חברים , עונה עשרים

 

אני עומד רגע ומביט סביב השולחן.

הנה יוסף. והנה יאשה. ודורון.

כולנו שוב יחד.

אבל פתאום ליוסף יש את טלי ולשניהם יש את אנה. ולדורון יש את גל ולשניהם יש את מאיה ואלה. ולי כמובן יש כמו תמיד את ענת שלי, בת זוגי כבר 22 שנה, אבל עכשיו גם לנו יש את איתמר ודניאל. רק יאשה עדיין לבד. אבל נדמה שלו זה לא איכפת. ואולי כן. בעצם גם ליאשה יש מישהי, אבל היא לא כאן. היא בהולנד.

חברים. כמה מוזר. כמה לא ברור מאליו. חברים עם משפחה. כמה מוזר. כמה לא ברור מאליו.

אלוהים יודע עד כמה יכולה משפחה להפריד ולהרחיק בין חברים. אבל לא תמיד. לא תמיד ככה זה נגמר. עובדה, אנחנו עוד כאן. יותר מעשרים שנה אני חבר של יוסף, קצת פחות שנים של יאשה. סיפרתי לכם עליהם בכתבות קודמות כאן. אפילו את דורון אני מכיר כבר למעלה מחמש עשרה שנים.

דורון לא גר כאן. דורון חי בניו יורק מ1982. לא זוכר, הוא אומר, אולי מ83.

אם השנה נשמעת לכם מוכרת, אתם צודקים. דורון איבד עין במלחמת לבנון ויחד איתה את האמון שלו במדינה הקטנה והאתם יודעים מה שלנו. הכרתי אותו בקיץ השני – והאחרון- שלי ביועזר. אז עוד לא ידעתי שזה יהיה הקיץ האחרון שלי שם. נסעתי עם ענת לחודש שלם בתפוח הגדול. אלוהים יודע מי אישר לי את זה. שאול כנראה. אולי טעיתי בו לאורך כל הדרך. מי מאשר לשף שלו חודש חופש.

לא זוכר איך זה קרה, כנראה דרך יוסף שהתגורר בעצמו בניו יורק לא מעט שנים, אבל דורון, שהיה אז רווק, הסכים לארח את ענת ואותי לחודש שלם. מתכון בטוח לחברות שלעולם כבר לא תתממש. והנה, חמש עשרה שנה אחר כך ואנחנו עדיין חברים ואפילו טובים למרות שלא תמיד הצליח לנו ולמרות שמאז הביקור ההוא לא יצא לי כמעט להגיע לניו-יורק ומטבע הדברים גם הביקורים שלו כאן הם נדירים. בדרך כלל הוא מגיע בכדי לקבור הורה ועכשיו גם זה כבר מאחוריו.

אחרי שהכיר את גל ונישא לה – וכמו כל חברי, כל השלושה, איש כבר לא האמין שזה יקרה, לפחות לא הם, לפחות לא אני – התחיל דורון לבקר כאן גם בנסיבות שמחות יותר, מראה יחד עם גל את היצירה החדשה האחרונה לקרובים, בעיקר שלה, ולחברים, בעיקר שלה, בעיקר חברות. אבל גם שלו. אני למשל. וכך, מדי שנה בערך, לפעמים קצת יותר, אנחנו נפגשים.

ועדיין, ארוחה כזו, בהרכב מלא, לא התקיימה כבר שנים רבות וגם כשהתקיימו כאלה אי אז לא היו להן מהדורות רבות.

יוסף ויאשה לעומת זאת, סעדו על שולחני פעמים אינספור. אלא שגם הם, מאז שליוסף ולי יש ילדים, כבר לא מגיעים לכאן כל כך הרבה. ליאשה, כמו שכבר סיפרתי, אין בכלל ויזה לצפון תל אביב, או כך לפחות הוא נהנה לספר לי ובעיקר לעצמו. אבל כל הקיטור הארוך הזה לא נועד – להפתעתכם ובייחוד להפתעתי- לקטר. מסתבר שלחבריות יכולים להיות ולפעמים גם יש, כמה גלגולים ומצבים.

