גם בלבנט יש מקום לפינה קטנה של בורגון

'במה  נתחיל ?'

שירי קוראת לאיה המלצרית ומתייעצת גם איתה. אחרי שנואשה מהנימוסים המופלגים שלי, היא מקווה שאולי הדעתנות של איה תושיע אותנו ודווקא היא תוכל לבחור סוף-סוף יין להתחיל איתו את הבוקר. שנינו יודעים במה היא תבחר. באותו יין ששירי אוהבת כל כך להתחיל איתו את היום. גם לי כמובן אין שום בעיה איתו. אבל אנחנו משחקים את המשחק. עוד כמה שניות זה ייגמר והאליגוטה של רמונה יגיע לשולחן.

שירי משתרעת לאחור ומתמכרת לשמש. לפעמים נדמה שהיא משתזפת אפילו כשהיא בתוך הבר הקטן והאפלולי שלה. מעולם לא פגשתי מישהו שזוף כל כך שלא היה מציל בחוף גורדון לפרנסתו. שירי, לדעתי, שזופה גם מבפנים. שזופה בנשמתה. כשאתה יושב קרוב אליה אתה יכול להרגיש חום הבוקע מגופה. או שסתם שתיתי יותר מדי, כרגיל.

האליגוטה מגיע, שוחה בתוך ג'קוזי פרטי קטן של קרח, שמפניירה. חצי בקבוק. 'מעניין' מי שתה את חציו הראשון.

אלקלעי של שירי קצב הוא אחד מבתי הקפה הכי וותיקים במתחם בזל, הרבה לפני שבזל ידע שהוא כזה. הוותיקים זוכרים אולי עדיין את השוק הסיטונאי שעמד כאן פעם. לא הרבה נותר מרוח השכונה ההיא. אפילו קובי, בנו של חיים המיתולוגי, אללה ירחמו, סגר בתחילת השנה את מסעדת הפועלים של אביו המנוח אחרי חצי מאה של גיבץ' וקציצות. עלי מוהר הזיל בוודאי דמעה בשמיים. עוד אחת תגיע בסוף השנה כשהפועל שוב לא תיקח את האליפות. ואולי כן?

מה שהיה לא ישוב. את ה'מתחם' שוקק החיים ממלאות עכשיו הוייבערס של צפון תל אביב שיצאו מעוד 'פייסליפט' אצל רונית רפאל ולווייניהם המסוקסים שמודדים האחד את השני לפי כמות המפתחות במחזיק ומספר הסנטימטרים הנחשב אצלם הוא זה שבו הג'יפ שלהם חורג אל תוך הכביש של רחוב אלקלעי הצר. מעניין איך זה מסתדר עם תחנת מגן דויד הצמודה.

 

אולי כדאי שאפסיק כאן.

הרי גם אני גר בצפון תל אביב, כל חיי, פחות או יותר, ולא בטוח שלמתבונן מהצד איני נראה בדיוק אותו דבר. אולי רק בלי המפתחות וה'האמר'.

מי ששותה אליגוטה לבן ובורגון אדום לארוחת בוקר עם בעלת הבית, מוטב לו שישתוק. בכל זאת  אני עדיין מתגעגע למה שהיה ולא ישוב.

איה מוזגת לנו עוד קצת אליגוטה. יין שקוף, כמעט מימי. ריחו עדין כל כך, קלוש אפילו. אבל איזה ריח נהדר. רענן כל כך, עשבוני יאמרו בוודאי המבינים. אני לא מתעמק בריח. אני עסוק בלשתות. כמו חזיר. האליגוטה הוא בדיוק מה ששירי ואני צריכים בבוקר קיצי כזה הנעוץ משום מה בלב ליבו של מה שמכונה אצלנו בטעות חורף. אין כאן חורף. לא באמת.

