צריכה או צריחה: לאוזן שלי 4 פינות ויותר – המדריך לקנית אזני המן

לכל חג יש חוקים משלו, גם לפורים. למשל: בפורים חייב לרדת גשם. כולם שונאים אזני המן ובכל זאת קונים. גם אם יקנו לך את התחפושת הכי הכי יקרה תגיע לכתה ויהיו עוד עשרה מסוגך בדיוק שעשו להורים שלהם יופי של רגשות אשם. מי שמביא משלוח מנות מושקע תמיד מגריל את משלוח המנות הכי מעפן ואם את תופרת לבת שלך תחפושת, היא תמיד תעדיף משהו קנוי, זול, מניילון שמזיעים בו ולא את כל הרעיונות הרומנטיים והסביבתיים שלך.

בשנים האחרונות, בניגוד לחוק הגשם מדאוריתא, השמש זורחת בבוקרו של הפורים ולא מחרבת לילדים את התחפושות אלא גורמת להם להזעת יתר תחת האיפור הכבד. כל שאר החוקים שרירים וקיימים.

אני מסתובבת ברחובות במצוד אחרי אזני ההמן המנצחים, שורקת שיר לכת עליז ומתפעלת מהרחובות המאובטחים להפליא. שוטרים וחיילים בני שש-שבע בכל פינה. גם שבט הנבאחו שלח לכאן כוחות תגבור שישמרו על הסדר הטוב. החיים, בדמות נסיך עם משלוח מנות ביד, מחייכים אליי. "למה התחפשת, ילד?" שואלת דודה זהובת שיניים את הילד זהוב השיער שמחכה איתה בתחנת האוטובוס והוא בתמורה נוקב בשם של דמות מצויירת. "פעם היו תחפושות פשוטות" היא אומרת לעצמה "נסיך היה רק נסיך ומלכה היתה רק מלכה". הנסיך מצידו משחק בחרב המהבהבת שלו שגם עושה קולות. הדודה מתפעלת ואומרת שהוא חמוד. האוטובוס מגיע וקוטע את הרומן המלבלב בין השניים.

באוטובוס יושבות זו לצד זו שוטרת סקסית, אחות פתיינית, אינדיאנית חושפנית וחתולה פלרטטנית. כולן בערך בנות 13, לרובן גשר ברזל בשיניים, טלפון נייד ורוד ו-OMG במקום סימני פיסוק. עולה חברה שלהם, עם כל הציוד הכרחי. גשר, מינימום בגדים, טלפון נייד ורוד וים של OMG.

"או מיי גוד! למה התחפשת?" מצייצת האחות הפתיינית. "לזונה" עונה ההיא בפשטות, כאילו היא התחפשה לדבורה מאיה או לחתול תעלול. "או מיי גוד! ההורים שלך מרשים לך?" שואלת השוטרת הסקסית והשאר פוערות עיניים ופיות מלאי ברזלים. "הם לא יודעים. אמרתי שאני מתחפשת למלכה…" עונה הילדה, מלכת הכביש ופונה לדבר בטלפון שלה שמצלצל ג'סטין ביבר, בורוד.

וגם אני התחפשתי. למרות שאני נראית אשה רגילה, ביום רע של שיער, מדובר בחוקרת. אשה במשימה. השמועות העיקשות בעיר אומרות שיש אזני המן ראויים למאכל אדם. אז למרות שיום רע של שיער הוא פטור מוצדק מהחיים והסתגרות בבית תהיה מובנת לגמרי, אני בכל זאת נושאת את חובתי האזרחית בעוז ובאומץ ויוצאת לחפש מאפה בעל שלש פינות, ראוי למאכל אדם, שלא עונה לשם בורקס.

פינה ראשונה – לחמים: הבצק שמעיד על נחתומו

אזני המן פרחוניות עם מרציפן - לחמים

אל מאפית "לחמים" הגעתי שבויה. אין פעם שאני בנמל, אחרי ארוחה או לפניה שאיני פוצחת בנגינת כירסום חלילי בצק העלים והגבינה הנפלאים של אורי שפט, ה-נחתום.  האמת שחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לקנות את כל החנות ולוותר על המבצע הנועז אליו יצאתי.