אז הנה אנחנו שוב כאן, הגברים כבר בני חמישים, חוץ ממני אבל אני בדרך, הנשים חלקן כבר שם, חלקן משחקות סביב ה40, חלקן ילדות בנות 35. הילדים קטנים. עדיין. לא מאד. אנחנו מסתובבים בחדר, טורפים סלטים ואוכלים את הופעת הבכורה העולמית של פיצה תוצרת בית. הבית שלי. המתכון הוא של ג'יימי אוליבר, הלא הוא 'השף הערום'. תיכף אתן לכם אותו ואתם תגידו שאני סתם גנב מתכונים. אז תגידו. כולם גונבים. הרוב פשוט לא מודים בזה.
ג'יימי אוליבר לא המציא את הפיצה ואני לא המצאתי את ג'יימי אוליבר.

אני עורם על הפיצה ירקות קלויים, אנשובי ומוצרלה ואפילו קצת קונפי של טלה שויקטור גלוגר מקלואליס נתן לי כי חשב שזה לא מתאים ללקוחות האוליגרכים שלו. הם לא יודעים מה הם הפסידו.

הילדים מתנפלים על הפיצות הפשוטות, הגדולים על המסובכות, ואני שותה עוד שלוק מהיין היוקרתי של יקבי עמק האלה, E שמו בישראל, בלנד בומבסטי ועוצמתי מבציר 2006 של קברנה סוביניון, מרלו, סירה וקברנה פרנק, לא פחות מ380 שקלים מחירו.

הכי לא מתאים לפיצה שבסך הכל רוצה איזה קיאנטי קטן וצנוע. אבל יופי של יין שמצליח לחלץ מעצמו אמירה רהוטה ומעניינת גם מבעד לערמות הטעמים החזקים שלו. דורון רב הון, היינן המוכשר של היקב הקצת מתנשא הזה, הוא חסיד גדול של יינות בורגון האהובים גם עלי. למרות שזה ממש לא בורגון, מה שרב הון מייצר בעמק האלה, איכשהו אפשר לזהות לפחות את הפילוסופיה הבורגונית המבקשת לתת ביטוי לאדמה ולא רק לזן ולאדם.

אבל עכשיו אני שוב שתוי ואני יושב בשקט ומסתכל על דורון חברי, לא חושב יותר על דורון היינן והיין שלו. דורון שעשה עם עצמו דרך ארוכה כל כך והפך ממפיק טלוויזיה לחוץ ועצבני למורה מוערך ומבוקש לפלדנקרייז, וכל זה אחרי גיל ארבעים וחמש. ללמדני שאף פעם לא מאוחר מדי לנסות ולהיחלץ ממרוץ העכברים ואפשר אפילו למצוא בו את מקומך מחדש בגלגול אחר, טוב יותר, שקט יותר. גם יין יכול לנסות לעשות את זה.

אף פעם לא הבנתי באמת איך איש כמו דורון מסתדר בעולם הקשוח והלחוץ של התקשורת הניו-יורקית התזזיתית. אבל הנה, הוא כבר לא שם. שכחתי לשאול אותו אם יש לו עדיין את אוסף התה הענק שלו, זה שכמעט נפל עלי מהארון בביקורי הראשון והאחרון אצלו. עכשיו הוא לא רק שותה תה, הוא גם לא שותה יותר יין. טוב, לא הכל מושלם בעולם הרוח והשאנטי. מילא. עברתי כבר את השלב שבו שפטתי אנשים לפי יכולות השתייה שלהם. תודה לאל.

אז הנה היין והנה מתכון הפיצה מתוך ספרו הנהדר של ג'יימי אוליבר ' איטליה של ג'יימי' שיצא בשנה שעברה בתרגום לעברית בהוצאת כנרת-מודן. אם תקנו לעצמכם אבן שמוט לתנור, תוכלו להגיע לתוצאות מרשימות ממש בתחום הפיצות ובו זמנית גם בתחום הקרדיולוגיה הפולשנית.

בצק בסיסי לפיצה

800 גרם קמח לחם (שטיבל מס' 2)
200 גרם קמח סמולינה דק (שטיבל מס' 9)
או קמח לחם
1 כף מחוקה מלח ים דק
1 שקית שמרים יבשים במשקל 11 גרם
1 כף סוכר
כ- 650 מ"ל מים פושרים

יוצרים גבעה של קמח ומלח על משטח נקי ועושים במרכזה גומה בקוטר של 18 ס"מ, מוסיפים את השמרים והסוכר למים הפושרים, מערבבים עם מזלג ומניחים לכמה דקות, ויוצקים לתוך הגומה. בעזרת מזלג ותנועה סיבובית, מצרפים את הקמח לאט לתוך הגומה ומערבבים עם המים.

