עוף שמעון – אגם התרנגולים של טשרניחובסקי

יש איזו שמועה בעיר, כאילו טשרניחובסקי בואך אלנבי הוא עירוב בין פריז למקדשים של כוהני מזון בפיתה. אני פוקדת את טשרניחובסקי כבר ארבע שנים מדי יום. בבוקר מדוושת לשם באופניי המקרקשים או הולכת, אם אפשר לקרוא לסחיבת הרגליים נטולת הקפאין הזו הליכה. בצהריים אני יוצאת ברגל קלה להפסקת צהריים. בהעמדת הפנים כאילו הרשות נתונה ויש סיכוי שהיום אשב במקום חדש, אני חולפת בלי משים ובלי לעצור ליד הפלאפל של ג'וני והסביח של אפי ההומים מאנשים ותמיד נעצרת במנזר. בצדו הימני של הרחוב מצויות האפשרויות האסתטיות יותר, הביסטרו ולה-מיזון.

הייתי קובעת את משכני במקום שאני מכנה החזירייה, אבל בפעם האחרונה שישבתי מאחורי חלון הראווה השקוף של המסעדנייה המצוינת, נפנף לי מנכ"ל מקום העבודה שלי בחביבות לשלום בדרכו הלוך להפסקת הצהריים. בדרכו חזור לאחר שעה וחצי, הוא ראה אותי מתכופפת, בדיוק כשניסיתי להתחבא ממנו מאחורי בחור גדול ומיוזע וקפצתי ראש לתוך כוס הגודלסטאר בעודי מנפנפת לו בתנועה חיננית אך נואשת של מתעמלת אמנותית על סף טביעה.

ברור היה לי מי ינופנף בפעם הבאה ולאן. מישהו שכותב כאן, בלי להזכיר שמות, מאוהב באפי מהסביח. אני לעומתו, בכל ארבע שנותיי ברחוב, אכלתי סביח רק פעם אחת. זו מנה מורבידית. אוכלים אותה ורוצים למות. לא בחורה כמוני יכולה להתמודד עם נטיות אובדניות בפיתה בכל צהריים.

אקוואריום

ובכן, בפריז לא הייתי וגם על זה צריך לתת את הדין, ולרצות למות בכל פעם מחדש הוא מנהג שוויתרתי עליו לפני כמה שנים, אבל קורה שבן אדם רוצה לאכול. קורה. קורה שבחורה לא רוצה לשתות כי היא אומרת לעצמה שהיום יהיה זה יום נטול אלכוהול וכשהיא אומרת יום היא מתכוונת  בעצם עד שקיעת החמה, קורה. במנזר יש חוקים נוקשים ואי אפשר לא לשתות, ניסיתי, זה לא עובד. את דעתי בעניין פלאפל כבר קראתם ובשביל סביח אני צריכה שיהיה יום אופטימי במיוחד.

לכן, אני מגייסת משמעת עצמית ומצב רוח משרדי שצבעו כצבע הניאון מעורבב בגוון הלא מזוהה של השטיח מקיר לקיר ולוקחת את עצמי לרחוב כשבידי 14 שקלים בדיוק ולא יותר ונעצרת בפינת שוק בצלאל. אין ברירה. רק מדבר אחד אפשר לשבוע בסכום הזה ויש לי שני פיות להאכיל, את שלי ואת של השטיח. השטיח במשרד הוא יצור חי ורוחש בפני עצמו וגם לו יש דרישות. אני יודעת היטב שאם אעמוד עליו יותר מדי זמן מבלי לזוז  הוא יעכל אותי ולכן עלי לדאוג לשביעות רצונו. יש אצלנו מישהו  בעבודה שלא ראינו כמה ימים, השמועות אמרו שפוטר אבל מישהי מצוות הניקיון מצאה את נעל ימין שלו זרוקה מאחורי אחת הדלתות . מצלמות האבטחה הראו שהשטיח הקיא אותה ליד איזה פאנל. ובכן אני והשטיח צריכים לאכול משהו.

