גמ"ח הקללות והברכות של סבתא מנשקוב

"ש'את במחזור?" שאלה אותי סבתא מנשקוב וצימצמה טוב טוב את העין הפחות טובה שלה, כדי לראות אם אני משקרת או לא. "אני לא. בחיי שלא" אמרתי לה ותהיתי אם אצטרך להוריד את המכנסיים. "שמחזור עושה את כל המזל של המשפחה מלוכלך" הסבתא נתנה בי עוד מבט מעיין, צימצמה עוד קצת את העין הפחות טובה ונתנה לי חתיכת בצק. "שזה מצווה" היא אמרה לי "שבעזרת השם תתחתני ש'יהיה זיווג טוב ובנים זכרים" ככה אמרה לי סבתא מנשקוב ואני שתקתי ורידדתי וחיקיתי את תנועותיה, כדי שלא ימושו ממני הברכות שלה, למרות שאת רובן לא הייתי צריכה. לבן של חתונה זה משמין ואני לא רוצה בנים זכרים. גם לא בנים בכלל.

סבתא מנשקוב היתה השכנה שלי. היא באה מקירגיסטן עם תשעה ילדים, שטיחים כבדים וריחות תבשילים נפלאים. היא עמדה במטבח שלה מדי חמישי, אחרי ש"הרימה" לגמרי לבד את הבית וניקתה טוב טוב לכבוד שבת המלכה. בדרך כלל אחת הנכדות באה לעזור לה, כי כבר קשה לה "לטפס ללמעלה של החלונות" ותמיד זה היה נגמר בנכדה שישבה בחדר המדרגות ודיברה בטלפון ובסבתא נמרצת שמעדיפה "להרים לבד את הבית" ולא לחכות שמישהו יעשה בשבילה משהו.

"ש'נגמר הרטוב" היה קולה הרם של סבתא מנשקוב נשמע בחדר המדרגות בערך בשבע וחצי בערב והנכדה התורנית היתה נכנסת ומשאירה את נעליה מחוץ לדלת. במטבח סבתא מנשקוב היתה מגישה לה קערת מרק מהביל עם כיסונים ואומרת לה "שתאכלי בזהירות שלא נלכלך פה מה שניקינו לשבת, שאני כבר זקנה ושאין לי כוח יותר להרים אחרי כולם. וגם שתפסיקי לעשן שאני מריחה את העשן שאת מסריחה כמו מדורה, שגבר יתרחק ממך כמו מאש שהוא לא אוהב אישה שמעשנת שהיא אשה לא טובה שמסתובבת ברחוב עם חברות. שלא תגמרי כמו פלורי שמעשנת ויש לה ילד מגבר שברח שאולי לא היה יהודי שהילד נראה קצת שחור…".

והנכדה התורנית היתה אוכלת מהר ובזהירות, מקווה שלא יהיה עוד ש', מנשקת את סבתא מנשקוב בשתי הלחיים, וזו היתה עומדת במרפסת הכביסה שלה ומדברת לעצמה עד שהנכדה היתה נעלמת בין בתי השיכון. אז סבתא מנשקוב היתה מוציאה סיגריה מכיס הסינר שלה ומעשנת בשקט לפני הפגישה הקבועה שלה עם הקריין ש"נותן חדשות" בערוץ 1.

לסבתא מנשקוב היו הרבה הערות לגבי אורחות חיי. בעיקר היא לא אהבה שאני שוטפת את הבית בחצות ומכניסה גברים זרים הביתה. בכל פעם שמישהו עלה במדרגות אפשר היה לראות את צל רגליה מתחת לדלת ואת עינית הדלת מחשיכה. סבתא מנשקוב היתה האח הגדול של הבית וידעה מי זרק פחית בחדר המדרגות ובאיזה שעה. היא היתה שמה לו את הפחית ליד הדלת, גם אם זה היה שייך לאחד מאורחיו. כל מי שמצא את הפחית היה מתכופף ומשאיר אנחת "אוף" בחלל חדר המדרגות שהיתה תלויה שם לנצח עם כל שאר האנחות, גרירות הרגליים המטפסות במעלה הקומות ומיצמוץ נשיקות הלילה טוב ורישרוש הבגדים כשנדחפו ידיים מתחת לחולצות ליד הדלתות, בחושך. את פסקול חדר המדרגות שמעה במיוחד סבתא מנשקוב, שהיתה לה עין אחת לא כל כך, אבל השמיעה שלה היתה שש שש.

