גולאש הונגרי מלא שיק וגם דודי חוזר!

לזכרו של יענקל'ה קלח
עמדנו מול הקבר.

שני הקברנים סיימו למרוח את המלט על שולי הכוך אליו יידחף עוד שנייה הארון. שתי חוגלות חצו את דרך העפר. השמיים השחורים עשו חסד אחרון ולא המטירו עדיין. במאמצים גדולים הצליחו שני הבחורים לדחוף את הארון אל מקומו בשורה התחתונה של קוביית הקבורה.

'יצא בדיוק במרכז', אמר דודי, 'ספרתי.'

הקברנים הדביקו את לוח השיש אל המלט ולחצו חזק.

'נגיד שלום ליענקל'ה' אמרה אניקו וניגבה את עיניה שהתלחלחו רק קלות. אחותה חיבקה את כתפה. רק כמה דקות עמדנו שם. דודי וירמי בנו הבכור, אניקו ואחותה, בן דוד ובת דודה, גיא הבן, גיא הבת ואני. איש לא נתן סימן אבל הבנו שעכשיו הולכים. התחלנו פונים אל עבר השביל. שנייה אחר כך נשמע קול נפץ. הסבנו את ראשנו. לוח השיש נפל והתנפץ.

עצרנו כולנו. דודי התחיל לצחוק וכולם הצטרפו אליו.

'עקשן' אמרה אניקו.

'בואו, הם כבר יסדרו את זה', החוותה בראשה לעבר הקברנים.

'הנפטר מתפרע', שמעתי את עצמי פתאום. כולם צחקו. לא יודע איך, אבל אפילו אני הבנתי, שבלוויה של אביו החורג של דודי אפילו לי מותר לעשות בדיחות.

'תודה שבאת, גבר,' חיבק אותי דודי ליד המכונית.

עכשיו התחיל גם הגשם.

מי זוכר את יענקל'ה קלח. בגיל 77 הלך לעולמו אחד מוותיקי צלמי הקולנוע בארץ. מי שצילם את 'הלהקה' של אבי נשר אם להזכיר רק אחד מהסרטים שצילם, נפטר אחרי שנים ארוכות מנשוא של פרקינסון. נהוג לומר במצבים כאלה שהמוות הוא בעצם הקלה. לנפטר ולסובבים עצמו. לא יודע מה זה אומר.

יעקלה קלח מסתיר את עצמו מאחורי המצלמה. צילום: יוני המנחם

איכשהו אחרי כמעט חצי מאה של הכרות וחברות מוזרה, דווקא בלוויה של יענקל'ה, שלמרות שהיה קולגה של אבי בקושי הכרתי אותו, הבנתי פתאום שמה שתמיד ידעתי על דודי שיק הוא נכון. האיש שחשבתי שהוא, זה באמת הוא. איש יוצא דופן. חבר שלי. אולי החבר הכי טוב שלי. לא שזה חשוב. חבר שלי וזהו. זה הכי הרבה שיש.

אנחנו לא נפגשים הרבה. אף פעם לא נפגשנו הרבה. אם אעשה חשבון, ולמה שאעשה, דודי הוא בעצם הוותיק שבחברי. אם אחבר את הזמן, ולמה שאחבר, יוצא שהיינו זה במחיצתו של זה פחות מכל חבר אחר שלי או שלו. אז מה. מה כל זה אומר. כלום. מה שבאמת חשוב זה מי זה דודי. בשבילי. ואיזה מין חברים אנחנו. והנה, דווקא בלוויה המשונה והשקטה הזו, הבנתי. אנחנו החברים הכי טובים. למה? לא יודע. ככה.

אולי כי דודי ואני מעולם לא עסקנו בייננו בחשבונות בסגנון 'כבר המון זמן לא נפגשנו', 'למה אתה לא מתקשר לפעמים?', 'מתי תבואו לארוחת ערב?' וכיוצא באלו גינונים פולניים שאני דווקא מצטיין בהם בדרך כלל, אם כי לאו דווקא באלה שהזכרתי הרגע.