קוראים לזה שמעוף. אתם אכלתם פעם שמעוף? לשמעוף לא הוד ולא הדר, אין סביבו מיתולוגיות עירוניות ולא נכתבו עליו שירים. השמעוף הוא מדוכדך וקצת יבש, משביע ופשוט. אוכל של פועלים נטול קסם. אוכל כדי לאכול. מדי יום נשמעים במטבח המשרד מלמולים של המשכנעים את עצמם שהשמעוף טעים, שיצא עסיסי הפעם, שאם שופכים עליו קערת טחינה או ליטר ממרח שום אפשר לא להרגיש את השמעוף.

שמעוף, הוא שמו של מה שמייצרים במסעדת עוף שמעון. זה נחשב מוצר מזון, בחיי, קיבתי תעיד על כך. אני מכירה מישהי שכבר 20 שנה ניזונה מהעוף ואפילו מתקשרת בכל יום במניירה של לקוחה קבועה לשריין לעצמה עוף, כאילו שייחסר, כאילו שיש אפשרות אחרת. לדעתי היא לא יודעת שטשרניחובסקי מסתיים באלנבי, היא תמיד נעצרת שם, בפינת בית לחם.

למסעדה של שמעון אין הילה ואין תהילה ואולי גם אין שמעון, אף אחד לא באמת יודע. עובדים בה שלושה אחים שנראים זהים זה לזה בדיוק כמו עשרות העופות השלמים שהם משפדים על שיפוד מתכת ומכניסים לגריל הלוהט. יש את ההוא שמגיש את המנות לסועדים בשולחנות, יש את ההוא שמחלק בתנועות מוכניות את העופות השלמים לנתחים ומניח אותם על מגשים כסופים  או באריזות טייק אווי עם או בלי הצ'יפס הסחוט, הוא גם אחראי על הקופה, ויש את ההוא במטבח שמשפד את העופות ומשגיח על צלייתם בתנור.

בשרשרת המזון הזו יתכן שמישהו הוא שמעון. השמועות אומרות כלל לא בתוקף, שלמוכר קוראים אהרון. זה לא באמת משנה, אף פעם לא נזקקים שם לשמות ואף אחד לא קורא לך במיקרופון. מבטיהם של שלושת האחים נתונים בנקודות לא ממוקדות בחלל כשהם נעים בקצב קבוע. יש איזה ריתמוס והרמוניה בתיאום התנועות ביניהם, ממש כמו במחול, אגם התרנגולים של טשרניחובסקי. משפד, מוציא, מפרק, מערים, מגיש. כמעט בלי מילים, אף פעם בלי חיוכים.

עד לפני חודש גם חשבתי שלמוכר אין רגליים אבל בשעת בוקר מוקדמת ראיתי אותו הולך ברחוב ומעשן סיגריה ואפילו מברך מישהו משוק בצלאל במנוד ראש. שלא כמו הסורים, הם לא אנטיפתים. האחים שמעוף, כמו מקצוענים רבים בארגונים הפועלים כמערכת משומנת היטב, פשוט לא צריכים להיות נחמדים. הם מוכרים מזה שנים  את העוף שלהם, רבע, חצי או שלם לקהל מקומי שיודע בדיוק מה הוא הולך לקבל ולא רוצה לדבר או להיות מופתע או מרוגש או להתחבב על בעלי המקום, אלה מצדם גם לא רוצים שיחבבו אותם. יש פה פשטות נטולת ריגושים. מי צריך הפתעות, מי רוצה להתלבט בין מנות, למי יש כוח למצוא חן, בסך הכול רוצים לאכול ולשבוע.

אלה שיושבים שם גם כנראה לא ממש מוטרדים מארומת הטיגון המצטרפת לשיערם. אלה שבאים רק לקחת, כמוני וכמו חבריי המזמינים את חזה העוף הנצחי, יקיר כל הדיאטות, נעמדים ליד הדלפק, מבקשים רבע עוף בהומאז' לטרמינולוגיית החתונות של פעם ומניחים את 14 השקלים על הדלפק. שמעוף המוכר ישאל תמיד, "זהו", כן נענה לו, "חמוצים" הוא ישאל בלי אינטונציית שאלה, "כן", נענה וניקח לעצמנו לבד ונגיד יפה תודה. כי העוף הוא עוף. הוא לא נערץ כמו הבקר, אין בו אקזוטיקה כמו בכבש וטעם של הפרת איסורים ושל חטאים  כמו בחזיר ובפירות הים. אף אחד לא יחזור מסיור גסטרונומי בעולם נפעם מהעוף המופלא שאכל, כי העוף הוא כמו הבלאטות בבית שלנו. אנחנו מכירים אותו כמעט בעל פה, הוא הבסיס הכל-ישראלי נטול העדה.