לרגע עמדתי אובדת דרך מול שלל המאפים, אבל אז נחו עיניי על עלי כותרת בצקיים שחבקו ליבת מרציפן. דברו אליי בשקדים תמיד, אהוביי. זו שפה שאני מבינה. לא רק בליבת המאפה יש שקדים, גם בבצק של אורי יש שקדים טחונים, ככה למדתי ממישהי שקנתה "לאשה" והדליפה לי את המתכון לבצק. אולי שווה בשביל המתכון ללכת לרכוש את העיתון באופן "חג פעמי" ולא לחכות לשעת כושר אצל רופא השיניים ולתלוש את העמוד האמור.

אז חוץ מאזני ההמן עם המרציפן ששבו את ליבי ואת רובם אכלתי בדרך, לקחתי הביתה למקצה טעימות גם פרג שהיה טיפונת יבשושי בעיניי, מילוי חלבה שהיה מצוין ומיד סימנתי לכולם לא לגעת בו, תפוחי עץ שהיה עסיסי ומלא טעם והבנים שבחבורה אכלו אותו כאילו היה פרי עץ הדעת וקרם פטיסייר שהיה לא רע. אבל שוב… המרציפן, המרציפן.

 

כל הקולקציה של לחמים

אזהרת מסע: חוץ מאזני המן מתוקים למאפיית לחמים יש גם גרסאות מלוחות וגם גירסא בריאה ואכילה עשויה מקמח כוסמין. איך נגיד זאת בעדינדינות? אני מעדיפה את האזניים שלי מתוקות, כי משולשים מלוחים כבר יש לנו. אני פשוט לא מצליחה להבין למה אף חג לא אימץ את הבורקס כמאכל שיבשר את בואו. כמו שסופגניות כבר מטגנים דקה אחרי שמפרקים את הסוכה, ככה נאכל בורקס חודשיים לפני החג. מה רע? באזני ההמן המלוחות ציפיתי שלבצק יהיה טעם גבינה קשקבלי או פרמז'ני, אבל לא. ולכן עד להודעה חדשה אוזן המן מלוחה היא בורקס מבצק עלים עשוי חמאה. אין לזה תחליף.

כמה עלה התענוג: אזניים מתוקות יעלו בלחמים – 4.5 ש"ח ליחידה ואזניים מלוחות – 6 ש"ח ליחידה.

הצעות לסדר: נכון, זה חג של אזני המן, אבל אם אתם כבר מגיעים ללחמים ורוצים לעשות טוב לעצמכם ולנמעני משלוח המנות שלכם, אל תוותרו על עוגיות המרציפן והריבה שהן מופלאות וגם לא על השכנים שלהן, טארטים קטנים עשויים בצק פריך, ממולאים קרם שקדים ועליהם מפוזים שקדים קלויים. אז מה אם אזני המן הם מאסט? פורים לנו, נשכח את הכל!

פינה שניה – בייקרי: ביס וגמרנו

יש מקומות שעוד לפני שאני נכנסת אליהם עולה בי תחושת באסה קלילה. לא משהו שגורם לי לא להכנס אליהם שוב, אלא רק תחושה כזו של החמצה. הבייקרי הוא מסוג המקומות האלה שיש להם יופי של תוצרת. איכותית, טעימה, טריה ויפה, רק מה? מאחורי הדלפק תמיד עומד להק של עובדות מפוחדות ומהוססות, שלא משחררות חיוך, מדברות אחת עם השניה כמעט מבלי להזיז את השפתיים, הן עומדות בחצי גוף אל הלקוח במקרה הטוב, לא מנדבות מידע ומחמיצות פנים כאילו ששלחתי אותן לסדר את החדר או ללכת להתקלח בדיוק כשהתחילה glee.

בעיניי, מאחורי דלפקי המאפיות, צריכות לעמוד עלמות חמד מתוקות, עם לחיים ורדרדות וחמימות, כמו לחמניות שרק יצאו מהתנור. מוכרות שעושות חשק לקנות, שמקבלות אותך בשמחה כשאת נכנסת בשערן ושולחות אותך עם חיוך ועם ברכת שלום, כזו שתעשה לך חשק לחזור לשם שוב ושוב. אבל מה אני יודעת? אולי זעף ורעות רוח זה יותר שיקי מלבביות. יכול להיות שאני טיפה מיושנת וסוחבת כל מיני רעיונות שהם כבר בכלל לא במודה.