כשאנחנו מדברים בטלפון, אנחנו אומרים תמיד: 'אולי נצא לשתות', צוחקים ויודעים שגם היום, השבוע, השנה, זה כנראה לא יקרה. כשאנחנו נפגשים, במקרה או שלא במקרה, אנחנו תמיד צוהלים האחד לקראת השני, גם אם בפנים חתומות. שנינו אוהבים לקטר ואיני בטוח מי מאיתנו עושה זאת טוב יותר. שנינו אוהבים לאכול, לשתות, להביט בנשים יפות. לשנינו יש כולסטרול גבוה. דודי מטפל בשלו יותר יפה ממני. או להפך.

דודי

אבל בעצם נדמה לי שאני אוהב כל כך את דודי, למרות הריחוק הפיזי הקבוע בינינו, מפני שכמו בחברויות טובות באמת אני כבר יודע שמה שחשוב זה מה מרגישים,לא מה עושים. אני גם מבין שהוא תמיד יהיה שם אם אצטרך, למרות שמעולם לא הצטרכתי. ולהפך. לא רוצה להצטרך. לוויות הרי מזכירות לך את זה. אבל כשאמות, הייתי רוצה לוויה כמו של יענקל'ה, אביו החורג של דודי. קטנה, שקטה ומצחיקה גם כשעצובה. איך זה קשור לאופי של דודי. לא יודע. קשור.

לפני כמעט 20 היינו נפגשים הרבה יותר.

לדודי הייתה אז מסעדה הונגרית קטנה בפלורנטין . 'בית האוכל של דודי' קראו לה. רון מיברג בחר בה שנה אחר שנה לאחת מעשר המסעדות הטובות בארץ. זה לא עזר הרבה. אחרי חמש שנים היא נסגרה. דודי שילם את החובות שנים אחר כך. סיפור רגיל. כזה שקוראי העיתונים ומצחצחי הסכינים לא ממש מכירים. אלו שומעים רק על השפים ששיחקו אותה, קיבלו תוכנית בטלוויזיה וקמפיין לאבקת כביסה או מים. אינם יודעים שרוב המסעדות ובעליהן גומרות כמו בית האוכל של דודי. סטטיסטיקה.

כשבית האוכל של דודי היה קיים היינו באים כמעט כל שבוע. לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע. ענת ואני היינו יושבים על הבר או בשולחן קטן אוכלים גולאש וואדש הוש, רקוט קרומפלי וגומבוצים ולא יודעים את נפשנו מרוב אושר. פרלה, המורה לתנ"ך שמלצרה אצל דודי שנים היתה נובחת עלינו ואנחנו היינו מחייכים ומבקשים עוד בירה מהחבית וחמוצים.

יום אחד הבאנו את יוסף, שחזר בדיוק מניו יורק, לאכול כאן. לא היתה אז מסעדה צ'כית בארץ, ויסלחו לי אנשי רשת הבארים הקטנה והחביבה 'פראג הקטנה', כנראה שגם היום אין. אוכל הונגרי זה לא ממש רחוק, בטח בשביל הזיכרונות מבית סבתו הסלובקית של יוסף. לא יודע מה נחת עלינו באותו יום אבל ביקשנו מהמלצרית להגיד לדודי שהאיש שאוכל איתנו הוא מבקר המסעדות של ה'ניו יורק טיימס'.

'אז מה?' היתה התשובה שהגיעה מהמטבח. כל כך דודי.

מבין כל שלל הביקורות האוהדות שנכתבו עליו, בחר דודי למסגר ולתלות על הקיר רק ביקורת אחת. איומה ונוראה. דודי.

שנים לקח לי להבין סופית כמה אני אוהב אותו. דווקא בגלל האופי שלו שפעם הייתי מגדיר אותו לעצמי כמיזנטרופי, אחר כך כמאני-דפרסיבי והיום נדמה לי שהייתי קורא לו אנושי. והרי יש כל כך מעט אנשים בייננו. אנושי זה הרי לא רק לצהול ולחייך אלא גם לזעוף ולקטר על מר גורלך, האמיתי או המדומה. אנחנו לא מלאכים. דודי אוהב ויודע לקטר. אני מכבד אותו על זה.

