"ולכאורה עסקנו בשלנו" וגם פשטידת אגסים מנחמת וחסרת אחריות

כשאני מחפשת שלווה אני יושבת על הספה השחורה, זו שתחתיה נפרסת תל אביב וגם הים משתרע מולה כחול ודומם, כאילו ששום דבר איום ונורא לא קרה בעולם. את הצד הצפוני של חיוכו של הים, בולם גורד השחקים של ברק ואת הצד הדרומי עליבות התחנה המרכזית. אני יושבת על הספה השחורה, עוקבת אחרי מפרש שמלבין באופק, משתדלת לא למצמץ כדי לא לאבד אותו מאחורי אחד המגדלים הפורחים של תל אביב.

עוד יש מפרש לבן באופק

על הספה השחורה חשבתי לעצמי כל מיני מחשבות קטנות ולא חשובות שבכלל לא הזיזו לעולם עם תופעות של לפני מחזור. ברדיו היו שירים עבריים יפים של שבת ובין לבין מבזקי חדשות שדיברו על האסון ביפן ועל האסון באיתמר. לא היתה שום חדשה שמחה, אף אחד לא קיבל שום פרס, לא התגלתה שום תרופה וכרגיל, ברק, השכן שלי, תלוש מהמציאות, כמצופה ממי שגר קרוב מאד לאלוהים, ביקש מהמתנחלים לנהוג באחריות ועל הדרך שאל את היפנים אם הם צריכים עזרה במשהו.

הוא לא היה ספציפי בשום כיוון, לא בענין אחריות המתנחלים וגם לא בכיוון העזרה. אמורפי כמו המילה אחריות. איש הישר בעיניו יעשה ויש שיקחו את האחריות והדין לידיים, רק כדי לא להרגיש פראיירים כשישוחררו רוצחי התינוקות מאיתמר בעוד חמש שנים בעיסקת חילופי שבויים ומכתבים. אנחנו נקבל אות חיים והם יקבלו חמש מאות מרצחים שינופפו וי באצבעות שהיה עליהם לא מזמן דם על הידיים. אבל עם כל הכבוד, השכן שלי מהמגדל שמסתיר לי את הים, לא לוקח אחריות על מי שנותן פירוש חופשי למילה אחריות. פרשנויות זה לא באחריותו, בעצם מה כן?

בלילה, כשרק אסון הצונמי היפני החריד את מנוחתינו ובכלל לא ידענו שבדיוק עכשיו עומד מישהו מעל מיטת תינוקת ולוקח לה את החיים, בלילה רעדה מחשבתי. מוריד הגשם תפס את השורה הראשונה מול הים ומול אסירי האח הגדול, שמרדימים את שנינו מצוין, הוא נרדם מיד ואני חשבתי מחשבות מעשיות. שיבחתי את עצמי על קניה מיקרית של המון מים מינרלים וחשבתי שאולי כדאי לי לזכור לקנות עוד ביום ראשון. ליתר בטחון הלכתי למטבח ולקחתי משם בקבוק מים, שיהיה ליד המיטה, למקרה שרק חדר השינה שלנו ישרוד את הרעש. ואת הנעליים והמכנסיים גם שמתי ליד המיטה, לא רוצה לצאת החוצה יחפה ובתחתונים ובאמת כדאי לי לזכור גם להסיר שערות מהרגליים ולהקפיד על תחתונים נאים, למקרה שלא יהיה זמן להשתחל לג'ינס.

מוריד הגשם פצח בהייקו נחירות בלתי נראה אך נשמע, שקצת הסתיר את קולה של טטיאנה הופמן שהתרוצץ לי בין קירותיו הרועדים של המוח. היא סיפרה לי שוב, בשידור חוזר, במבטא הכבד שלה על נחשולי ענק, כור מתקתק ותנועת רכבות שפסקה. אבל הדבר היחיד שהרשים אותי היו רבבות האנשים ששוטטו בברחובות הקפואים, חסרי כל,  וחיפשו מקום להעביר בו את הלילה. הרגע הזה, שאתה מבין שאין לך בית, הוא רגע שאני פוחדת ממנו פחד מוות. הפחד הזה כל כך מוכר, כאילו הייתי שם פעם, כאילו גם אני, פעם, הסתובבתי ברחובות הקרים.

חיבקתי למוריד הגשם את הגב וליהקתי אותו מיד להיות המגן שלי מפני הצונאמי שמאיים לבוא מהים, כי אם יש משהו או מישהו שיכול למנוע את אסונותיי, זה מוריד הגשם. הוא מצידו לא היה מודע לתפקידו ולגמרי נרדם בשמירה, מגרש את הפחד בזימרת נחירותיו הנהדרת.

ואחר כך בא הבוקר.

בבוקר, השמש זרחה בשקרנות, הים שלנו היה שקט וחושך ירד על איתמר. בסכין ניתקו אותנו מהאסון שבמחוזות המלוכסנים והתחלנו לעסוק בשלנו.