בסניף שצמוד לבראסרי, קניתי שתי קופסאות פלסטיק יפות, אטומות למשעי ומעוצבות בטעם ובתוכן אזני המן בגודל ביס. בקופסא אחת במילוי אגוזים ובשניה פרג. מאד אהבתי את האריזה, ששומרת על הטריות ויש בה משהו טיפה חו"לי כזה ומעודן. גם את גולדן של עוגיות אזני ההמן אהבתי מאד. ביס וגמרנו. את לא נתקעת עם זנב בצק ללא מילוי ביד, הכל נכנס לפה ודי.

הבצק של אזני ההמן מצוין. פריך ומבושם בניחוח גרידת תפוז. המילוי עשיר ונדיב, אבל יש בו איזה בת טעם של תבלין שהפריעה לי, אולי מעט ציפורן או אניס. לא יודעת. מבין השניים האגוזים טוב יותר.

 

אזהרת מסע: בואו עם מצב רוח טוב מהבית, אומרים ששמחה מדבקת.

כמה עלה התענוג: 30 ש"ח לקופסא.

הצעות לסדר: סדנת צחוק לעובדות וטיפה פחות תבלינים במלית. חוץ מזה מרקיז, הכל בסדר.

פינה שלישית – דלאל: חשיבה מחוץ למשולש

הקלאסיקה של דלאל

גיורא, המורה שלי לתנ"ך בכתה י', היה מביט מרחוק בתשובות המבחן ולפי אורך התשובה הוא ידע כמה אני יודעת או לא יודעת. כשלא ידעתי קישטתי את תשובותי במילים ובהסברים שקטפתי מכאן ומשם. השתדלתי להיות יצירתית כדי שהוא לא ימות משיעמום, אך כל קשר בין הכתוב ובין הטקסט בתנ"כי היה מוטל בספק. בתמורה היה כותב לי המורה גיורא, שכבר ראה הכל, הערות יצירתיות המשבחות את רצוני הטוב וניסיונותי החוזרים לבדר את המורה המשועמם: "בכל זאת, עלמתי הצעירה, למרות שסיפור את יודעת לספר, אשמח אם בפעם הבאה במקום לשוטט בשוק של קרית מלאכי ולברוח מהשיעורים כדי לעשן מאחורי הסיפריה, תכבדי אותי, את המספר המקראי ואת עצמך בקריאת הפרקים לפחות פעם אחת…".

לפעמים עודף יצירתיות מסתירה משהו. זה קורה להמון שפים שבמקום לבשל טוב עסוקים בצילחות ובהפיכת סטייק לגלידה. לא תמיד יש לי סבלנות לזה וכמעט תמיד אני מצליחה לעלות על מה שחסר ועל מה שהם מסתירים בעמל רב.

את נווה צדק אני אוהבת וגם את דלאל. אבל כשאחזתי באוזן המלאה בפיסטוק ודובדבנים, החלטתי לחשוד שמישהו פה מסתיר משהו עם יצירתיות היתר. אז החזרתי אותה לשקית והחלטתי לעיין באוזן הקלאסית, זו עם הפרג. היא בדרך כלל הסמן הימני שלי.

ישבתי על ספסל בנווה צדק היפה, בעיניים חיפשתי את אלימלך הממזר, זה שמהלך בז'ונגלריות עם קסקט על העיניים ומסטיק בשיניים. חיכיתי ואכלתי את האוזן הטובה ביותר שאכלתי בחיים. בצק נפלא, עדין, עדין, עדין ומילוי שכולו טוב, חן וחסד.

את השאר אכלנו בבית. התפעלנו למרחקים ארוכים ממילוי הפיסטוק והדובדבן. בדרך כלל אני ממש לא אוהבת את השימוש המופרז שעושים פה במחית הפיסטוק במסעדות, אבל המילוי של דלאל מרציפני ומרהיב עיניים. יופי, יופי!

 

היצירתיות והתעוזה של דלאל - שלמות!

אזהרת מסע: אזני ההמן מבצק השמרים טעימים מאד, אבל למרות המילויים הטובים מאד, הם נטעמים כמו מאפי בוקר שווים מאד ולא כמו אזני המן. אולי גם כאן כדאי לי לחשוב מחוץ למשולש?!

כמה עלה התענוג: 36 ש"ח לארבעה עשר אזני המן ואוזן משמרים עולה 3 ש"ח. מחיר שווה לכל נפש.