אבל דווקא דודי, קוטר מקצועי פעמים רבות, יודע גם לא להתייאש. אני לא מכיר הרבה אנשים שהחיים לא פינקו אותם כמו שלא פינקו את דודי בשנים האחרונות. אבל דודי לא מוותר. והאמת היא שבשנים האחרונות הוא גם לא מתלונן הרבה כמו פעם. אני צריך ללמוד ממנו. אחד האנשים שהכי השפיעו עלי ללכת ללמוד לבשל היה הוא וכשנרשמתי לתדמור נתן לי סכין פירוק במתנה ואת נרתיק הסכינים היפהפה שלו שהיה עשוי מעור ועשה רושם גדול על כל התלמידים האחרים בקורס. הנרתיק הזה שמר עלי לכל אורך הקורס. אם בגללו למדתי לבשל, אולי בזכותו גם אפסיק לקטר. לפעמים קורים ניסים.

בית האוכל סגור כאמור כבר שנים רבות ומאז לא היתה לדודי מסעדה משלו. רבים עדיין מתגעגעים אבל כל אותם 'רבים' לא הספיקו בכדי לשמור על המסעדה המופלאה הזו, המסעדה שהכי אהבתי לאכול בה מבין כל מאות ואלפי המסעדות שביקרתי בהן ומעט המסעדות שגם חיבבתי באמת במהלך השנים.

כל מי שמתגעגע לדודי ולאוכל שלו, יוכל להיזכר בו שוב ולטעום בערב יוצא דופן שיערך במסעדת פועה היפואית בעוד כמה ימים. הערב הזה התקיים גם בחודשיים הקודמים וזכה להצלחה גדולה. אם לבעלת הבית ולדודי לא יימאס, יש סיכוי שזה יקרא אחת לחודש, בתחילת החודש בדרך כלל, גם בחודשים הבאים. אני והעורקים הסתומים שלי, ובעיקר ליבי החלש והמתגעגע, מקווים כל כך שזה יקרה.

גם אם אין לכם קופסת פפריקה הונגרית כמו זו שדודי העניק לי יום אחד אחרי עוד אחד ממסעותיה של אניקו אימו להונגריה, תוכלו לנסות ולהכין את הגולש הנהדר שלו בעצמכם. הקופסא ההיא כבר נגמרה לי מזמן. אני מקווה שעוד יצא לה לאניקו, לנסוע שוב להונגריה.

גולש הונגרי של דודי שיק

גולש הונגרי של דודי שיק

מצרכים

קילו וחצי בשר צוואר חתוך לקוביות גדולות
5 בצלים גדולים קצוצים גס
2-3 פלפלים שאטה
2 כפות קימל שלם
4 כפות שמן צמחי רגיל
מלח
4-5 כפות פפריקה מתוקה – אם לא השגתם פפריקה הונגרית אמיתית אולי תיסעו למושב ניר גלים ותקנו פפריקה מצוינת בצרכניה שם. מסלנסקי מדווח שהיא טובה כמעט כמו הדבר האמיתי. אני ניסיתי את הפפריקה הספרדית המעושנת שקונים בין השאר בשוק הנמל. טעים אבל לא כל כך הונגרי כמובן. אין שום דרך להפריז בחשיבותה של הפפריקה לגולאש.

מים רותחים

2 פלפלים ירוקים בהירים חתוכים לקוביות גדולות
2 עגבניות קצוצות גס
5-6 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לקוביות גדולות

מחממים את השמן בסיר כבד בגודל מתאים, מאדים את הבצל הקצוץ גס בשמן החם עד שהוא ממש שקוף, מחוץ לאש מוסיפים את הפפריקה, מערבבים, מוסיפים את הבשר, מחזירים לאש ומטגנים אותו עד שהוא מאבד את צבעו האדום והופך חום, קצת קשה להבחין בזה מתחת לכתום הבוהק של הפפריקה אבל אתם תצליחו הכל זאת. מוסיפים את הקימל, פלפלי השאטה, המלח והפלפל, מערבבים היטב.

