מקלובת חלומות בעיר העתיקה וחיפוש נואש אחר ירושלים האחרת

לפעמים, שנופלת עליי רוח הנדודים. זה קורה כשמתעוררות בי שוב התחושות שהדרום קטן וממילא יש לי מיאוס מסוים מהמשולש השגרתי שלי: בית ,אוניברסיטה,עשן הזמן, לאו דווקא בסדר הזה. מה לעשות שהלב והעיניים מחפשות נוף שונה והלשון משתוקקת לטעם שונה. אני לא מתלונן, חלילה, אבל כולכם מקפידים הקפדה חמורה על טיולים למיטיבי לסת ואין יודע עד איפה תגענה לסתותיכם המסוקסות הלועסות את הארץ מצפון ועד דרום?

על כן החלטתי לערוך רפורמות מקיפות באישיות שלי וערכתי בחירות דמוקרטיות בין כל הפרסונות שלי והתפצלויותהן כשהאני העליון משמש כשופט, ועדת הבחירות וועדת האתיקה הבלתי משוחדת. פה אחד החלטתי על נסיעה לעיר העתיקה של ירושלים באישורה הצפוי של ועדת האתיקה. לנסיעה הצטרפה טל פיחוביץ', הבעלבוסטע מהלכת הקסמים, של מסעדת קדאקס בשדרות. גם טל היקרה אישרה את נסיעתה אחרי שהעבירה את התקציב ברוב קולות וכך נסענו לנו, שני גרגרנים לטנטיים, אל הר המוריה.

בשביל שההרפתקאה תהא שלמה החלטתי לנסוע מבאר שבע לירושלים דרך כביש שישים העובר דרך הר חברון בואכה גוש עציון. הר חברון נתפס כשהוא מתעורר מתרדמת החורף שלו אל יקיצת האביב שרחצה את פניו בפריחת שקדיות בכל מקום עם הבושם המתוק שלהן. בינן לבין חורשות אורני הסלע והצנובר העתיקים פורשו להם שטיחים ורודים של רקפות כשמאופק אל אופק נמתח נוף מכאיב ביופיו. גם הנוכחות של המלחמה חסרת הפשר בין שני העמים המטופשים נמצאת שם בעמדות ירי ממוגנות, שלטים שחוטים בעברית ושלטים מרוססים בערבית. המלחמה נראית רדומה אבל היא ממתינה בהרי חברון, רובצת ואורבת לטרף ומלקוח ותזנק כחייה כשרק יינתן הסימן מהמקום אליו נסענו טל ואני. העיר העתיקה.

ירושלים היא עיר שיחסי אליה מורכב וטעון. שלושת אלפי שנים של היסטוריה יהודית ואוניברסאלית ושלושים ואחת שנים של היסטוריה אישית, מפוקפקת לא פחות, עם בנות העיר הזאת, הפכו את ירושלים, מנקודת מבטי, לעיר מכוערת שיש בה את המקומות הכי יפים בעולם. אני לא אוהב את ירושלים כי היא משדרת בעיניי חוסר נורמליות. גם החילוניות מאורגנת שם כמסדר דתי שצריך להאבק על משהו. זו עיר שכולם עסוקים כל כך בהתגוששות דתית ואידיאולוגית עד שנהייתה לעיר מוזנחת, מוכה ומלוכלכת, שבשעריה מתנוססים מצד אחד בית קברות ומהצד השני פורס ביצים גדל מימדים. ירושלים של זהב.

כשטל ואני נכנסנו כמובסים אל בירת הנצח של חלקים גדולים של עם ישראל, לא יכולתי שלא להיזכר בשני יהודים יקרים שלפני אלפיים שנים כמעט נמלטו בעור שיניהם מהעיר מאימת מלחמת החורבן והלהבות שפרצו בשל מלחמת היהודים ברומאים ומלחמת היהודים ביהודים. רבי יוחנן בן זכאי ביקש את יבנה ואת חכמיה ויצק מהמסד לטפחות את יסודותיה של היהדות כפי שאנו מכירים אותה ויוסף בן מתתיהו שהעדיף את רומא ואת קלגסיה והקים את המפעל ההיסטוריוגראפי הכביר ביותר מאז התנ"ך. את זכרם אני מוקיר כל יום ובמיוחד כשאני מגיע אל מרכז הטירוף המונותיאיסטי העולמי, ולא משנה מי סוכן המונותיאיזם שלך, ירושלים.