כשהנכדות או כשהבנות של סבתא מנשקוב לא היו בסביבה, היתה סבתא מנשקוב נעזרת בי בקריאת מכתבים ומונה חשמל. "שהעיניים שלי לא איי איי איי ושאני לא קוראת את כל האותיות בעברית" היא הייתה דופקת על דלתי בדיוק כששמעה אותי חוזרת מיום ארוך בבית הספר, טורקת את הדלת אחרי גרירת הרגליים שלי בחדר המדרגות. בכל פעם מחדש היא היתה מביאה את הש' שלה ואת ניחוח התבלינים והבשר המטוגן ואת פירורי הבצק על הסינר. "שלא ידעתי אם את בבית" היא היתה משקרת במצח נחושה ומתיישבת על הכסא במטבח שלי.

בזמן שאני הייתי מניחה את התיק שלי, מעיפה מבט בראי ומזדעזעת ולוקחת את המכתבים הלא חשובים של סבתא מנשקוב, היא היתה תולה במומחיות שאלות באויר ומקשטת לי את המטבח הקטן ברגשות אשם. "שאת לא רוחצת כלים כל יום?", "שאת חוזרת מאוחר?", "שאת תיכף יפסיק לך המחזור ושאת אשה בלי ילדים", "שהנכדה שלי פלורי עשתה ילד עם גבר ועכשיו היא לבד, שלא לקחת ממנה שום דוגמא, שהיא קשה לה בלי גבר ובלי כבוד, שעכשיו היא מדברת שטויות לעשות לו אח שלא יהיה לבד בעולם", "שהנה אני אשה זקנה לבד, אבל שיש לי כבוד", "שהגבינה ככה בחוץ שיבואו נמלים". ואחר כך הייתי קוראת לה את המכתבים ומשתדלת לגרש אותה מהר מהר, כדי שאוכל לרבוץ כמה דקות על הספה ולחשוב על כל המטלות שתלויות לי על קירות המטבח ולדחות אותן לטובת תנומה או חלויימס שלא יקרו לי אף פעם.

לא רק על התבוללות, על התא המשפחתי המתפורר ועל שטיפת ריצפה אפשר היה ללמוד מסבתא מנשקוב. חוץ מזה שעקיצות של יתושים ודבורים נרגעות הכי מהר כשמורחים אותן בשתן, למדתי ממנה גם מה זו נתינה. סבתא מנשקוב נתנה על הראש לאנשים שהכירה ולאנשים שהיא לא הכירה ולא הכירו אותה היא גם נתנה. בסתר. בימי שישי בארבע בבוקר היתה יוצאת מהבית ומשאירה את דלת הדירה פתוחה, שהמפתחות לא יעירו אף אחד בבנין ושלא יתלה צילצולם בחדר המדרגות. היא היתה מתגנבת בשקט עם חלוק הבית שלה והמטפחת על הראש במורד המדרגות וכל הזמן מזהירה את עצמה "שחייבים להיות בשקט". בידה היה מגש גדול, מכוסה ובידה השניה קופסאות פלסטיק עליהן כתוב בטוש ובכתב יד עילג "שבת ברכה".