בשולחנות בית הקפה נאמרו כל מיני דברים. אשה אחת, בלונדינית מאד עם כלבלב תואם, אמרה ש"עם כל הכבוד בשטחים זה לא מקום לגדל ילדים, וקצת אחריות…" וחזרה לבחוש את הסוכרזית טוב טוב בקפה. חברתה ענתה "תאמיני לי, בא לי להיות סגורה בבית האח הגדול. את לא יודעת מה קורה בחוץ ויכולה לריב על שטויות בלי להרגיש מטופשת…". אין כמו פופוליזם, הרפליקה שלה זכתה להינהונים מכל יושבות השולחן שאמרו "בחיי" ו"תאמיני לי". בשולחן מאחורי התארגן פרלמנט גברים  ששיגר מסר ברור "זנגה, זנגה, סימטא, סימטא, להכנס באם-אמא שלהם! רק כוח הם מבינים!". הם גם הסכימו שצריך לשים במקום נתניהו את ליברמן או איזה דיקטטור אחר, שיעשה פה סדר ויראה להם מה זה.

ברחתי משם. שמתי כסף ולא חיכיתי למיץ התפוזים שלי ולשאר דיעותיהם של משתתפי מועצת החכמים השכונתית.

חזרתי הביתה, לזרועותיו של מוריד הגשם ומגן הצונאמי שלי, לשירים היפים של 103 ולספה השחורה, ממנה אני מסתכלת על הים. מחשבתי נדדה אל שולי החדשות. אל הרגע הזה, בו ילדה בת 12 מבינה שהיא נשארה ללא מגן מהצונמי. היא כמעט לבד בעולם וכבר מטופלת בשני אחים קטנים. לכאורה פרט שולי בטרגדיה, שלא מתעכבים עליו בחדשות, אבל כנראה הרגע שילווה אותה כל החיים. זה רגע שפוליטיקה לא יכולה לחדור אותו כי יגון הוא יגון הוא יגון, ללא קשר למיקומך ביחס לקו הירוק.

ושוב חזרו השירים שהם כנראה חזקים יותר מכל גינוי ומכל איום, לפחות כרגע, בשבת הזו, כשהרדיו עדיין בידינו.

"ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות.
שלווה מופרת
וכבר אחרת
ואין טעם לכסות
כי בפתח נכנסות –
התמורות.

זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה…"

(נחמה, רחל שפירא)

והייתי זקוקה למשהו מנחם וחסר אחריות, שאין בו חשבון לכלום. לא לקלוריות, לא לרמות כולסטרול, לא לטעמים מקובלים. אז הכנתי מאפה אגסים וגבינות. ועכשיו, החושך ירד ועוד מעט יתחילו מהדורות החדשות. הקרייניות יצקצקו, הפרשנים יגזימו, האספסוף יתלהם והפוליטיקאים לא יקחו אחריות אבל ידברו בה רבות. העולם אמנם משתגע, אבל סדר צריך שיהיה פה.

הכינו לכם ולמי שאתם אוהבים את המאפה הזה. קחו לכם פיסת נחמה, לא תצטערו.

 

לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה

[print_this]

מאפה אגסים, בצל, גבינה כחולה וגבינות צאן

לבצק הפריך:

100 גרם חמאה רכה

1/2 כפית מלח

1/4 כוס מים קרים מאד

1/2 כוס גבינת פרמז'ן מגוררת או קשקבל

כוס וחצי קמח לבן

אופן הכנת הבצק:

בקערה מניחים את החמאה הרכה, המלח, כוס הקמח, הגבינה והמים ולשים. בהדרגה מוסיפים את יתרת הקמח עד שהבצק רך ולא דביק. אם צריך להוסיף עוד מעט קמח, מוסיפים. חשוב להרגיש ולא להוסיף בבת אחת את כל הקמח.

מכסים את הבצק בניילון נצמד ומכניסים לחצי שעה למקרר. שיהרהר במעשיו ויתפקס על מטרות טובות.

למלית:

4 בצלים בינוניים קצוצים דקיקות לקוביות

מעט שמן לטיגון

3 אגסים רכים קלופים וחתוכים לקוביות

100 גרם גבינת דונבלו מפוררת

200 גרם גבינת גאודה עיזים מגוררת

150 גרם גבינת קשקבל או פרמז'ן מגוררת

מיכל שמנת מתוקה

מיכל שמנת חמוצה (של פעם)

2 ביצים

3-4 כפות קמח

מלח

גבינת טל העמק או מוצרלה לציפוי המאפה (בערך כוס)

וכך תעשו:

1. טגנו בסיר גדול עם מעט שמן את הבצל עד להשחמה.

2. לקראת סוף הטיגון להוסיף את קוביות האגסים ולערבב עד שהקוביות מקורמלות.

3. בקערה גדולה ערבבו את הביצים עם השמנת המתוקה והחמוצה.

4. הוסיפו לקערה את הגבינות ואת הקמח, המלח והפלפל וערבבו היטב.

5. הוסיפו את תערובת הבצלים והאגסים וערבבו.