זה ייראה כמו עיסה דביקה – ממשיכים לערבב, ומוסיפים בהדרגה את כל הקמח. כשהקמח מתגבש וקשה מדי לערבב אותו בעזרת המזלג, מקמחים את הידיים ומתחילים לטפוח עליו עד שיקבל צורת כדור. לשים את הבצק על ידי גלגול קדימה ואחורה, כשמשתמשים ביד שמאל כדי למתוח אותו לכיוון שלכם וביד ימין כדי להרחיק מכם את הבצק באותו הזמן. חוזרים על כך 10 דקות עד לקבלת בצק רך,חלק וקפיצי.

מקמחים את פני הבצק, מכסים בניילון נצמד ונותנים לו לנוח לפחות 15 דקות בטמפרטורת החדר. כך יהיה קל יותר לרדד אותו דק. כעת מחלקים את הבצק לכדורים לפי מספר הפיצות שרוצים להכין, כלומר הרבה קטנים או כמה גדולים, אבל אני חושב ש-6 כדורים הם כמות מתאימה לכמות הבצק הזאת.

מבחינת תזמון, טוב לרדד את הפיצות 15 עד 30 דקות לפני שמתחילים לאפות אותן. אם רוצים להכין מוקדם יותר, כדאי לשמור את הבצק בניילון נצמד במקרר ולא להחזיק פיצות מרודדות בחוץ כמה שעות.

(מתוך 'איטליה של ג'יימי' הוצאת כנרת מודן, 2011)

אקצר לכם כאן את ההמשך. על משטח מקומח היטב עם קמח רגיל וקמח סמולינה, מרדדים במערוך ואחר כך בעזרת הידיים, כמו בפיצרייה, את הבצק לפיצות דקות ככל האפשר בגודל שמתאים לתנור שלכם, אולי קצת קטן יותר כדי שינוחו בשלום על תבנית האפייה או על האבן.

משמנים נייר אפיה או נייר אלומיניום ומקמחים גם אותו במעט קמח סמולינה.

מחממים את תנור האפייה ל250 מעלות, אם יש אבן שמוט מניחים אותה על הרשת במרכזו.

מניחים פיצה אחת על נייר האלומיניום או האפייה, מורחים על כל פיצה במצקת אחת של רוטב עגבניות, פאסטאה של מוטי או צ'יריו זה הכי מוצלח, מעל מפזרים מוצרלה מגורדת, של חוות הבופאלו בבצרון או סתם של מחלבות גד, כמה עלי בזילקום ואתם מסודרים.

תוספות אפשריות אחרות כפי שכבר הזכרתי, ירקות קלויים כמו זוקיני, חצילים, שומר, עוד כמה פרוסות של עגבניות חיות, אנשובי, זיתים,פטריות ועוד כיד הדמיון והחשק. אופים כ10 דקות אבל משגיחים כבר אחרי 5 ובודקים עד כמה השחים הבצק ונמסה הגבינה.

קטגוריות:: Featuredאוכל צמחוניחיליקייןמאפיםצמחונישיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת נדב פרץ:

    חיליק אתה נפלא גם כשאתה עורם על עצמך מוצרלה וירקות ולא רק כשאתה מוקף בציר מתקתק ורועד ועל קודקודך פרוסת גזר כתומה. אני משוכנע שהיין הזה פנטסטי אבל כמקלקל שמחות ידוע אינני יכול להתאפק ולחשוב שבמחיר הזה ניתן לרכוש איזה בורגון גראן קרו…? עזוב , אני איש קטן אני.
    העצב,ככל הנראה , הוא מעורר תיאבון לא קטן ולצערי אני נופל על הפוסטים שלך ושל גוני כשאני מוכה רעב ולא מתחשק לי בורקס של ימי בית שני ממול המחלקה להסטוריה של עם ישראל .
    אתה כותב נפלא ובהצלחה בגלובס.

  2. מאת yaffa goz:

    כל מה שג'יימי מכין הוא מלא בקסם נעורים.

  3. מאת נתי:

    כל עוד אתה מבשל מילים כמו שרק אתה יודע תגנוב כמה מתכונים שאתה רוצה.חג שמח גיבור גפילטע

  4. מאת נדב פרץ:

    היי נתי! גם אתה כאן ! צודק מליון אחוז. חיליק הוא גיבור גפילטע.

השארת תגובה