ככה היתה יורדת ועולה עשרים פעמים לפחות. מתרוצצת בין דיירי השיכון העלוב, מניחה על דלתם את תבשיליה ואת ברכותיה וחוזרת הביתה כאילו כלום לא קרה. עליתי על ה"מבצע סבתא"כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, השד יודע מאיפה. כן, גם השמיעה שלי שש שש, גם אם הראיה לא משהו. שמעתי אותה מזהירה את עצמה "שחייבים להיות בשקט" והשקפתי עליה ממרפסת הכביסה. בתחילה חשבתי שסבתא מנשקוב מחזירה לכל דיירי האיזור את בדלי הסיגריות, המסטיקים הלעוסים, הפחיות וכרטיסי האוטובוס שהם זרקו בחדר המדרגות ובחצר הבית. אבל הריח והמגשים העמוסים גרמו לי להבין שסבתא מנשקוב לא רק מכבה שמשות וחיוכים בעולם ותולה רגשות אשם ליבוש, אלא גם תולה תקוות וכוכבי מעשים טובים בחיים של אנשים ובעיקר נותנת למי שאין לו.

"היא לוקחת מכולם" קיטר מימון מהמכולת "תשאלי את הקצב, יגיד לך. גם מהמאפיה לוקחת בלי חשבון. לא אומרים לה מילה…" התחילה להתבהר התמונה, ככל שחקרתי. "לא אומרת מה היא עושה רק אומרת שיותר טוב לתת לה שלא תבוא קללה על הראש שלנו. אולי יש לה סופר גדול מרוב הדברים שלוקחת מפה בחינם ומוכרת שם ביוקר. אבל קללות שהביאה איתה מחוצלארץ זה משהו שלא מתווכחים איתו. יותר גרוע ממס הכנסה ימח שמם…"

מימון היה נדיב במילים ורגינה מחנות הבגדים שכולם קראו לה "רגינה מהבגדים" עמדה עם ידיים על המותניים והינהנה. "לא מתעסקים עם קללות של קיריזים. שנזכה לתת בישיל הברכה והבריאות. למה לא? הנה הכנתי לה חבילה של בגדים לילדות שהיא ביקשה. למה לא. שיהיה לה. זקנה מסכנה…" ריגינה מהבגדים הראתה לכל מי שרצה לראות את המנחה שהכינה לסבתא מנשקוב. "כמו שהשק מלא ככה שיהיו לך ברכות" אמר לה מימון המכולניק קצת בעצבים, כי עכשיו גם המנחה שלו לא יכולה להיות קמצנית, אחרת כל הקללות שסבתא מנשקוב הביאה במיוחד מקירגיסטן לריגינה מהבגדים, יעברו דיירקט אליו.

כל בעלי העסקים, בכל רחבי העיר הקטנה פחדו מסבתא מנשקוב ותרמו לה כמה שביקשה. לא שאלו שאלות, לא קיצצו כמויות, פשוט נתנו, כי כוחה של קללה רב מכוחה של ברכה. "קללה נדבקת לך כמו מסטיק למכנס, ברכה עפה דרך החלון אם אתה רק זורק מילה לא במקום" אמר לי בכור הירקן העשיר, שהיה לו בן קצת צולע ודי מגמגם שהוא היה מוכן לחתן אותו עם כל אחת שתסכים, אפילו איתי.

מיום ראשון עד רביעי היתה סבתא מנשקוב מתרוצצת ברחבי העיר, מקללת, מברכת ומשנוררת, לשכת סעד של אשה אחת. בימי חמישי היא היתה מקצצת, קולפת וחותכת, מנקה את הבית לכבוד שבת ופותחת את בית התמחוי שלה, בסודי סודות, כשכולם כבר הלכו לישון ורק אלוהים יכול להיות בעזרה, אם היא זקוקה לסו שף.

יום אחד זה הגיע אליי. על סף דלתי הנעולה, החוסמת את הדלות, הקושי ואת החשבונות הנערמים מלגלוש לחדר המדרגות, הונח מגש ובו חלה, כיסונים, עוגה, אורז, עוף, קציצות בקר וממתקים ושתי שקיות מלאות פירות וחצי אבטיח. פתחתי את הדלת כדי לראות את שעון החשמל דומם ומסמן לי שאם לא אשלם חשבונות לא יהיה מה שיגרש את החושך. מתחת לצלחת הכיסונים, נחו שני שטרות אדומים. חדשים. שטרות שיאירו לי את הבית חודשיים. הכנסתי את המגש הביתה וכשם שידעתי מי היטיבה איתי, ידעתי שהעוני דפק על דלתי ונכנס כשותף, כדי להשאר.