6. שמנו היטב בחמאה תבנית מלבנית או תבנית פיירקס עגולה מספר 26.

7. קמחו משטח חלק ורדדו עליו את הבצק הקר לעלה דק וצפו את התבנית.

8. שיפכו בזהירות את המלית על הבצק שבתבנית וישרו את המלית.

9. פזרו מעל המאפה גבינה מגוררת על והכניסו את המאפה לתנור שחומם מראש לחום בינוני (160-170 מעלות).

10. אופים כחמישים דקות (תלוי בתנור) עד שהמאפה מזהיב ומתייצב.

11. בתום אפית הפשטידה מכבים את התנור ומשהים את המאפה בתוך התנור כעשר דקות לרגיעה.

[/print_this]

ובתמונות:

חשוב להשחים את הבצל, זה מה שיתן למאפה את הצבע

 

כל כך הרבה נשיות ועסיס יש בפרי הזה

הפשיטו אותי וקר לי...

בליינד דייט בין אגס לבצל

כאן מתקרמלים בכייף בצלים ואגסים

אין דבר יותר מרגיע מלישת בצק

גבינה כחולה שקניתי בכרמל

שידוך בין גבינה כחולה ואגסים מקורמלים

בצים לחיבור

פרמז'ן...

הבצק מרודד דקיקות

המלית נחה לה בנחת ובשלווה בתבנית ע"ג סדין הבצק

ממתינה קצת, שהתנור יתחמם

חם, חם, חם...

ריח משגע מתפשט בבית

ועכשיו גם שמחה בלב

 

בינתיים מקשיבים לחוה'לה ושואבים ממנה נחמה:

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה: 

קטגוריות:: Featuredהרהוריםכללימאפיםנעמה פלדשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (19)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. ובצל החדשות הקשות מסופ"ש האחרון, משהו טעים להתחיל עימו את השבוע הבא עלינו לטובה. תודה יקירה, אוהבת לקרוא אותך!

  2. מאת שמעון:

    הגיע הזמן שברק הנפוליאון ישחרר את עמינו המסכן מנוכחותו ויתבצר בגורד שחקים שלו…….
    ובימים האלה אין מלך בישראל!!!

  3. מאת Roni Tagansky:

    נעמונת איזה שילוב מטריף ותמונות משגעות

  4. מאת אירינה:

    תודה על המתכון המנחם.

  5. מאת גסטרו:

    שילוב מענין , מזכיר לי רביולי במילוי אגסים ברוטב גורגונזולה במסעדה הותיקה- קואדריפוליו בריו דה ז'נירו
    התמונות – מרהיבות ! תודה
    ומה עושים עם בנר מוארך עליו כתוב TWEET ועוד, צץ בכל פוסט שלכם ומפריע לקריאה רציפה ומהנה. איך מעיפים אותו ?

  6. מאת Michal:

    גם אני אתמול הרגשתי צורך להתנחם בבצק וגבינה כחולה. חוסר בכישרון ועצלנות מטבחית שלחו אותי להפשיר פיתות קפואות לשרוף אותן על האש ולשדך להן חמאה רוקפור ומלפפון ירוק. כך הגשתי אותן לבני ובעלי בסוף השבת הקשה הזו מול תמונות המסך…

  7. מאת ניצה הוכמן:

    נעמה תודה על הרגישות,יופי המילים והתמונות גם בשעות קשות כאלו,וכמובן תודה על המתכון המענין והשילוב המפתיע.נקווה שהפורים יהיה יותר שמח…

  8. מאת cooknbake:

    בא לי פשוט לחבק אותך.

  9. מאת לורי:

    איך את כותבת, נעמה. העלית דמעות בעיניי.

  10. מאת שירלי:

    אני כל כך אוהבת את השיר הזה. פעם, לפני שהסיגריות צרבו את קולי, שרתי אותו בטרס בבית הספר ובאמצע השירה, נחנקתי וירדו לי דמעות. מאז השיר הזה חקוק בליבי ואני מכירה בחשיבותה של נחמה. כרגיל, את מעבירה רגשות כל כך יפה. והמתכון.. מי יתנני פרוסה

  11. מאת איל שמיר:

    אם כל פלסטיני היה אוכל כזאת לארוחת בוקר – לא היו פה מלחמות.
    (טוב, כי הם היו שמנים מדי בשביל אפילו לזרוק אבנים…)

    • מאת נעמה פלד:

      נכון? לדעתי הגיע הזמן לחילופי אוכל שיביאו את השלום. אני מוכנה לאפות מהבוקר עד הערב.
      צוואר כבש למתנחלים, פשטידות לפלסטינאים. ו… שקט שיהיה פה!

  12. מאת פ.ז:

    נעמה
    אני קוראת את הפוסטים שלך מידי יום.
    את מדהימה.
    על אנשים כמוך נאמר-אם לא היית היו צריכים להמציא אותך.
    הדברים שאת כותבת מעלים חיוך,משחררים דמעה
    ונונתים המון תקווה-
    שיש עוד בני אנוש בייקום שלנו.
    תודה
    פ.ז

השארת תגובה