הצעות לסדר: חישבו מחוץ למשולש כשאתם נוגסים באוזן של דלאל, הם יודעים מה הם עושים ובניגוד אליי שולטים בחומר הנלמד והיו בכל שיעורי האפיה.אולי כדאי להתרגל שאזני המן הם לא באמת עונש ושהם יכולים להיות טעימים מאד?! האזניים של דלאל מביאים הרבה כבוד ויקר לחג הפורים ולהמן. אחרי נגיסה בהם החג הזה לא כל כך נורא.

פינה רביעית – בן עמי: נמאס לכם מאזניים?! איכלו עוגות!

כשנמאס מאזניים פאי הפרג המופלא והעסיסי של בן עמי הוא אופציה מצויינת

טוב, האמת צריכה להאמר. לבן עמי הגעתי על הגחון, אחרי שחיטטתי בכל כך הרבה אזניים. מודה ועוזבת, ירוחמת. אמנם הייתי מלאה עד אפס מקום באזניים, אך לחובתי יאמר שהייתי משוחדת מראש. את "בן עמי" ותוצרתו אני מכירה שנים ופעם, לפני שההומלסים ומקבצי הנדבות הכריעו אותי, "בן עמי" ברחוב נחמני היה נמל הבית שלי והמשרד אליו הייתי הולכת יום יום לעבוד. בית הקפה יושב באחת מהפינות היפות ביותר בעיר הלבנה וחוץ מהפיקוס הענק, שום דבר לא עומד ביני ובין החלום לגור בבית הפגודה או בבתים האחרים שמקיפים את העץ.

ברוב בתי הקפה בתל אביב יש הסכמים לא כתובים עם פושטי היד והקבצנים הממלאים את רחובות העיר. אם אין הסכם עושים הקבצנים במקום כבשלהם. הם מתווכחים איתך על סכום התרומה ומקללים אותך כשאתה לא נותן להם קופסא שלימה של סגריות. כן, אני מהאנשים שנותנים להם כסף ומקווה שהם קונים בזה אוכל או אוספים שקל לשקל כדי לקנות לילה ומקלחת בבית מלון זול, אבל אני שונאת שמקללים אותי. 'צטערת.

מצד שני, בית זה בית. ובן עמי זה יופי של בית להשתייך אליו. לפעמים יוצא לי לעבור ליד הפינה המקוללת שליד ככר רמב"ם בגבעתיים. פינה בה אף עסק לא הצליח להמריא, עד שבא בן עמי והראה לכולם שאיכות וטעם מנצחים. המקום מלא, טפו-טפו-טפו ותושבי הסביבה שמחים.

אצלנו בבית אף פעם לא קנו עוגות. יש לי אמא אפיינית ואף אחד מאיתנו לא מתעצל לבחוש ולהקציף בכל שעה. לכן, אם כבר קונים עוגה, היא חייבת להיות שווה את החטא. נגיד עוגת אגסים ופרג, לחה, עסיסית שנועדה לישורים או קראנץ' פרג שאני מעדיפה אותו עשרת מונים על קראנץ' שוקולד או פאי פרג אישי, עם צימוקים בשרניים ומלית עשירה ומצויינת. קניתי אישי, למרות הפיתוי לקנות פאי כזה בגודל של אצטדיון ריצה אולימפי, כי עם כל הכבוד לחיבתי לגרגרים השחורים והמענגים, בבית שלנו אני לבד בענין הזה ולכן כדאי להפסיק להיות מופרזת, כי מי יאכל את כל זה?

לקחתי גם אזני המן, בשם המחקר, כמובן. כאלה שמזכירים בית רחוק. פשוטים, טובים ועם ניחוח לימוני. רק פרג, כי כבר אין לי כוח לשום תחכום. רק למשהו שאני מכירה, בלי שטיקים ובלי שערות חלבה קופצות.

אזהרת מסע: מצאתי את עצמי אוכלת לבד את עוגת האגסים והפרג ומקנחת, לגמרי לבד, בקראנץ' הפרג. סילחי לי אמא, כי חטאתי. קניתי עוגות בחוץ והשמרים, אמא'לה, לא פחות טובה משלך. את כועסת?