ברכות ארוזות בבצק

חצי שנה ואולי יותר, דאגה לי סבתא מנשקוב בסתר. היא המשיכה לבקש ממני לקרא עבורה את המכתבים מהעיריה, לשאול אם אני רוחצת כל יום כלים, להזהיר אותי מפני "הכושים" שגונבים את הגבול ואת הבנות "שלנו" ובניגוד לרצוני המשיכה לברך אותי בבנים זכרים, כרגיל. המבט שלה המשיך להיות קשה וקמטי החיוך שלה המשיכו להחרט על פניה בכתב סתרים שאיש לא יכול לראות. עיניה לא שוטטו על פני בדאגה ושפתיה לא ברכו אותי בקול בשפע ובפרנסה טובה. שום רמז, שום סימן לכך שמולי יושבת לשכת הסעד שלא שובתת לעולם.

תמיד ביום שישי, תמיד 400 שקל, תמיד כיסונים, תמיד ממתקים. פעם בחודש גלון אקונומיקה, בקבוק סבון כלים, נייר טואלט ושמפו. פעם אחת אפילו אודם וגם לאק לציפורניים עם נצנצים, די מכוער אבל עם כוונות טובות.

לאחר שגיליתי את ילדי הנערות העובדות, והתחלתי ללמד שיעורים פרטיים ולצבור מזומנים שהיו פעם בכיס של נהגי מוניות או עורכי דינים שבאו לקבל אהבה ולתת פרנסה, רווח לי קצת. שוב לא הייתי רעבה, כבר לא ליקטתי שאריות סנדוויצ'ים שילדים זרקו לפח הכתה ויכולתי להזיז בעמל כפיי את שעון החשמל. יום אחד המשלוחים הפסיקו. פתחתי את הדלת ובמקום מגש עם כיסונים ועוף חיכתה לי גרב שנשרה לי מהחבל ועטיפת מכתב שזרקתי ליד הפח שמתחת לתיבות הדואר.

הלכתי למכולת של מימון וקניתי גבינה, חלה, דיאט קולה, חצי אבטיח, פתיתים ושעועית בקופסא. לכבוד שבת. מימון ו"רגינה מהבגדים" עמדו בחוץ והתווכחו של מי הטינופת שעל הבלטות. "יש בזה נצנצים, זה שלך" האשים מימון חוקר האריגים את רגינה. "יש בזה קליפות ביצים" השיבה רגינה טכנאית המזון ולא נשארה חייבת. שניהם עמדו עם מטאטאים והעיפו הלוך ושוב את הליכלוך מצד אחד לשני. "שתיפול עלייך קללה" התייאש מימון לבסוף והעיף את הטינופת לכל עבר. "שלא יהיה לך מה לתת לסבתא מנשקוב" הגדילה לעשות רגינה מהבגדים ומימון רץ מהר מהר למכולת לסדר מנחה שתחסום את האפשרות שאיזו קללה מקירגיסטן תחדור לו לחנות כמו נגע מארץ רחוקה שאין לו מרפא ונוגדנים.

לקחתי גם זר ציפורנים בעשרה שקלים. "לכבוד שבת" אמרתי לבת של מימון וקיוויתי שהיא תשים לב לשפע שבסלי ותתרשם. אבל הבת של מימון רק המשיכה לתקתק את החשבון בקצות הציפורניים מהפלסטיק עם האבנים הטובות ואמרה כל הזמן "סססמלה" "סססמלה" בתגובה לקללות שהמטירה על אבא שלה, רגינה, שעמדה בחוץ וצעקה.

דפקתי בדלת של סבתא מנשקוב ובידי זר בעשרה שקלים. "אני יודעת" אמרתי לה והיא רק לקחה את הפרחים ואמרה "שהמשפחה תיכף מגיעה, שכלום לא מוכן לשבת, שהיתה הפסקת חשמל…" וסגרה את הדלת טוב טוב בלי להכניס את התודה שעמדה לי על קצה הלשון פנימה. אז התכופפתי ולחשתי אותה לתוך חור המנעול, כדי שתודה שלי לא תהיה תלויה בחדר המדרגות יחד עם האנחות, גרירת הרגליים ורחש הידיים הנדחפות לחזיה.