גם שירי וגם עבדכם הנאמן אוהבים יינות של קיץ. יהיו כאלה שיטענו  שבורגון אדום, עוד רגע יגיע גם בקבוק כזה, הוא היין הכי לא קיצי שיש, ושעצם גם רוב הלבנים המיוחסים יותר מהאליגוטה הפלבאי, הכל יחסי כמובן, הם לא ממש יינות קיציים. יכול להיות. בורגון אדום באמת עושה חשק לצלי חזיר בר או סטייק של צבי. לנו אין את אלה כאן אבל הסלמון הכבוש והדים סאם של אלקלעי בהחלט מספקים אותנו.

יש משהו באדומים של בורגון שמשדר איזה נינוחות. אולי לא ממש קיץ, אבל בכל זאת.

אבל רגע, האדום עוד לא כאן. יש עוד חצי בקבוק אליגוטה לחסל.

האליגוטה הוא אחיו הפושטק של השרדונה הבורגוני המיוחס. יין 'קטן'. כיף של יין.

שירי ואני מתמכרים לשמש, מי פחות, מי יותר, ולאט לאט מתגלגלת לה שיחה על חשיבותו של הטעם. הטעם הטוב. איכשהו, אחרי כל המתקפות החזיתיות שלי, אני נאלץ לוותר ולהבין שהניסיון שלי לתקוף ללא הרף את מה שאפשר אולי לכנות ה'פלצנות' של שירי, וגם של דסי ותומר שמביאים לישראל את יינות בורגון הנפלאים הללו ששירי מוכרת כאן, במבחר שלא היה מבייש ברי יין טובים גם בבורגון עצמה, נידון מראש לכישלון. לא רק מפני שגם אני עצמי אוהב כל כך את היינות האלו, אלא משום שאין כאן כנראה שום פלצנות. רק אהבה גדולה של מי שבחרו להקדיש את חייהם, ממש כך, ליין שהם אוהבים.

פלצנות היא כנראה תמיד בעיני המתבונן.

הטעם הטוב

במקום שבו טעם טוב הפך כבר זמן לשם נרד לאליטיזם, ומשם התגלגל בזריזות לאותה פלצנות מפורסמת, עם או בלי מירכאות, והדרך קצרה מאד אל האשמות חמורות הרבה יותר, סמולנות למשל, סכין בגב, תמשיכו ותשלימו לבד, במקום כזה לא חייבים כל הזמן – ואני נטפל בעיקר לעצמי כאן- לשחק אותה עממיקו וליישר קו עם האח הגדול, ארץ נהדרת והאדונים ב. ב. ו א.ל.

 

יש גם אפשרויות אחרות. זו של שירי למשל. שירי המקסימה שבוחרת במודע, לפחות על פני השטח, באותו אסקפיזם מגונה העסוק בעצמו, צלחתו וכוסו, מצפצפת על כל העולם ואחותו.

זכותה.

זהו מקצועה, היא מתפרנסת ממנו בכבוד כבר לא מעט שנים.

שירי לא גדלה באחוזה בבורגון אלא ברחובות, ואת האהבה שלה השקתה וטיפחה בשקט במשך שנים ארוכות בהן מכרה קפה הפוך, עד שיום אחד, נגד כל הסיכויים, אפילו במתחם בזל המפונפן, שכרה את החלל הקטן הצמוד לבית הקפה שלה והפכה אותו לחנות יין קטנה שהיא גם בר יין, קטן עוד יותר, כזה שקשה מאד להבחין היכן הוא מתחיל והיכן נגמר בית הקפה שממנו נולד , זה הנותן הצדקה כלכלית לקיומו ככל הנראה.

עכשיו היא יושבת כאן, איתי, קוטפת את הפירות ובעיקר שותה אותם. מי שרוצה להצטרף מזומן, רק בלי הטפות מוסר.

אני כמובן מדבר כאן עם עצמי, כרגיל. הבחירה של שירי היא שלה. אפשר לא להסכים אבל לא מוכרחים לסקול באבנים מיד. אני מודה שביני לביני עשיתי זאת לא פעם. עד שהבנתי. לא חייבים.

