ההלך, ברדתך לנגב, זכור את קדאקס! (אם אתה יודע מה טוב בשבילך)

תודעה היסטורית מפותחת הייתה מאז ומעולם אושרי גם אסוני והיא מלווה אותי, באובססיביות מסוימת מאז שאני ילד. אני יכול אולי  לתלות את "האשמה הכבדה" באבינו שהיה לוקח אותנו ברכבו לכל נקודה שהרכב שלו היה מגיע וגם למקומות אחרים בהם נדרש רוורס כדי להעביר את הטרנזיט הכחול שקיבל מהעבודה מעל מדרגות סלע טובלות בבוץ ופודרה. רכבים מהחברה, לא משנה מאיזה סוג, הם ככל הנראה רכבי השטח הטובים והעבירים ביותר.

באותם טיולים אחותי – שלומציון המלכה בשבילי או סו אלן בשביל ארוסה מכסיף השיער, היתה נרדמת בין קפיצה לקפיצה או נועצת בי צביטות מכאיבות כשפניה מתאדמות למשמע זעקות הכאב והעלבון ונחירי אפה מתרחבים בצחוק פרוע ומשועמם. בין הלשנה לנקמה היינו אחי הגדול ואני הפעוט מקשיבים בעניין לאבא ולסיפוריו על אנשים רעים וטובים שחיו כאן לפני שנים רבות או אחדות.

היפה והעצוב בארץ שלנו שכל סנטימטר עמוס בסיפורים טובים. כולנו אוהבים לקשקש עד כאב ראש על "המצבים". יש מצבים פוליטיים, חברתיים, כלכליים, ביטחוניים שהם חלק מן השיח של כולנו והם ממליכי ראשי ממשלות לא רעים בכלל כש"המצבים" האלו יוצאים מכלל שליטה ופרופורציה. עצוב כל כך ש"מצב" רע יוצר חוק רע ושלטון רע. בעטייה של חוקיות אומללה זאת קיבלנו את ראש הממשלה הנוכחי ועוטת עור הנמר שלצידו. ומי יודע מי יירש את כיסאו? ברגעים כאלה משמשת לי ההיסטוריה אסקפיזם מצוין.

אפריל 2011 ואני נוסע בפעם המי יודע כמה לאכול במסעדת קדאקס המעולה שבשדרות. אני מתפתל עם הרכב בין צומת גבעתי לשדרות בכביש שנמתח בין גבעות רכות, שדות של חיטה מבשילה וגזרים. ברדיו מודיעים משהו על גראדים, קסאמים ופצצות מרגמה ומעליי חגים מסוקים ומטוסים של חיל האוויר. סגרתי את הרדיו והסתכלתי דרך החלון על פגרי האנדרטאות הנשכחות לצידי הדרך. גדוד 52, גדוד 54  ושלטים חומים המציינים את חוליקאת ועיראק סווידאן.

הקרבות הנוכחיים הם צל קלוש לעומת התופת שהתחוללה כאן באוקטובר 1948 מהלך מבצע יואב. עולים חדשים הורדו מהספינות למחנה סראפנד ירו ארבעה כדורים ברובה צ'כי ונשלחו אל מותם בגבעות המשובלות שמאדימות פה ושם מפרגים. אנשים מתו כאן ביידיש, צרפתית, ערבית ולדינו. כמה קר היה באותו אוקטובר. אני חושב וחושב כשמימיני מכה בי כתובת המציינת את נצחונותיהם האבודים של לוחמי גדוד 54 של חטיבת גבעתי בעברית רזה, ישירה ומינימלית: "ההלך, ברדתך לנגב זכור אותנו!". לשון ציווי פשוטה זו מעמעמת נפץ של כל קסאם ושמה בפרופורציה כל פצצת מרגמה.

