו רדיד עדין ודקיק להתכסות בו, תופסים את כדורי הלבנה, עגולים ושלמים, לא חמוצים מדי, את הזיתים המתובלים בעלי פיגם או את סלט הפול החם המשובץ גרגירי חומוס ומכניסים לפה בלי שטעם המתכת של הסכום יהרוס את הקשר ביניכם לבין האוכל.

כמי שמתקשה לאכול בידיים ואפילו כנפי עוף מפלחת בסכין ובמזלג, הבנתי בבית ההוא בירכא שסלט שומר בר שנקטף על שפת הנחל, מבושל עם עדשים חומות ומעליו טיפות לימון טרי, אין דרך אחרת אלא לאכלו כך, בלי מתווכים. מן האדמה, השדה והעץ אל הגוף.

אחר כך לקח אותנו יוסף לסיור בכפר. הוא מורה דרך מוסמך וידען. אחרי שהורדנו נעליים ונכנסנו לקבר קדוש, הוא סיפר שהקבר מיוחס לפי האמונה הדרוזית ליוסף, אבל כולנו יודעים שיוסף קבור בשכם, הוא הוסיף, בלי להרחיב, נותן לנו לזכור לבד מה אירע שם. יוסף על יוסף, על יוסף. הוא מרשה לשאול הכול, לא נבוך ולא מתחמק. מספר על גלגול הנשמות, העוברות מאדם לאדם. מספר בכאב מהול בהשלמה על בנו הבכור שנהרג, על הצער, על חוסר הרצון להביא עוד ילדים כדי לא לקרוע שוב את הנשמה, שלו, של אשתו. אבל הנשמה התגלגלה, מבלי להתכוון, מבלי שרצו נהיה היריון, נולדו תאומים, הראשון שיצא מרחם אמו נקרא על שם הבכור.

הנשמה לא נעצרת, לגוף אין משמעות. הגוף החדש קיבל את הנשמה ההיא, שפרחה לרגע. התינוק הקטן זיהה את קרובי משפחתו מהגלגול הקודם. הכאב התרכך, האובדן התעמעם. יוסף אוהב את ירכא כמו שאוהב אדם את מקום הולדתו שבו נשאר לחיות כל חייו ושבו טמונים אהוביו. כמו כשמכירים אהוב חדש, הוא רוצה לגלות לנו כל פרט בכפר ומוצא בכל דבר את החן, מעלה אותנו אל הנקודה הגבוהה ביותר  לתצפית מההר עד הים כדי שנתאהב גם, כמוהו, אבל אנחנו כבר התאהבנו מזמן, בעיקר בו, היינו שלו כבר בקפה הראשון. זמננו דוחק והוא שולח אותנו לדרכנו, אומר שהדרך ליעד הבא תהיה קצרה, אבל מתכוון ליפה.

דרך הררית ירוקה, נחל בית העמק שוצף, הכפרים מחובקים ביערות. היום שהתחיל בעננים ובגשם פינה מקום ליום שמש אביבי מזמן שפגשנו את יוסף. לאחר כמה שעות של עבודה, כן, ככה קוראים לטיול הזה שלי, אחד מאתנו נהיה שוב רעב. אולי זה בגלל ששמעה של המסעדה הזו יצא למרחוק ורגל אדם מהמשרד החוקר שלי טרם דרכה בה, אולי זה בגלל ההמצאות בטבע השופע. בכניסה לכפר מעיליא, בתפאורה לא פסטורלית כלל של תחנת דלק, יושבת מרים במסעדה שלה, אל רביע, האביב, בערבית.

היא מסתכלת בטלוויזיה וצוחקת מתכנית אהובה. בחיוך נעים ושקט היא שואלת מה נרצה לאכול ומתעניינת בנו, באורחים שלה, כאילו באנו להתארח בביתה. לבד היא מבשלת, אופה ומגישה את האוכל. אנחנו מזמינים צלוחיות סלטים ואורז עם שקדים. צלחות הסלטים ממלאות את השולחן. סלט עולש חם ונפלא, חציל בטחינה ותבשיל עגבניות מעט חריף, הם הטובים שבסלטים שמגישה מרים.

האורז החם מעלה ניחוחות מתוקים של קינמון, בתוכו חתיכות קטנות של בשר ומעליו שקדים קלויים והוא טעים להפליא.