לאחר שללא ספק הבהרתי שיחסי אל ירושלים הוא יחס סוער עד גבה גלים לידיעתם של המתרחצים, אני צריך למצוא חניה ליד העיר העתיקה. למזלם של החאפרים עיריית ירושלים ממש נשכבת עבורם על החומות ועושה ימים כלילות למען פרנסתם. החניונים מפוצצים, מלוכלכים ובלתי נגישים ופשוט אין סיכוי להצליח לבצע סיבוב פרסה בלי להיתקל ברכבת הקלה שממשיכה למרר את החיים ולהמאיס את העיר הזאת על יושביה ואורחיה.

בסוף הגענו לחניון פרטי של חאפר פלסטיני שקנס אותנו בעשרים שקלים לשלוש שעות חניה! שילך לעזאזל! עצבניים ורעבים הלכנו טל ואני מחוץ לעיר העתיקה לכיוון של שער שכם וטלפנו לרונית ורד מהארץ שכתבה כבר על מקומות שווים בעיר העתיקה. רונית שחררה אנחה גדולה שהיה בה גם גוון של קנאה קלה כי היא ידעה שהיא שולחת אותנו למקומות נפלאים. לא הבנו עד כמה.

כשנכנסנו באפלוליותו של שער שכם נתגלתה רחבת שוק ובה חנויות בגדים ותיירים. על רצפת ירושלים העשויה גזית רכנו פלאחיות שמכרו מבחר מטמטם של ירוקים בלאדי מהכפרים העוטפים את ירושלים של זהב: היו שם סבאנח' ועולש וגרגיר הנחלים ושאר ירקות מרים וממורמרים. בשקלים בודדים קנינו שקית ניילון סגורה בקשר שתוכה יוגורט כבשים שלתוכו נקצצו דק עלים של גרגיר הנחלים. אין לכם צל של מושג כמה טעים היוגורט הירקרק והנפלא הזה עם הבייגלה שומשום המפורסם של ירושלים. העונג בהתגלמותו שאין דומה לו מצוי בטעמו של מאכל עניים של הפשוטים בפלאח'ים. זה טעים עד דמעות. לא פחות ולא יותר.

משם מהרנו אל שוק הקצבים כדי להספיק להגיע לכוך של אבו טאהר בין הקצביות. אבו טאהר נסגר בשעה ארבע ועל כן חלפנו בשעטה על שוקי התבלינים כשאני ממלמל את השם אבו טאהר כמנטרה טיבטית בכדי לא להתפתות לפלאפל חפוז ובכך לאבד את הזמן ואת עשתונותיי. סוחרי הרובע המוסלמי כיוונו אותנו ברוב אדיבותם אל שוק הקצבים האפלולי והחבוי ושם מצאנו את אבו טאהר. מסעדה פצפונת בה כמה שולחנות פורמייקה ושרפרפים העשויים מקלעת חבלי פלסטיק ירוק.

התיישבנו ומיד נגשו אלינו ושאלו אם " באנו לאכול ח'ומוס?". השבנו בשלילה, כי טל ואני ידענו מה טוב ומה אנחנו רוצים. ביקשנו מקלובה של כבש וסינייה של כבש טחון. על השולחן היו טבעות פלפל חריף מוחמצות מעשה בית ורוטב חריף אדום תוצרת ארץ מצריים כששניהם ליוו מעולה את הארוחה ביחד עם הפיתות המעולות של המקום.