כמה עלה התענוג: 39 ש"ח קראנץ פרג, 42 ש"ח (מן המוצדקים) עוגת אגסים ופרג, 23 ש"ח לפאי פרג אישי מלא אישיות, 32 ש"ח תעלה קופסת אזני המן טובים מאד וביתיים (לא כמו שלך אמא, תרגעי. אבל ממש ממש מתקרבים…).

הצעות לסדר: אין. חוץ מלקרוא את עצמי לסדר ולדלל את רמת הפרג והאופיום אצלי בדם. וגם, לא הגיע הזמן שבן עמי יפתח סניף מתחת לבית שלי? יש פה המון מקומות פנויים וקלינטורה בשביל עוד חמישה בתי קפה. בואו!

פינה חמישית והמצודקת מכולן – פינת המעשה הטוב:

אם אתם עדיין איתי, אתם יכולים לדמיין את כמויות האזניים והעוגות שמילאו את המטבח שלנו. בשם המחקר, כמובן. טעמתי פה, יישרתי שם, נברתי, הרחתי ו… בעיקר אכלתי לבד, כי בבית הזה אף אחד לא אוהב פרג ומסורת לא מרשימה את מוריד הגשם ובניו האנינים. כל תינוק יודע ש"מי שאוכל לבד, מת לבד" ואני לא רוצה למות לבד, אני פוחדת מהחושך ומלהב החרב המתהפכת.

בתחנה המרכזית, בלב הסחי, ההזנחה והניצול, ממוקמת נקודת חן של ממש. "דלת לתקווה". אבא שלי אומר שעל ערימת הזבל המטונפת ביותר צומחת הפטריה הלבנה ביותר. הלובן הזה, הוא לובנו של דיויד, מלאך אדום שיער שתמיד יש לו חיבוק, מילה טובה, מבט מלא תקווה וארוחה חמה לילדות ולנשים של אף אחד.

דיויד מפעיל כבר כמה שנים את "דלת לתקווה", בית מחסה לכל מי שהחיים ויתרו עליה והיא עליהם. זונות רחוב, הומלסיות, מכורות לסמים, כולן יכולות לבוא בשערי המקום, להתקלח, לאכול ארוחה חמה, לזכות במבט נטול ביקורת, לקבל חיבוק ללא שפיטה ויד מושטת שרק מחכה שהטובעת תתפוס אותה ואולי בזכותה תצליח להנצל.

עמותת "דלת לתקווה" לא זוכה למימון המדינה ומתקיימת מתרומות של אנשים טובים, פרטיים. במקום בו אלוהים לא מרחם על אף אחד ודלתותיו נעולות, דלתי נדיבים לא ננעלו. הם מספיק נדיבים כדי לתת לאלוהים מקום במעשיהם, לחלוק איתו בטוב שהם מפיצים בעולם, בכוחותיהם הדלים ובאמונתם החזקה.

אז הילדות האלה, שפעם היו של מישהו והיום הן של אף אחד, אפילו לא של עצמן, הן הכתובת למשלוח המנות שלי. אספתי את כל חטאי המתוקים, את המאפים שאפיתי בעצמי ואת אלה שקניתי לצרכי מחקר, ואת כולם שלחתי באהבה לדיויד, האיש המופלא ורחב הלב ולבנותיו, שיהיה להם קצת מתוק בחיים המרים שלהן.

"דלת לתקווה" הוא מקום מלא תקווה שזקוק לעזרה שלכם. שלנו. אוכל, מוצרי מזון יבשים, סדינים, מגבות, שמיכות וכן, גם כסף, כל אלה יעזרו לו להמשיך להתקיים ולהקל ולו במעט בנשים ובילדות של אף אחד.

רוצים לעזור לדיויד לשמור על הבנות של אף אחד? כל הפרטים כאן. את המייל אליו כדאי לכתוב באנגלית.

"תן לי יד
אין לי מלבדך עוד בית
אין לי מלבדך עוד אף אחד
תן לי יד.

תן לי יד
כדי שלא אפחד בדרך
כדי שלא אהיה יותר לבד
תן לי יד…"

(עלי מוהר, יוני רכטר)

פורים שמח לכולנו!

אה, בטח יש עוד המון מקומות ממש שווים שמוכרים אזני המן ומאפים שראוי להתכבד בהם. אל תתקמצנו וכיתבו את ההמלצות שלכם בתגובות, שכולם ידעו שהם לא חייבים לרדד את עצמם לדעת בשביל אזני המן איכותיים. בקיצור, אל תשמרו לעצמכם, דינו של מי שמחריש מידע כדין מי שאוכל לבד. לא נעים.