 

שמעוף ושלושת אחיו

גם אם אצל חלק הוא פולקע או 'משולשים', מכובס, בכמון או בקארי. בארץ הוא ארוחת צהריים אצל אמא, עם אורז או פירה ליד. העוף הוא מעמד בינוני-נמוך קלאסי. נאה דורש ונאה מקיים. אצל שמעוף תקבלו בדיוק דבר אחד, באותו הטעם, בטקס קבוע שעומד בבסיסה של כל דת ושבלעדיו לא מתקיימת שום קהילה. כשאתם קונים שם, אתם משתייכים לקהילת האנשים הפשוטים, שאין בה זוהר ואשליה.

אתם נזכרים שאתם חלק מגל ומתנועה בלתי פוסקת של אנשים שצריכים רק לאכול ובמעט כסף ורוצים לרגע לחזור לטעם מוכר, לא מתחנף ולא מתחכם, כמו שהיה פעם כשהייתם ילדים, לפני שפיתחתם אנינות וסנוביות כלפי מזון, כשאמא רק התחילה לקשר לכם בין מצוקה רגשית לביס ולפני שאמרו לכם שמי שמכין אוכל מוכר בחצי משרה כאלוהים. אולי יום אחד, כמו שקרה לי היום, שמעוף יעווה את שפתיו כלפי מעלה, יזהה  אתכם וישאל מה נשמע ולא יחכה לתשובה. אתם תקראו לזה חיוך ותחזרו למקומכם קצת מרוצים.

ומחר תחזרו שוב.

עוף שמעון

טשרניחובסקי פינת בית לחם.

טלפון: 3-5252116 0

יש גם מיצלי במקרר, תבדקו ותודיעו לי מה זה.

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה: 

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץגוניכלליכשרמסעדותתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (15)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת ד"ר סעדיה:

    שלום לך גיברת גוני

    כשכבר כמעט התקשרנו לבייגלה הזה שלך לשאול איפה את ולמה את לא כותבת בזמן האחרון, הבאת אותה עם עוד אחת מהיציאות האשכנזיות האלה שלך? לא כתבת פה פעם שאת חצי הודית? מעניין איזה חצי? חצי עוף אולי…
    איך, איך הודית (עלאק הודית) כמוך אוכלת אוכל כזה של אשכנזים. ולא סתם אשכנזים, אשכנזים עצובים. כאילו שיש משהו אחר. עוף בגריל. בשביל זה באת לעולם. מה, באמת לא נאה לך ללכת עוד כמה מטרים עד אלינו, עכשיו כשאת יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך.
    מילא, לא חשוב, כל כך יפה את כותבת שגם הפעם נסלח.
    אבל בחייאת גיברת גוני, תבואי פעם גם אצלנו. נעשה לך בלי חריף

  2. מאת נדב פרץ:

    אני דווקא אוהב מאוד את העופות שלי צלויים ואת האשכנזים בחיי עצובים . כוחם של הרגלים ישנים יפה בכך שהוא אינהרנטי ובלתי ניתן לשינוי. אני אוהב את העוף הצלוי שלי עם מלפפון חמוץ ,עצוב ואשכנזי מקופסאת שימורים . ככה זה.
    מה פריז ? מה יש לחפש שם? רק שטויעס מכניסים לך במינזר הזה שלך ! לפחות את לא מבקשת את הצרבות שלך במקדונלדס ,ירחם השם! געוולד! כתבה נפלאה .