כשהגיע יום חמישי, אחרי שהנכדה של סבתא מנשקוב גורשה לחדר המדרגות ואחרי שהתייבש הרטוב וסבתא מנשקוב חוררה את האוזון עם הסיגריה, דפקתי לה בדלת. "שמאוחר" סבתא מנשקוב עמדה בפתח, כשביני ובינה מפרידה שרשרת הברזל של הדלת. "תני לי לעשות מצווה" ביקשתי. "החיים שלי זקוקים למצווה, גברת מנשקוב" התחננתי, יודעת שזה הדבר היחיד שישכנע את סבתא מנשקוב לחלוק במצוות השמורות רק לה.

"איך ידעת?" שאלתי אותה "איך ידעת עליי?" התעקשתי. "שאני מריחה עוני, שאני שומעת יאוש. שלראות זה לא חשוב, כי אדם יכול לחייך או להתלבש יפה ולהסתיר. שהוא שוכח שיש לי אף טוב ואוזן ששומעת לרחוק" סבתא מנשקוב משכה לעצמה בתנוך והשאירה אותי עם העיניים הגדולות שלי, שרואות הכל, וכנראה לא רואות מספיק.

"כשאת מקפלת את הבצק תברכי מישהו שאת אוהבת, אבל אל תשאירי שם שלו, שיהיה בכלליות, שהברכה תתאים לכל אחד שצריך אותה" נתנה לי סבתא מנשקוב הוראות מדוייקות ואחר כך הסכימה לי לעזור לה לסחוב את המגשים במורד המדרגות. "שזה מספיק!" היתה עוצרת אותי למטה "שאני לא רוצה שידעו מי מקבל ממני שלא לבייש אף אחד שאחרת המצווה לא שווה כלום שאפשר לזרוק אותה לפח" אמרה הפיה הקשוחה ושלחה אותי למעלה להוריד עוד מגש.

כשחזרתי לעביקור בעיר אחרי שלש שנים. דפקתי על דלתה של סבתא מנשקוב, כדי להגיד שלום ומה נשמע וגם כדי שהיא תראה שהברכות שלה, אלה שלחשה וקיפלה לתוך כיסוני הבצק, עזרו והנה, אני די בסדר ולגמרי מבורכת. אבל במקום גרירת הרגליים שמעתי תיקתוק נעליי עקב ובמקום פיה בחלוק בית, מטפחת ומבט כהה וקשוח, עמדה מולי פלורי בעקבים, מיני, עדשות כחולות ועם בטן של חודש תשיעי לפחות.

"בבית אבות בבני ברק, רחוק מפה, שתהיה בריאה. שיגעה את כולנו. איזה אשה קשה! כמה מירמור! מירמרה לנו את החיים! עשתה אותנו חולים, שתהיה בריאה!" ככה אמרה פלורי ושאלה אם בא לי קפה או משהו. הודתי לה וירדתי במדרגות. מישהו קישקש בטוש שחור על שמה של סבתא מנשקוב וכתב במקום בכתב ורוד, עגול וילדותי – בס"ד נרקיס (פלורי) מור גבות, שפם, מפשעות. שני השיטות – חוט ושעווה (מזומן בלבד. לא בשבת).

פלטתי אנחת יאוש אחרונה במקום העצוב הזה וידעתי שאין מי שיתלה אותה והיא תרחף לה סתם, כמו רוח. החסד לא גר כאן יותר.

אני לא יודעת אם סבתא מנשקוב עדיין חיה ואם היא חייה חיים שראוי לאשה כמוה לחיות. אבל בראשי היא חיה, כמו עוד המון אנשים שפגשתי באמצע הדרך, במהלך השנים, שעשו טוב, שהושיטו לי יד כשהייתי צריכה, גם אם לא נראו מלאכים צחורי כנפיים.