האליגוטה נגמר ועכשיו מגיע אל השולחן הבורגון האדום של אליקס דה מונטי, אחותו של אטיין דה מונטי המהולל, מי שמככב יחד עם אביהם הובר בסרט הקולנוע וסדרת הטלוויזיה 'מונדו וינו' על עולם היין של ימינו. שווה לכם לחפש. אטיין ביקר לא מעט פעמים בארץ ובשבוע שעבר אפילו הגיע לכאן עם אביו הקשיש לכבוד יום הולדתו השמונים של האב.

הרבה מעריצים יש להם כאן, גם בגלל שירי ובעיקר בזכות דסי ותומר, היבואנים החרוצים של יינותיהם ושל מאות יינות מעשרות יקבים בבורגון. רק יינות בורגון הם מביאים לארץ, לא מהלך טבעי כלל ועיקר. אבל הנה, זה מצליח. אצל מי שיכול להרשות לעצמו כמובן. לא זולים יינות בורגון. אפילו הפשוטים שבהם עולים הרבה יותר ממאה שקלים.

גם לא קלים להבנה היינות הללו. אם צריך לצמצם את תיאורים למילה בודדת אחת, אפשר לבחור במילה חמוצים. בניגוד למתוקים שהם רוב היינות המקומיים ולא מעט מיינות העולם כולו. אני מדבר כמובן על יינות יבשים תקניים. רוב היינות הללו משדרים כיום על גל שהוא עוצמתי מאד, עמוס ודחוס, נוטה בעיקר אל עבר טעמי הפרי המובהקים, מה שמכונה יינות פירותיים, והרבה פחות, אם בכלל, לכיוונם של הניחוחות האדמתיים, הטחובים, הארוטיים והאפלים משהו אם יורשה לי, שיינות בורגון יודעים וזוכרים עדיין איך להפגין, תוך התעלמות גורפת ומופגנת מטעמו המשפיע כל כך של רוברט פרקר, אותו מבקר-גורו אמריקני של עולם היין שבהבל קולמוסו הופך לאט אבל בטוח את כל יינות העולם לבבואה של טעמו הפרטי. טעמו המטופש והגס אם יורשה לי.

אבל לא בבורגון. פרקר הוא פרסונה נון גרטה בבורגון והבורגונים מתעקשים עדיין, תודה לאל, לייצר יינות שגם אם הם משתנים ומשתדרגים (לא בטוח שזה שדרוג, לפחות לא בטעם, אבל ניחא. טכנולוגיה עושה את זה לכולם בימינו),  הם שומרים עדיין על הריחות המרגשים הללו, המסתוריים, החושניים. ריחות המקום שממנו בא היין.

אני יכול להמשיך כך לנצח אבל אולי כדאי שאירגע כאן ואלך לפתוח את הבקבוק הנוסף שקניתי לעצמי הביתה אצל שירי. בעצם לא. אחכה לענת שלי שאוהבת מאד את יינות בורגון, למרות שאין לה שום עניין ביין מעבר לרצון שימלא את כוסה מדי פעם, כשהיא חוזרת עייפה מעוד יום ארוך במפעל. ללמדכם, וללמדני, שטעם טוב הוא לאו דווקא עניין לקשקשני יין מקצועיים. למרות שענת נשואה לאחד כזה, היא ממש לא בעניין. ובכל זאת היא אוהבת בורגון.

וזה בעצם כנראה מה שרציתי להגיד. טעם טוב הוא כנראה עניין מולד אבל בכל זאת גם נרכש, קשה אבל גם נעים, מותרות אבל גם כורח. ממש לא חשוב לפתח טעם טוב ביין ובאוכל, אבל לא רע שיהיה לך אחד כזה באמנות, בספרות. בפוליטיקה. בחיים.

מספיק להיום. עייפתי את עצמי אפילו. לחייך שירי. לעקשנותך.

 

קטגוריות:: Featuredחיליקיין

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (9)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת עירית:

    נפלא, חיליק.תודה.