הסינייה הגיעה, שלא כמקובל אך טוב יותר. הסינייה של אבו טאהר עשויה כופתאות אליפטיות של בשר כבש שבושל בסיר עם מרק שכושף בכורכום וטחינה. המפגש של הפיתה הנהדרת ברוטב העדין ובליווי טבעת חריפה חמוצה יצר בפי טעם ערב ונעים כל כך שלא מנסה להשוויץ ולפרוש נוצות. טעם עדין כמו הרכב קאמרי נפלא שמנגן לך טעם גן עדן בפה.

המקלובה הייתה בפשטותה הטובה שאכלתי בחיי ואכלתי הרבה. היא נעשתה מאורז לבן שבושל במרק בשר, מלח, מעט כורכום טרי וריחני וכרובית מטוגנת. מעל גבעת האורז נחה פרוסה גדולה מאוד של ירך טלה שנלקחה ככל הנראה מהירך של זה ששילם את מצפונו של אברהם אבינו בהר המוריה. המקלובה הייתה ערבה כל כך עד ששקלתי ברצינות לעבור מדת משה לדת מחמד אבל בעיטה של פלפל חריף וסנוקרת מטל פיחוביץ' החזירו אותי לשפיותי החילונית שגם מקלובה אלוהית לא תקנה.

על שתי מנות הכבש האלה שהספיקו בהחלט לשני אנשים שילמנו חמישים שקלים.לי אין צל של ספק שאני צריך לחזור לאכול באבו טאהר.

משם יצאנו אל האפלולית של סמטת הקצבים – "אל לח'מין" שהריחה מדם טרי ובאחת פקחה את עיננו והגבירה את העירנות אצלי ואצל טל. הו לא. לא מסיבות ביטחוניות! כלומר פה אצלי זה לא השב"כ! בשוק הקצבים מתקיים מבחר אדיר ובלתי ניתן לאומדנה של בשר כבש ועגל. ובכן, אין תמה כלל וכלל שכן מראשיתו המיתולוגית של הר המוריה היו אלו הכבשים ששילמו את המחיר הגבוה של אלוהי אברהם, יצחק, יעקב וישמעאל. ראשיתה של העיר הזו בשחיטת כבש וגם היום מבחר מטמטם של מוצרי הכבש הוא גאוותם של קצבי העיר המוסלמיים. פגענו בקצב אחד שבחנותו נתלו מעל אנקולי בשר גדולים מנירוסטה בוהקת אשכולות, אשכולות של חלקי פנים של טלאים. אני מודה שלחלקנו המראות יהיו קשים, אולם עבורי מראות אלו מהווים את יריית הפתיחה לארוחה מעולה שתיערך מאוחר יותר.

קניתי כמה אשכים, לבבות וכליות שזה כל מה שגבר בעל מוסריות יהודית גבוהה צריך, אבל גולת הכותרת הייתה סרעפת של טלה שטעמה הוא כנראה התגלמות האל האמיתית בבשר. כן,כן ויסלח לי היהודי הטוב והנאה- ישוע איש נצרת, אבל נראה לי שגם הוא היה מסכים עם דעתי לא לפני שהיה אוכל סרעפת קצבים על המחבת כארוחה האחרונה ונצלב בחדוות מוות ובייסורים גואלים. אלי! אלי! מדוע שבקתני! אך… אך… אך… יש דברים טובים בשוק הזה, אני אומר לכם! קנינו שני קילוגרמים של חיוכים שעלו לנו בסך הכל 40 שקלים. אתם שומעים טוב. 20 שקלים לקילוגרם של חלקי פנים  של טלה.

אחרי ההתרגשות הזאת, שבעים מהמקלובה המשכנו לשוטט בשוק המוסלמי כשפתע צדה עיני ספר ערבי שגם עושה תגלחות. אני משוגע על גילוח ידני ובמחווה של דו קיום, שלום וטירוף מוחלט התיישבתי על כסא הספר, הושטתי לו את צווארי והתפללתי שאיזה אידיוט לא מנסה לפוצץ בדקות שאני מתגלח על תער חד את מסגד אל אקצא. למזלי זה לא קרה . מה שכן קרה הוא שקיבלתי גילוח הגון בניחוח קולון לימוני נעים למדי וגבותיי זכו להיתלש ולהסתדר בחוט מלופף ומכאיב . הגבר החדש הוא בעצם הגבר הישן . לאחר הגילוח חלט הספר הקשיש קפה ריחני ,נתן אותו בקובאיית זכוכית דקה והגיש אותו לי כשי תנחומים לאחר שהכאיב לי עם החוט השטני.