קטגוריות:: אנשים עם בייגלההרהוריםכללינעמה פלדצריכה או צריחה

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (23)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    את … את…. את…. מושלמת ואהובה ואני אוהבת אותך על הנתינה שלך

  2. מאת חגית:

    את כותבת נפלא!
    ואפילו עשית לי חשק לאכול עכשיו כל אחד מאוזני ההמן שצילמת.
    עכשיו! :)

  3. מאת רמי ר.:

    חולה על אוזני המן וכל הכבוד על ההשקעה. אישית אני מעדיף רק את הקלסיות עם הפרג אבל עשית לי חשק על הדלליות. אני לא יודע אם זה הצילום אן התיאור. בכל אופן אבדוק.

  4. מאת פורמלג:

    תענוגית את. למרות שאינני אוהבת אזני המן כלל, האלו בצורת רקדנית בלט עשו לי את זה ביותר!

  5. מאת reli:

    קלעת בתיאור השירות בבייקרי וזה נכון גם להוטל מונטיפיורי ולברסרי.
    שירות אנטיפטי ומרוחק בניגוד לאוכל הטוב. לא עושה חשק לחזור…

    • מאת מיכל:

      לא ברור על מה דיברת כשכתבת על השירות בבייקרי.
      כל פעם שאני נכנסת לשם- הבנות זוכרות איזה קפה אני אוהבת ואיך אני אוהבת אותו. מפנקות תמיד בחיוך לבבי ואפילו מצחיקות. גם הבנים שם מעודכנים באמנות השרות ותמיד מלווים את השירות בהרגשה נעימה ורצון לחזור.
      לפעמים רגשי הנחיתות שלכם עצמכם מלווים אתכם לפתח המקום ואז גם חיבוק לא יעזור לכם. סתם קטנוניות וציפיה שנותן השירות יחלץ אתכם ממצוקותיכם האישיות. חבל… המוצרים והשירות כחבילה תמיד גורמים לי לחזור…

      • מאת רותי:

        נכון מאד, מסכימה עם כל מילה הבייקרי הוא ה"מקום" מבחינת האנשים מאחורי הדלפק והמוצרים הטעימים.
        יש כנראה משהו עמוק יותר מאחורי הביקורת המתלהמת "ירקות מכובסים" בבראסרי – מה השטויות האלה? לקוח שאינו מרוצה ממשהו המנה מוחלפת לו ללא שום בעיה. זה המקום שמכתיב הרבה דברים בעיר ומשום מה כולם מנסים לחקות אותו. אז אם הקנאה מדברת פה, אין מה לעשות אבל אנחנו הרי חלשים בפירגון

        • מאת די ליחצנית העצבנית:

          התגובות שלכן מסריחות מיח"צ זול
          זה ידוע שהיחס שם מגעיל ושהבראסרי מקום בינוני ומטה…
          ידוע שהוטל מונטיפיורי לא אוהב את הנוכחות של רושפלד בקירבתו… השמועות בעיר עושות כנפיים..

  6. מאת הדס:

    כבר חשבתי לוותר על אוזני המן השנה אבל דלאל הזה יציק לי עכשיו כמה ימים טובים

  7. מאת דינה:

    לא אוהבת אוזני המן. נקודה.
    שונאת את הבראסרי – סימן קריאה.
    שלוש פעמים הייתי שם – פעם ראשונה, אחרונה ומיותרת.
    אם להתחכך בסלבס זה הקטע – אז לא שלי. כשאני באה למקום לאכול אני מבקשת שיפנקו אותי, שיחייכו אלי, ושיאכילו אותי ואת חברי במזון משובח.
    לא זה, לא זה ואף לא זה.
    חומץ בלענה – זה מה שמשקים שם את העובדים. חברה שהזמינה מנה צמחונית קיבלה ערימת ירקות מכובסים, כולל השרייה והרתחה. אפילו בלי סבון לטעם. הבשר שלי שהוזמן מדיון התקבל במצב צבירה בלתי לעיס בעליל. ואם היו נחמדים, זה אולי היה מרכך את החוויה/הבשר. אבל לא.
    למה ללכת לקנות שם אוזני המן???
    ואגב, מכל התמונות של אוזני ההמן שהעלית, אלו של אימשלך, עקומות ככל שיהיו עושות לי את זה הכי.
    חק שמייח !