אנשים כאלה יהיו ביום שישי. לכאורה הם לא פיות כמו סבתא מנשקוב ורובם נראים די פראי אדם. הם אנשים שאוהבים לאכול, לשמוח, לשתות. הם מקללים לפעמים, מעשנים בשבת ואוהבים נשים או בנים זכרים, מדלגים פה ושם על מצוות שבין אדם למקום והרבה יותר חזקים במצוות שבין אדם לחברו. האנשים האלה הם גוש של נתינה ומתחת לחולצות שלהם, פועם לב רחב, כזה שמכוון אותם לא לקפוץ את היד באגרוף, אלא לפתוח אותה ולהושיט אותה למי שזקוק באמת.

ביום שישי נקיים את בראנץ' החלומות, למען אלפי הרעבים שמאכילה עמותת לשובע. בעזרת שפים רחבי לב, יצרנים נדיבים, אופים שידם פתוחה ואנשים יפים, כמוכם, נצליח להאכיל את אלה שידם אינה משגת לאכול ארוחה חמה מדי יום. בואו וקחו חלק בקסם הזה שיתרחש בשלוותה שבנמל תל אביב, מקום שיש בו ברכה והברכה שורה על הבאים בשעריו.

תבוא ברכה על ראשכם היפה וידיכם הטובות, תודה שנכנסתם לחיי.

 

 

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (38)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Pormeleg:

    נשאבתי, טולטלתי, רוסקתי. רגשת אותי כל-כך.

  2. מאת Roni Tagansky:

    אויי לא בריא לי לבכות כל כך מוקדם בבוקר

  3. מאת רותי:

    בשקיקה קראתי את מילותייך ויודעת שזכות אכן נפלה בחלקך. חבל שהאנשים הללו נעלמים מההוויה היומיומית שלנו לאט לאט.
    התרגשתי "על אמת"

  4. מאת Ditza:

    אוי, נעמה, את כותבת כל כך מדהים והסיפורים שלך כ"כ חודרים ללב. כיף גדול

  5. מאת סמדי:

    אוי הדמעות החיוך המשיכה באף
    תבורכי נעמונת באשר את
    על כל מילה ואות

  6. וואו…

    חשבתי על מה שכתבו כאן לפני ופתאום הבנתי. Zה לא שתמזל מזלך לפגוש את האנשים הללו אלא שניתנת ביכולת להבחין בהם בעוד רובנו חולפים על פניהם ורואים רק את מראית העיין…

    כייף גדול לקרוא אותך.
    תודה

  7. מאת איל שמיר:

    אם מאיר שלו היה אישה והיה כותב על העיר (ולא על המושב)
    הוא היה את. בחיי.

  8. מאת tallyco:

    מאד מרגש

  9. מאת יוני:

    נעמונת! פיה יפהפיה שכמוך. מתה עליך. די, אין לי מילים.

  10. מאת גוני:

    סיפור יפה מאוד. תודה.

  11. מאת לורי:

    סיפור מרתק! ובאיזה כישרון הוא מסופר..!!!

  12. מאת מיכל רוט:

    נעמה,
    את כותבת כל כך יפה. מעבר לכישרון כנראה שאת כותבת על חוויות אמיתיות שחרוטות בליבך, וזה כל כך נוגע ללב.
    אולי את צריכה לתרגם את הכישרון הזה לטור קבוע או ספר. פשוט עונג לקרא אותך..
    מיכל

  13. מאת אלה:

    נעמה, אני תמיד מחכה לרשומה שלך וקוראת אותה בשקיקה רבה. נראה שעברת הרבה בחייך ואת מיטיבה כל כך לספר את אשר ארע, עם הרבה תובנות על החיים, גם בצד היותר אפור שלהם.
    כל כך שמחה שלסיפור שלך יש סוף טוב, כמו באגדות.

    תודה על השיתוף :) ועל הרגעים המרגשים שבקריאת הרשומה שלך.

  14. מאת יואב:

    וואו!

    איזה יופי, איזה כייף. ריגשת אותי מאד
    תודה רבה נעמה!