    אני עצמי מאד אוהבת יין,ושותה הרבה. אבל לא מנסה אפילו להגדיר את טעמיו עפ"י ההגדרות המקובלות של יודעי-יין – פרותי, עשבוני וכו' שעל פיהן, בין היתר, נקבעת גם יוקרתו.
    לא שאני חושבת שזה מופלץ (על צד האמת – אולי אני כן חושבת כך….)ולא שאי אפשר לחוש את הטעמים שבהגדרה,, אבל אני מאמינה שזה עניין של טעם יותר הכל . כמו שאנחנו לא רואים אותו דבר (מוכח מדעית) כך, אני מאמינה, אנחנו לא טועמים אותו דבר. שתיתי פעם יין שעלה המון ולא חשבתי שהוא כלכך נהדר, וכשהעזתי להביע את דעתי זו נעצו בי מבטים כאלה שאומרים עליהם: אם מבט היה יכול להרוג-הייתי מתה בזה הרגע חחח

    לחיי היין!!!
    ולחיי הפוסטים הנהדרים של ה'סבב'. יש כאן מלאי מנצח של כותבים הכי נפלאים.

  2. מאת אחד שלא מבין:

    מדוע לשלם כ"כ הרבה כסף על לא קלים להבנה וחמוצים?

  3. מאת גדי שטרנבך:

    חיליק,
    אני אתך, ביין (וכנראה גם בפוליטיקה).

  4. מאת רוני:

    בהחלט חנות מקסימה, כל המלצה של שירי, זהב!!

  5. מאת bob68:

    אהבתי את הרשומה – תודה.

    כחובב של היינות שמביאים הדס ותומר, הצלחת להעביר את התחושה שאני חש ולא מצליח להעביר.
    מסכים בהחלט – כיף לשתות אפילו יין קטן וחסר "ייחוס" מבורגון.
    הנאה אמיתית.

    למרות שאני פחות מתחבר לאליגוטה (אולי כי הזן קצת "קל" לי מידי), יש בארסנל של הדס ותומר באותו סדר גודל של מחיר כמה דברים נפלאים ומורכבים יותר כמו היינות הלבנים ממקון של דה וילן.

    אם אתה אוהב את היינות של רמונה, מומלץ לנסות את הבורגון לבן שלו ואת השסאן מונרשה וילאג'.

  6. מאת דניאל:

    חיליק, כתבה נפלאה. המקום של שירי אכן נהדר ואחרי שמתמכרים ליינות בורגון שלה החיים יפים יותר.

  7. מאת נדב פרץ:

    אף פעם לא הבנתי איך פארקר מדרג ולמה הוא מבטח את האף שלו?
    אליגוטה הוא ענב מאופק כל כך ופשוט שכולם מתעלמים ממנו אך הוא טעים ויבש שזה פשע להתעלם ממנו.
    כמו תמיד , מצדיע לטעמך ביינות שחופף בעקביות את טעמי. ויוה בורגון!

  8. מאת רני שהם:

    כיף לקרוא. אתה יודע להעביר אוירה של בר קטן, אנשים מעניינים ויינות טובים אפילו דרך מסך המחשב.

  9. מאת עידו:

    אפשר לא להסכים עם טעמו של רוברט פארקר , ואין ספק שבורגון זה לא תחום מומחיותו אבל קצת נסחפתם. אבל לכתוב על מבקר היין החשוב ביותר, שטעמו מטופש וגס זו גסות רוח בפני עצמה. העובדה היא שמחירי יינות בורדו נקבעים כמעט באופן בלעדי לפי דעתו , ושחובבי יין רבים ששתו בקבוק יין אחד או שניים בחייהם מתייחסים בעיקר לביקורות שלו. לא כולם מטומטמים כ"כ.
    דרך אגב – מי שבאמת היה מתעמק בביקורות של פארקר היה מבין המחשבה שפארקר מחבב רק יינות אלכוהוליים, כבדים וגסים אינה נכונה. אבל בהחלט חשוב לו לקבל ביין גוף ופרי כבסיס.

השארת תגובה