טל פיחוביץ' היא פיראטית נודעת. לפני ארבע שנים בדיוק החליטה האשה האמיצה, היפה והמוכשרת הזאת להגשים את חלומה ולפתוח מסעדה- בר קריבי ספרדי בפאתי נגב, המקום בו נולדה ובו היא גרה הרבה שנים. כנגד כל הספקולנטים הכלכליים ומנבאי השחורות טל מחזיקה מעמד בגבורה ומטלטלת באומץ את ספינת הפיראטים שלה בין מטחי קסאמים ובין הצמיחה הכלכלית שפוסחת על רוב רובם של המסעדנים בארץ. ארבע שנים הוא מספר דמיוני כמעט במונחים כנעניים וקשה שלא להעריץ אנשים בפלנטה הארץ ישראלית שמנצחים את הזמן.

אני נכנס, כמו תמיד, לקדאקס וטל עומדת על הבר בשמלה שחורה קצרה, גרביונים שחורים, שיער חום מתוח אחורנית ובעגילים גדולים, משתלשלים ואדומים. "אתה יודע שכאן אתה לא תשתה גולדסטאר" היא מחייכת אליי. "גולדסטאר תשתה כשאתה עם החברים שלך בבאר שבע". אני עונה לטל בהתאמה נכנעת: "אני עושה מה שאומרים לי!". "אתה יודע…" היא מצמצמת עיניים. "זה נחמד מאוד שאתה צייתן". היא הייתה מתה! אני צייתן? אני?!

מעל הבר יש מבחר מעורר כבוד של רום מעולה. הדבר המעניין ברום הוא שכל בקבוק שונה בתכלית מחברו כשההבדל הוא מהותי ולא בניואנסים ונקודות. בקדאקס תוכלו לקבל רום עדין ולבן כמו בקרדי לצד סיינט ג'יימס קשוח ובעל 45 אחוזי אלכוהול שיעיף לכם את השכל לקריביים, אבל הולך מעולה עם הטעמים שבאוכל של טל פיחוביץ'. אוכל נדיב, מתובל, חם וסקסי. אני שותה מוחיטו קובני (35 שקלים) והאוכל מתחיל להגיע.

לחם הבית של טל הוא פרינה מרוקאית ועננית שטל קונה יום יום ממאפיה שדרותית (16 שקלים ). פרינה זו נמשחה בשמן זית טוב ועשבי תיבול והוגשה אליי לוהטת לצד חמאה מתובלת ושמחה, צלוחית עם שמן זית מקיבוץ בית ניר וזיתים סגולים ועגולים מיוון. כל שנותר לי הוא לפזר גרגרים ספורים של מלח אפור אטלנטי על בשרה החם של הפרינה שנתבל בחמאה ובשמן הזית בלי עכבות מיותרות. במלחמה כמו במלחמה… אומרים התיאורטיקנים הצבאיים. גם חמאה עם שמן זית הולך. הולך מצוין איכשהו. אל תשאלו אותי איך, מה אני מבין במלחמות?

אני מתאושש מהפרינה ונוחתים עליי כדי לשמחני ככל הנראה שלושה "אמפנדיטס" ממולאים בירך חזרזירית מעושנת , תירס חם וגבינה מותכת (30 שקלים ). האמפנדס חמון האלו עשויים בצק תירס מטוגן וטעים ומוגשים לצד אליואולי שהוא מיונז ספרדי משתמשם ולימוני וסלסת עגבניות מבושלת מעט ופיקנטית (שונא את המילה -"פיקנטי", אבל חולה על הרוטב). זה תענוג לא קטן לטבול את האמפנדס חמון הלוהט ברטבים הצוננים, לעצום עיניים, לעוף ולקוות שכיפת ברזל לא תיירט אותך.

אחרי האמפנדס הגיע ספיישל שבועי. מרק ראש לוקוס עם דמפלינגס ממולאים בשרימפס (39 שקלים). המרק היה עשיר כל כך בטעם ימי חד של ראש לוקוס והוא היה מוכן לקלוט גם מנה הגונה של שורש זנגביל טרי, דלעת ומעט חלב קוקוס כדי להכות בנחיריים וללטף את הקיבה. באופן מושלם התאימו הדמפלינגס העדינים למרק האגרסיבי והמתובל הזה. נכון שאני אדם יהיר ומתיימר להבין הכל אבל איכשהו כשטל מבשלת מתחברים אחד לשני טעמים מנוגדים כל כך באופן אמין, טבעי ומדויק. כשאני מנסה לבשל כך בעצמי, איכשהו זה יוצא שונה ופחות טוב … כל בשלן וכף היד שלו ,אני מניח… לא מבין למה ואיך.