    • מאת הגורסת:

      יש 'בן עמי' בסמוך לביתי, ואני חייבת לציין, שקרטון מרוח בנוטלה יותר טעים ואכיל מעוגת השמרים שלו!

      טרחתי וקניתי אצלו מגוון מאפים, שגרמו לי בעיקר לעוגמת נפש מול אורחיי.. פדיחות

      • מאת שרון א:

        אני אוהבת את השמרים שלו אבל נפלתי פעם אחת על טריות… אולי כי באתי מאוחר.

  8. מאת טלי ל:

    בשבילי רק לחמים ואני ממש לא אוהבת אוזניי המן.
    והעוגות של בן עמי הן שם דבר כבר הרבה שנים עשית לי חשק לעוגת אגסים ופרג. מוכרים אצלינו בסופר אלך לבדוק אם עוד נשארו לשבת.

  9. מאת אנו נימית:

    הוי, את כל כך מדהימה ומרגשת. עושה לי לבכות מהתרגשות גם בפוסטים המשמחים שלך. אזני המן של בית עושים לי געגוע מציף לאמא שלי, שהכינה באהבה את אזני המן המדהימים ביותר, גם מבצק פריך וגם משמרים.
    בביאליק ברמת גן, מאד קרוב לז'בוטינסקי, היתה במשך שנים קונדיטוריה קטנה, שעליתי אליה לרגל שנה אחרי שנה רק בפורים, לאכול את אזני ההמן המופלאות שלה, אך לפני שנה, בעליה לרגל המסורתית, גיליתי שתם הטקס, אין קונדיטוריה…
    תוכלי למסור את הכתובת של "דלת לתקוה" או טלפון של דיויד, רוצה למסור מגבות חדשות שברשותי.
    שוב תודה

  10. מאת שרון א:

    בעיקבות התמונות קנינו מלחמים
    את הממולאים בתפוחי עץ ואת המרציפן
    חבל שלא כל יום פורים!

  11. מאת גסטרו:

    גם אני רוצה את הכתובת או טלפון של בית לתקווה- אפשר גם במייל
    סבתא שלי זל היתה מכינה אוזני המן מבצק עתיר חלמונים-לאחר מותה מצאתי את המתכון, הדודה תרגמה לי- שנה אחת אפילו אכין אותן….
    תודה על המקבץ הנהדרא שהבאת !

  12. מאת מימי:

    נעמה
    לא השארת פרטים של דלת לתקווה, איפה בדיוק וגם איך תורמים.
    תודה
    מימי

  13. מאת שמעון:

    לא אוהב את התיחכום בשבילי רק פרג של בן עמי או של אישתי אם היא לא מתעצלת.

  14. מאת טליה:

    אין מילים. פשוט כתבה נפלאה ומעוררת השראה, גם מבחינת האוכל וגם מבחינת הנדיבות האינסופית.

  15. מאת דנה:

    ענר צלאל מדלאל, הוא אחד הקונדיטורים הכי הכי אם לא ה… ולחמים תמיד מנצחת. אני מסכימה איתך.
    מבקשת להתפקד לחג הבורקסים – מוכנה להפקיר את פי, בטני וחושי המחודדים ולבדוק מקום – מקום, בורק בורק. (חוץ מתפ"א, זה אשאיר לך).

    חג שמייח.

  16. מאת פיני:

    אז ככה, אזני המן אני לא אוהב, ולא כל כך ממתקים.

    אבל אהבתי את ההמלצה שלך על בית התקוה, וכבר ביום ראשון הייתי שם עם שק ענק מלא ממתקים, אזני המן, שוקלד, מסטיקים ומה לא.
    והיום הייתי שם שוב עם כמה שקים עם בגדים טובים שאנשים טובים החליטו שהם כבר לא צריכים.

    אז תודה לך על הכתיבה הנפלאה (תמיד) ועל ההפניה החשובה.

  17. מאת שילה:

    סוף הכתבה חשוב מהכל. תודה על הכתובת אשמח לתרום אם יתארגן משהו מסודר דרכיכם בייגלים. אולי תרימו את הכפפה?

השארת תגובה