  15. מאת אביבית:

    כותבת כאן עדיין מבעד לדמעות, כתבת ככ מקסים
    תודה לך וכל הכבוד על הדברים הטובים שאתם עושים

  16. מאת נטשה:

    אני כבר מחכה לספר. יש לי בספריה כל כך הרבה ספרים שמגוללים סיפורי חיים ואנשים תוססים שאוהבים את המטבח. ספרים שמחביאים בין הסיפורים גם מתכונים. מפנה על המדף מקום לספר שלך נעמונת. אני יודעת שהוא כבר נכתב. בנתיים הציצי בשביל פרורי הלחם, האף של פסקוולי ומדלנס במנהטן, אלף ימים בונציה.
    לאכול, לבכות, לצחוק ולאהוב.

  17. מאת גיא:

    נהדר כרגיל, מלא רגש ולחלוחית בעין.

  18. מאת טובה:

    יישר כוח על גילוי הלב המרגש כל כך… אני מוצפת דמעות
    והלוואי שתזכי תמיד לשפע, כדי שתוכלי להמשיך ולהעניק…

  19. מאת הדס:

    סיפור מקסים ומרגש
    את יודעת לספר סיפורים טוב ואגב, ממליצה לך על בנים זכרים וגם על בנות נקבות

  20. מאת דינה:

    שאני אוהבת אותך.

  21. מאת דניאלה ביקל:

    ריגשת אותי מאוד …. יש הרבה אנשים כאלו שמסתובבים בינינו אבל מעט מאוד אנשים כמוך עם היכולת לראות אותם באמת – את כותבת מקסים ….פשוט תענוג

  22. כתמיד נעמונת, נוגעת ומטלטלת את כולנו – כתוב בכל כך הרבה רגש, אהבה, כישרון.
    שתהיי בריאה, שתבוא ברכה על ראשך.

    מגי

  23. מאת איציק:

    ככל שאתה מתקדם בקריאה, הסיפור קורם עור וגידם ומקבל חיים מרגש ומטלטל.
    לרכז להדפיס ולהפיץ, שיהנו כולם………
    תודה

  24. מאת חן:

    התרגשתי…

  25. מאת רוני:

    וזה ההבדל בין מתן בסתר למתן ( מבורך כשלעצמו ) עם רוח וצלצולים…

  26. מאת leonora avigdori:

    well done, i didnt know how wellll you write fantastic, i do understand now where it all comes from. lovexxx
    leonora

  27. מאת גלית:

    כמה. כמה אהבה. היא.את. פשוט מקסים.

  28. מאת יעל מוזס:

    "שאת יודעת לתרגם את מה שאנחנו לא יודעים אפילו לקרוא על אף אחד. שאת כותבת שש שש. ומרגש.

  29. מאת אביגיל:

    תודה נעמה, כמה יופי יש בפשטות של הנתינה !
    ריגשת אותי עד דמעות

  30. מאת אתי:

    את כותבת מדהים!!!

    תמיד נהנית לקרוא אותך, תודה!

  31. מאת אליין:

    איזה יופי של כתיבה. התיאורים כל כך יפים שאפשר ממש להריח ולראות. כולם כמובן כתבו את זה אבל אני באמת יכולה להגיד שמעטים הכותבים שמציירםי בצורה כל כך ברורה את הסיפור בשביל הקוראים כך שאפשר לחוש אותו בכל החושים.

    כל הכבוד לך. נפלא לקרוא. תמשיכי כך ומקווה שיום אחד תכתבי ספרים. מה שבטוח אני אקנה אותם ואקרא בשקיקה

    תודה!

  32. מאת רות:

    :)) :((

  33. מאת גלית:

    אף פעם לא ידעתי שאפשר לחייך ככה מבעד לדמעות!

  34. מאת יפעת:

    ברכות על הראש היפה שלך ועל הלב הגדול שלך.
    חייכתי ודמעתי ואז את שניהם.

    תודה. על כל היש. על כל האין ועל שאת כותבת אנשים מסוג הולך ונעלם. גם להם צריך מתעדת.

השארת תגובה