עיקרית ראשונה הגיעה. כרע אווז בבלסמי, קרמל ותבלינים ארומטיים (72 שקלים). כרע האווז בושלה בשומן אווזים ואז ניצלתה במחבת יחד עם רוטב חמצמץ וחזק מאוד של בלסמי, יין אדום וכל מיני תבלינים שבעולם שהחמיאו מאוד לטעמו החזק של האווז. טעים מאוד והמנה גדולה למדי.

במצב של שובע מתקדם הוצנחה על הבר מנה מושחתת לגמרי של "ים יבשה" (86 שקלים). הגרסה של טל כוללת מדליונים עסיסיים של פילה "לבן" או "אחר" בד בבד עם חסילונים מצוינים שנרקחו בציר שרימפס, אפונה ירוקה, שום, יין לבן וחמאה. לכאורה מנה כזאת יכולה להיות כבדה מאוד. במקרה של הים יבשה הייתה כמות מספקת של קאווה חמצמצה ברוטב ומעט רום טעים כדי לאוורר את המנה ולענג את החיך בטעמים מנחמים וטובים. מנה טובה מאוד.

כשגמרתי מהצלחת הצמידה לי טל מדליון פילה לד"ש הבגד שלי כאות גבורה ומופת לעיסה לשנת 2011."הישג גדול! "הכרזתי והבלטתי את חזי בגאווה. מעל שרידי הארוחה עברתי ממוחיטו וקובה ליברה לסיינט ג'יימס נקי וחום שנשתה כוס אחרי כוס. לקינוחים, כבר לא היה לי כח. מעדיף רום כקינוח, מה לעשות?

העפתי מבט על חלל המסעדה ושאלתי את טל מי הם הסועדים? במיוחד משכו את תשומת ליבי משפחה מורחבת מן המושב קלחים המגדלת גזרים ותפוחי אדמה. משפחה זו היא ממוצא פרסי ואלג'יראי שחבריה לקוחות קבועים ונאמנים של קדאקס ואוכלים בתאווה ובהנאה את כל החזירויות והשיקוצים האמפיביים שטל מיטיבה לבשל במטבחה. משפחה שמחה זו שרה בקולות צלולים ויפים לצד בקבוקי קאווה מעולה שירים של שארל אזנאבור ושירים נושנים כמו "בשדמות בית לחם ". הרבה זמן לא שמעתי נוכחות ערה כל כך של חנינא קרצ'בסקי וישראל דושמן. תענוג.

בדיוק בשביל אנשים טובים מהאזור שלנו הקימה טל את קדאקס. בשביל כל אותם אנשים ומשפחות שלא מתכוונים לברוח לאף מקום והנהנתנות חסרת הפשרות, ישתבח שמה, היא האצבע המשולשת  הדרומית שלהם כנגד ממשלת אלי ישי ונתניהו וכנגד חאלד משעל ואיסמעאיל הנייה שאוהבים בעיקר את עצמם אבל את עמם פחות. אחרי שהתרגשתי באופן מוגזם אציין שבקדאקס יש ממ"ד בטוח וגם אציין שלרוב לא נופלים כאן טילים אז כנראה שאין ממש סיבה לחשוש והרום כאן ממילא טעים מתמיד.

קדאקס הוא מקום של אוכל טעים, חם ונדיב, אלכוהול טוב ופיראטים נועזים מהדרום. תענוג אמיתי.

קדאקס, תחנת הדלק מול מכללת ספיר, שער הנגב. טלפון : (רצוי להזמין מקום ) 050-4009773 או – 08-6890452

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץבאר שבע והדרוםמסעדותנדב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (9)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת תמר:

    עכשיו – ברגע זה רוצה להגיע לשם

  2. מאת yaffa goz:

    כל הכבוד על הכתבה ולתושבים שמחזיקים שפויים במלחמה הארוכה הזו.