מרים מציעה כקינוח תה ועוגת קעק אספר. כשאנחנו מפוררים בידיים את העוגה היבשה שאיננה לגמרי מתוקה, אנחנו מגלים בה את הקצח, את האניס, את השומשום ואת הכורכום שנתן לה את שמה הצהוב. טובלים אותה בתה שנראו כאילו הם נועדו זה לזה. הוא מרטיב אותה והיא מוסיפה לו טעמי תבלין ובה בעת מקשיבים למרים שמספרת לנו על ההבדל בין בישול ערבי נוצרי לבין בישול מוסלמי או דרוזי. הנוצרים משתמשים בחיטה מלאה בבישול המג'דרה, היא לא יכולה להתאפק ומביאה בגאווה סיר מלא, כדי שנציץ. בקובה, היא מוסיפה, הם משתמשים בבורגול דק.

היא חוזרת לצפות בתכנית הטלוויזיה האהובה ולצחוק בקול ואני חושבת על חיטה ועל זית, על בורגול עבה ועל הבדלים דקים, שמסמנים בין אדם לאדם, מבדילים ומחברים, על קצה המזלג. ועל זה שלא אכלתי מתוק כל היום.

החוויה הדרוזית בירכא
יוסף אבו חמדי -04-9967576, 052-787-3834

מסעדת אל רביע – האביב

פלטת סלטים – 20 ₪
אורז בשקדים – 40 ₪

תחנת הדלק סונול בכניסה למעיליא
04-957-1320

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה: 

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץגוניהגלילמסעדות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (13)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שירה:

    אוכל..רוח..טבע…
    מקסים

  2. מאת נתי:

    וואי וואי וואי
    בחיאת גוני שימי איזו אזהרה קטנה ,משהו בנוסח יש לקרוא פוסט זה על בטן מלאה או פוסט זה עלול להוציא את קיבתכם מדעתה,אני לא יודע.
    כמה זמן זה מרחובות למעיליא?

  3. מאת גוני:

    תודה לכולם, נתי, אלו יהיו בין השעתיים השוות שתדע, לחץ על דוושת הדלק בעדינות כדי שתספיק ליהנות מהדרך. דווקא על ירכא אני ממליצה יותר.

  4. מאת טובה:

    עם האויר בא התיאבון וגם אם לא הייתי רעבה…
    תיאורים פסטורליים שכאלה אני כה אוהבת ((:
    תודה וחג שמח

  5. מאת זהר:

    גוני שלום רב.
    איזו מקריות,לא מזמן יצא לי להרהר בקבלן שבנה את ביתנו.
    סיבת הגעגועים זו אותה פיתה עם זעתר שעכשיו ידוע לי שמה.
    אני זוכר שהייתי ממתין בקוצר רוח להפסקת הצהריים של הפועלים
    כדי שאוכל בדחילו וברחימו לחמוס מהם את הדבר הנפלא הזה "התשאש".
    הקבלן שלנו גם הוא מירכא.
    אגב תשאש בעגה המשטרתית מתיחסת לאותם גנבים הנכנסים לבית בעוד הבעלים נמים את שנתם(אולי כדי לגנוב את הפיתה, שווה סיכון)
    אהבתי את הכתבה.

  6. מאת סמך הא גימל:

    הצעה מהפכנית, יש מצב להוסיף את התשאש הזה לסדר?
    כתבה עם המון אהבה. יפה.

  7. מאת עירית:

    עשית לי געגועים בלב…

  8. מאת נורית:

    גוני,
    ס.ה.ג – מעבירה לי לינק כל פעם שאת כותבת – ואני מתמוגגת כל פעם מחדש,פשוט מעורר את כל החושים

  9. מאת חיליק:

    איזה יופי גוני, נו, כרגיל. והאמת היא שהפעם גם אני מצטרף למקהלת המקנאים, לא רק ביכולת הכתיבה שלך אלא גם במה שאכלת בירכא. איך מגיעים לאנשים האלה? זה אפשרי? חג שמח כפרה, חיליק

  10. מאת גוני:

    הי יקירי,
    כתבתי את מספר הטלפון של יוסף אבו חמדי ואכתוב שוב, כי מגיע לו ולך שתיפגשו. הוא מקסים. תגיד שדוד שלח אותך, הוא יזכור אותי.
    יוסף אבו חמדי -04-9967576, 052-787-3834,
    חג שמח.

  11. מאת נדב פרץ:

    את גורמת לי להרהורים קשים מדוע לא נולדתי דרוזי ומה יקרה לי בגלגול הבא. רוצה כזה! פוסט פנטסטיש גוניש !

  12. מאת ד. רוזי:

    נקודה למחשבה:
    כשאוכלים אוכל שונה / אקזוטי שוכחים את עניין הקלוריות. זה משפר בהרבה את הטעם.
    נראה טעים !

    רוזי

השארת תגובה