מוסיפים מים רותחים עד גובה הבשר, מביאים חזרה לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים מכוסה שעה. מוסיפים את הפלפלים הירוקים והעגבניות ומבשלים עוד שעה מכוסה ועל אש קטנה. בודקים שהבשר רך מאד, אם חסרים נוזלים אפשר להוסיף טיפה מים. חצי שעה לפני גמר הבישול מוסיפים את תפוחי האדמה חצי שעה. בודקים תיבול ומתקנים אם יש צורך.

מגישים עם חלה טרייה והרבה אלכוהול. בירה, וודקה, יין אדום אם אתם נודניקים. יותר טעים למחרת וגם אחרי יומיים.

דודי שיק יבשל אוכל הונגרי ב'פועה' ביפו בערב ה-5 באפריל.

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

 

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץחיליקכללימסעדותשיר הסירים - כל המתכוניםתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (13)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת מרק:

    מעניין מה דודי עושה בימים אלו ..?

  2. מאת דרור:

    איך אני מתגעגע לרקוט קרומפלי, למרק הדובדבנים ועוד ועוד. 15 שנה אחרי אנחנו עדיין נזכרים במסעדה המופלאה שלו.

  3. מאת רוחלה:

    שאלה
    לכמה אנשים המתכון הנ"ל מתאים?
    תודה
    רוחלה

  4. מאת יוני:

    איזה יופי! תענוג לעיניים ללב ולבלוטות הטעם :-)
    והצעה:
    בהיעדר פפריקה אני טוחנת פלפלים מתוקים יבשים (ולפעמים גם איזה חריף סורר אחד) במג'ימיקס עם קצת מים ומוסיפה לשם גם את הקימל והשום. אחר כך מוסיפה לסיר שהורד מהאש. מצאתי שזה הכי קרוב.

  5. מאת מלכה ברכה:

    האם הפפריקה ההונגרית או תבלין הגולש שאפשר לקנות בפרונט בנחלת בנימין מתאימים ?

  6. מאת דנה:

    סרבוס! מתה על אוכל הונגרי, טוב, זה אצלי בדם (-: ובאמת אין על גומבוצ טוב, בעדיפות לטורוש. אשמח לשמוע מתי דודי יבשל שם שוב. תודה רבה

  7. מאת אבי:

    לא מכיר אישית את דודי,
    אבל אני זוכר היטב אותו במסעדה הפינתית.
    אכן אלה היו "ימי התום" בהם
    פעלו מסעדנים אמיתיים ללא מנגנוני שיווק ויח"צ.
    דודי בית האוכל הי מקום מופלא .
    מתי בדיוק מבשל בפועה?

  8. מאת ג'ינג'י:

    לחובבי הגולש לסוגיו אני מציע למי שמיזדמן לוינה לאכול במסעדה עם השם המחייב מוזאון הגולש רצוי להזמין מקום מראש מאג עמוס שם זו מסעדה שמגישה עשרות מנות גולש בלבד מכל סוגי הבשרים יש גם חריף (על פי בקשה)מתובל כמו המקורי הרבה יותר טוב מהמקור בבודפשט תהנו.

  9. מאת שירה:

    דודי שיק הוא באמת משהו מיוחד!

  10. מאת ג'מל:

    זוכרים היטב את כל המאכלים האסטרו הונגריים של דודי והכי טעים כשאניקו היתה מצטרפת לחגיגה והכי אנחנו מתגעגעים לפטה שהיה מוגש עם פלפל שחור והעיקר בירה מהחבית!!!

  11. מאת איל:

    יצא פשוט מעולה! פחדתי שהילדים לא יאהבו את הטעם של הקימל והפחתתי את הכמות משמעותית. פעם הבאה, אשים קצת יותר.

    האם לדעתכם המתכון הזה ייצא מוצלח גם עם נתחים אחרים של בשר? כתף? צלי כתף? צ'ך? משהו אחר?

השארת תגובה