חזרנו אל שער שכם ולאחר שהצטיידנו בירק בלאדי ריחני ומריר התיישבנו בקפה רימון הקטנטן והפינתי הסמוך לשער שכם. לגמנו בירה טייבה טרייה מאוד אותה שפכנו מבקבוק לכוס מקוררת. אני לא יכול ולא רוצה לחסוך מכם את תיאורם של השולחנות הקטנים בקפה רימון שעשויים חרס ארמני מצויר דוגמאות עדינות ויפות . כמעט שסחבתי אחד משם ולבסוף התאפקתי ושלטתי בקלפטומניה הממאירה שלי. הבירה הייתה נפלאה וזה הרי לא סוד שבעיירה א-טייבה הנוצרית הסמוכה לרמאללה מבשלים בירה טעימה מאוד ומרעננת.

ובלילה שוב חזרו חלומות טיפשיים להטריד אותי . שוב הר הבית מתלקח כאשר פוליטיקאים ישראליים ושלטונות הוואקף מחליטים להספיג את הארץ הזאת בדם… מוזר נכון? לאחר מכן המצור על ירושלים העיר גוועת ברעב וסמטאותיה מתמלאות מוות ודם יהודי, רומאי, נוצרי, מוסלמי, ממלוכי, בריטי. שלושת  אלפי שנים של היסטוריה מדממת והעיר הזאת עדיין לא אמרה את המלה האחרונה בענייני שפיכות דמים והעלאת קורבנות. חזרתי מירושלים אחרי שביליתי נהדר ועדיין אני לא אוהב אותה. יש דברים שלא ישתנו – ירושלים לא תשתנה וגם אני לא. אהבת ירושלים? משאיר את זה ליהורם גאון.

ובמטוטא, עוד 41 שניות מזמנכם היקר לסרט: 

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץירושליםמסעדותמקומות שאהבנונדב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (22)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת מיכל אליצור הלר:

    היה כיף להכיר אותך ביום שישי. כותב נפלא …תמסור לאבא שלך שעכשיו אני מכירה שני ילדים מוכשרים שלו.

  2. מאת קובי דימנט:

    יופי של כתיבה, הבנתי וסלחתי על הגיחה לירושלים.

    • מאת מירי:

      די כבר עם בלבול השכל, ירושלים היא עיר הקודש ויש לזה סיבה, השם הנרדף שלה הוא לא סדום כפי שתל אביב מכונה בפי חלק מהאנשים כאן, ירושלים היא עיר מיוחדת – בה אתה בהחלט יכול לבקר בעיר העתיקה ויקבלו אותך ואין זה משנה אם אתה יהודי או ערבי, לא פעם ולא פעמיים ישבתי בבתי קפה בעיר העתיקה או הלכתי לתקן את הרכב במוסך במזרח העיר, יש כאן דו קיום מאז 67 ורק כל הדיבורי שטויות על לאומניות הרסו את הדו קיום שהיה כאן, אני זוכר בצעירותי שביקרנו בכפר ליד הבית לפני שהייתה כאן חומה ענקית, היו שם שלטים בעברית וגם ביקרנו בבית לחם וכולם דיברו שם עברית ואהבו אותנו, כל זאת עד שלאומנים קיצוניים בדמות מחבלים החליטו שלא טוב להם לחיות ביחד – וזה עוד לפני שסיפרתי על כך שסבא שלי ודוד שלי היו הולכים לעזה במיוחד כדי לאכול חומוס, ולנו רק נותר לבכות .

  3. מאת גדי:

    תודה נדב, עשית לי תאבון – הריר נוזל עד שמקלובה תגיח לגרוני.