  3. מאת Dad E:

    Ya!you'r back again
    No doubt you hit the road again,welcome back & keep going
    We all love you ,thanks for your comeback
    Dad E

  4. מאת גוני:

    תודה לכולם.
    ד"ר, אני עוד אגיע, בעשור הקרוב, כשתעבור הטראומה מהפלאפל הקודם.
    אבא – אני גם אגיע. תמיד נחמד שמתגעגעים אליך, בבית ובאינטרנט, גם אם זה קהל משוחד.
    נדב – גם לפריז עוד אגיע וכמו שאמר בוגרט " תמיד יהיה לנו את המנזר". תודה לאל.

  5. מאת בחורה עם מעוף:

    אי אפשר היה לתאר בצורה טובה, ציורית ורהוטה יותר את השמעופייה. בעיני יש משהו מהפנט במחזורית של המלאכה ואפילו באנטיפתיות של העובדים יש קסם של פעם. אני מחבבת את העוף הזה שנחשב גם אחד המאכלים המועדפים (אם לא ה-) על מילקי כלבי הנאמן.

  6. מאת מתי ג'י:

    שנאמר… את הולכת עד העוף.

  7. מאת צחי:

    אם אין מתכון לא שווה, חלק מקוראי האתר גרים בפריפירה ות"א בשבילנו זה חו"ל. למי חש מתכון מנצח לעוף מסתובב בגריל?

  8. מאת תמי:

    תאור מדוייק ומבדח של המקום מספר אחת ברחוב טשרניחובסקי.
    תתפלאי לשמוע שכשלא אוכלים שמעוף שנתיים אפשר אפילו לפתח געגוע מסוים לטעם ולחוויה.
    אני קיבלתי מ"אהרון" פעם זוית של חיוך. טעמו של העוף השתפר פלאים באותו היום.

  9. מאת גוני:

    מסכימה לגמרי. את מוזמנת לרחוב בכל עת ללאנץ' היסטורי בשמעופייה.

  10. גוני, אני מקנאת בך עמוקות שכל זה נמצא לך מתחת לעבודה.
    לי יש מתחת לעבודה רק בורגר ראנץ' ואל גאוצ'ו, שניהם גלאט כושר. וכושר זה ממני והלאה, אלא אם זה כושר שתורם לחיטוב הגזרה.
    גוני, את כותבת מחוננת, ואני צוחקת כל פעם מחדש.
    אני צריכות לאכול מתישהו יחד, אוהבת את הראש שלך.

  11. מאת זהר:

    "מה שכבר קרה – קרה.
    לשנות הן לא אוכל.
    ארוחה טובה אכל,
    לפחות ימתיק הצלי
    את בכיי ואת סבלי."
    אד ניחוח משבח
    חיש מלא את המטבח,
    והדודה במנוחה
    את הארוחה ערכה.
    היא חשבה: "מה עוד נחוץ
    לצלי? – קצת כרוב חמוץ!
    למרתף ארד,אביא
    כרוב חמוץ כלבבי." (וילהלם בוש)
    כתבה כלבבי.

  12. מאת גוני:

    לא סוגרת – אכן מיקום נהדר, משהו בין המהוגן לפרוע ביותר. תודה רבה ואת מוזמנת.

    זהר – תגובותיך היפות מאירות את שמי הבלוגוספירה ונעימות לי מאוד. תודה.

  13. מאת שמולוק:

    מי יתנני עוף
    צפור כנף קטנה
    בנדודי אינסוף
    נפשי מה מתענה

    מי יתנני עוף
    צפור כנף קטנה
    אשר בקן הטוב
    תנוח שאננה

    אהה, כעוף נדוד
    אנוג אני גם -כן
    אך עת איעף מאוד
    לנוח אין לי קן

    כתבנית (גלאט) מוכשרת.
    תודה על עוד כתיבה מרחיבת עופקים.
    דנוש.

  14. מאת xnl vt dhnk:

    עוף טוב, הכל טוב.

  15. מאת שחר:

    אני אוכל אצל בעופות של שמעון שנים רבות ואני יכול להעיד שרוב מה שכתבת נכון מלבד זה שהעוף של שמעון הוא סתמי בלי הוד והדר..
    העוף בגריל במקום הוא הכי טעים בעיר עם תיבול מדויק ועופות צעירים וטריים. הצ'יפס באמת קצת סחוט, אבל זה גם חלק מהקסם.
    תמיד אותו הטעם תמיד טעים.

השארת תגובה