  3. מאת נדב פרץ:

    קל הרבה יותר להחזיק מעמד כשיש לך אוכל טוב ובקבוק רום.

    תהילים נגד טילים ? מה פתאום ! חסילונים נגד טילים ! איש איש וכיפת הברזל שלו.

  4. מאת נעמה פלד:

    פעוט,
    אין כמוך. הכתיבה שלך נפלאה ועשית לי תיאבון לקצת דרום.
    אני מניחה שבפסח הם לא מגישים מצות, נכון? אנחנו בדרך!

  5. מאת יוני:

    אני באה גם, היי, חכו לי!

  6. מאת מוני:

    מי צילם?

  7. מאת שרונה:

    איזה כתבה כייפית ומחזקת !!!! שיהיה בהצלחה, שיהיה טעים, שיהיה כייף, ואנחנו בהחלט מפיצים את דבר הקדאקס לכל עבר מתי שרק יוצא ומתי שרק שואלים אותנו איפה כדאי לאכול בדרום…חסילונים נגד טילים מעולה!

  8. מאת סמדר:

    יפה דיברת, נדב, והיית לפה (מלא) לכל אותם ה"אנשים ומשפחות שלא מתכוונים לברוח לאף מקום". ומאף מקום. גם מעוטף עזה, במקרה זה הנדון.
    פצמ"ר-קסאם-גראד לא ישברו אותנו, כפי שהרעשות מצריות לא שברו את אבותינו בארבעים ושמונה. ובחמישים ושש. כפי שפגז על הגג של הגן לא שבר אותנו בשישים ושבע, וכה הלאה, קדימה ואחורה לאורך ה"היסטוריה" המקומית.
    ולמה שישברו? אנשים חיים להם את חייהם. בכל מקום, גם כאן. ומה בסך הכל צריך הבנאדם, בשביל אותם חיים?
    שפיות היא סטייט אוף מיינד ותפיסת עולם. וזו מסתבר יכולה להתקיים גם כשהתותחים רועמים והמוזות שותקות, או יוצאות מכליהן בהיסטריה מתלהמת – מה שבא קודם, מה שמצטלם יותר טוב.

    אהבתי את הספוט שהפנית למקום השפוי-צנוע הזה, דווקא עתה, בצל "המצב", שהתחלף כרגע ל"אין מצב", ומחר יחזור שוב להיות, וחוזר חלילה. קדאקס הקטנה בתחנת הדלק בשדרות היא אכן דוגמה טובה לאיך ששפיות – לאורך זמן – מנצחת.

    כקינוח, לאחר שרשרת הסיינט ג'יימס ההכרחית, או שמא לפני, באור יום – אפשר לגוח אל פעמוני הרוח של אסף סיבוני ז"ל, מאחורי מאגר ניר-עם, לשמוע איך הרוח מנגנת שם בחלילים כל ימות השנה, באמצע השדות שאל מול פני עזה, במקום הכי שליו בעולם. וזאת גם בחודשים של אחרי כלניות פברואר, גם בזמנים שעמישראל במאזדותיו כבר מזמן חזר הביתה, לצנטרום של הפיילה של המדינה. ונשארנו ליהנות מכל זה באין מפריע.

    "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו" (-) ב.ג.

    פעמוני הרוח באתר ההנצחה של אסף סיבוני:
    http://video.google.com/videoplay?docid=717671647941564307&hl=en#

  9. מאת נדב פרץ:

    אני מסמיק מהתגובה, סמדר . כל מה שאוסיף ואמנה יהיה לפראפרזה שחוקה. היטבת להבין על מה אני מדבר ואני שמח להיות קול צנוע לאנשים האדירים של עוטף עזה שחינכו אותם – " לא להיות קורבנות , לעולם ! ".. אני שמח שהבנת מה עומד בבסיס הנהנתנות שלי.

השארת תגובה