    בפעם הבאה בירושליים – אין ספק.

  4. מאת נדב פרץ:

    גם אצלי מסתמנת נפילת סוכר . הפעם אטפל בה בפיתה מיובשת עם גבינה צהובה שעשתה הסטוריה במקרר שלי . היה לי כיף בירושלים וגם אני משתוקק לאיזו מקלובה חמימה ולחה .

  5. מאת sharon:

    wow, stunning writing! is it easy to find the restaurant?

  6. מאת נדב פרץ:

    ברגע שמוצאים את שוק הקצבים זה קל. כולם יודעים שם איפה זה שוק הקצבים וכולם בשוק הקצבים יודעים איפה אבו טאהר. ו…תודה :-)

  7. מאת ליבי:

    אלוהים, איך אתה כותב. כמה יופי וחשק וטעם יש בכתיבה הזאת שלך ובסמטאות הללו שאתה פוסע אותן. אני שלולית עראק

  8. מאת ערבייה:

    כמה פלצנות וכמה גרשים מיותרים בעליל.
    כתיבה אוריינטליסטית במיטבה, ויש שיקראו לי סחית.
    אני ממש מעריכה בלוגרים טובים של אוכל, אבל בתור פלסטינית מוסלמית שקוראת את הבלוג שלכם, לפעמים זה פשוט עובר כל גבול ובא לי לתלות כמה "חלקים פנימיים" של אנשים בשוק הלחאמין (ולא הלח'אמין) בירושלים, או סתם לטבול אותם במוקרה (שזה היוגורט הירקרק שניגבת ולא ידעת את שמו) שהיא אוכל של פלאחים (ולא פלאח'ים).
    אולי תלמדו את המושגים או לפחות תאששו אותם עם ערבי מחמד כלשהו. למרות שאני בטוחה שאין לכם חבר ערבי אמיתי אחד, אפילו לא לשם הדו-קיום.

    • מאת נדב פרץ:

      ערבייה יקרה.
      כתבתי באירוניה עמוקה גם מתוך אירוניה עצמית ואני יודע מה שאדוארד סעיד היה אומר על שכמותי ועל כתיבתי . אני מודה ומתוודה שיש בי פלצנות שלא ניסיתי להסתיר ולא להסוות כחלק מההומור העצמי שלי. לא התכוונתי שתפגעי ואני לא מאמין בערביי מחמד . אם תבדקי טוב כתיבה אחרת שלי שאיננה עוסקת באוכל ,אקדמית למשל , היית רואה שאני לא נופל למלכודות האלו. עכשיו לצורך העניין אני תייר יהודי פלצן שבא לעיר העתיקה. דמות קומית שאינני מפחד להפוך את עצמי , מפאת בטחון עצמי מופרז מדיי ככל הנראה.

  9. מאת יעל:

    יופי של כתיבה! אהבתי נורא והתחברתי בעיקר לפסקה הסופית

  10. מאת עדי איצקין:

    חבל, פשוט חבל, בפעם הבאה אעצום עיניים ואבקש ממישהו שיקריא לי
    אבל אולי לא כדאי סתם יצאו לי העיניים ובלוטות הטעם שלי עלולות להפסיק לתפקד מעודף שימוש…
    אתה כותב מקסים וטעים!!!!

  11. מאת עמיחי תמיר:

    כתוב יפה ונשמע טעים! בהזדמנות נבדוק גיחה לצד השני של העיר! בעבר לא היה לי מושג לאן ללכת בעתיקה ולכן תודה על ההמלצה!

  12. מאת בעז:

    התפוח לא נפל רחוק מהעץ.
    בסיפור אחד תפרת חליפה מיוחדת.

  13. מאת אורי אפשטיין:

    נדב, כתבת יפה והארת את עיני, אם כי איני יכול שלא להזדהות עם ההערות של הפלסטינית. או שיודעים ערבית ובחינים בין ח' (נהגית כמו כ' לא דגושה שלנו) ל-ח רגילה (גרונית), או שלא.

    חברי וליד עד היום מתעצבן על אלה שמחוסר ידיעה כותבים את שמו ואליד (יש הבחנה בערבית בין תנועות קצרות וארוכות).

    אני מניח שחלק מזה נובע מהחצנה של בעיות כגון שלילת הזהות וכו', אבל זה כבר כבד מדי לטור כזה.

    בכל אופן אתה כותב מצוין, תמשיך!

  14. מאת רותי:

    בעיניי הכתיבה שלך מתנשאת וכלל לא במקום.

  15. מאת נדב פרץ:

    מגיבים יקרים . מעולם לא שללתי זהות של אף פלסטיני וכראיה לכך כתבתי חאפר פלסטיני ולא חאפר ערבי . אני נוקט במידה שווה של רעל סרקסטי והתנשאות כלפיי כל מי שמנסה לדפוק אותי בעיר האיומה הזאת ובכלל זה עיריית ירושלים . חבריי הפלסטיניים הרבים והטובים שהם האחרונים שיתנו למשהו להתייחס אליהם כערביי מחמד צוחקים עליי ואני צוחק עליהם בטעויות בעברית או בערבית . קצת הומור עצמי בבקשה לא יזיק כי לי יש בטונות . עדיפה בעיניי התייחסות אורינטליסטית במקצת מאשר נסיון להפוך בלילה לאהוד יערי או לעודד גרנות שהם צבועים וימניים ממני . מספיק כבר עם הטרור של הפוליטיקלי קורקט כי אם באמת הייתם מעודכנים בטרנדים האקדמיים הייתם ודאי יודעים שהוא הלך לעולמו בערך ב 2005. מתנצל אם פגעתי במישהו ואתם רשאים לצחוק על יהודים ,אשכנזים-מזרחיים כמה שבא לכם . הצחוק הוא בריא ומעורר תיאבון ואני בעדו. :-)

    • מאת ערבייה:

      לתקן לך שגיאות תעתיק זה לא להיות פוליטקלי קורקט, אלא זה לתקן שגיאות. פשוט מאוד פלאח' זה לא (!!!!!) בשום פנים ואופן אותה המילה כמו פלאח. ולח'אמין זה משהו שונה בתכלית השוני מלחאמין. כך שאני לא באה להטיף לך על שמירת זהותם של אזרחי המדינה הפלסטינים, אלא פשוט לדייק במונחים, שאם היית כותב אותם כך בעבודה אקדמית, הייתי עורכת הלוויה לכתיבה והמחקר האקדמי בכללותו.
      כתיבה אוריינטליסטית ומעצבנת זה דבר אחד, אבל אטימות וחוסר יכולת לקבל הערות על תיקונים זה משהו אחר. דווקא במתכונת הזו אתה כשיר להיות אהוד יערי ועודד גרנות. פלצן ואטום.

      • מאת Pormeleg:

        למרות שאני מסכימה איתך במה, אני חייבת לציין שגם את אינך חפה מכתיבה והתבטאות לא פחות אוקסידנטליסטית ועולבת בעצמך.

  16. מאת עבריה:

    נדב,כתיבתך פשוט מעוררת את כל החושים והיום אני נוסעת לשם עם משפחתי להנות משוק הקצבים וממקלובת החלומות.
    ולערביה לא נותר לי אלא לאמר: התפלספי לך באתר אחר

  17. מאת כבש צלוי:

    ההומור שלך והכתיבה מהבטן מעוררים בי תמיד את התיאבון העז לאכול עד צאת הנשמה ולהיקבר בבור של מקלובה לצד טלה צלוי או סתם פרגית מסכנה. ההערות של ערביה לא במקומן וסתם הורסות את התיאבון, תמשיך להיות אוריינטליסט ותכתוב בשגיאות כתיב את אשר על לבך, אוי ואבוי לנו אם תצטרף למקהלת הפוליטקל קורקט, ואני אומר לך את זה בתור אחד שנמנה עם הפלסטינים ושאר ירקות.

השארת תגובה