נפילתה של אסתר תחת ועליתה של אסתר המלכה

בבסיס כולם קראו לה "אסתר תחת". שתינו הגענו באותו היום וממש שמחתי שאני מסתובבת עם מישהי שיש לה ישבן גדול משלי, כזה שמצריך מדים מיוחדים ומושך מבטים במקרה הטוב ומילים פוצעות במקרה הרע. לאסתי היתה צמה ארוכה שהגיעה כמעט עד ברכיה. אם היא היתה פורמת אותה, מניפת השיער השחורה והנהדרת שלה היתה מכסה לה את כל הישבן. אבל היינו טריות ועדיין נורא פחדנו מהרס"ר ומקצינת הח"ן.

"מטען חורג" הכריז בקול אלבז רב האפסנאים "אני רואה שנצטרך להרחיב פה את המשקוף" הוא המשיך וכל האפסנאים יצאו מחוריהם לראות במה מדובר. אסתי הושיטה לאלבז איזשהו פתק והוא הודיע לה שכרגע חסרים מכנסיים במידה שלה "אבל אפשר לחבר שני כיסויים של נגמ"ש אם אין לך להחליף" אמר הנשמה הטובה ואני מאד שתקתי וגם אסתי. נראה היה שהיא רגילה לכל המסכת הזו ושזו לא הפעם הראשונה. אז היא עמדה שם בשקט, חיכתה בסבלנות שאלבז יגמור את המופע שלו ויחתום לנו על טופס הטיולים.

"סוחבת שני קיטבגים" התפעל צ'ארלי הטבח כששתינו נכנסנו לו למטבח, שירביץ לנו את חתימתו המסולסלת ורבת החשיבות בטופס הטיולים. "אל תדאגי אני יארגן לך שלש כיסאות לשבת" גם הוא תרם את חלקו לחוגגים על התחת של אסתי. ואני שוב מאד שתקתי וגם אסתי מאד שתקה, השפילה מבט והסתכלה לעצמה על ציפורני הבהונות שהציצו לה מהסנדלים.

בזמן שצ'ארלי עירבב את האורז, כיבה את הסיגריה בדופן הסיר והרביץ את החתימה שלו, עם כל הסילסולים והפיתולים, הסתכלתי גם אני על כפות הרגליים של אסתי. חשבתי לעצמי שלאסתי יש כפות רגליים כל כך יפות וציפורניים כל כך מסודרות וזה ממש משמח שיש לה על מה להסתכל כשכל האפסים והבטלנים של הבסיס מריצים דחקות על חשבונה.

"כומתה בכותפת, דיסקית על הצוואר, חוגר בכיס, שיער אסוף" דפקה לנו בולדוג, קצינת הח"ן, את רשימת העשה ואל תעשה "וחולצה בתוך המכנסיים" היא הסתכלה טוב טוב על אסתי, שלא תחשוב להסתיר את הישבן עם חולצה מחוץ למכנסיים. "את למבצעים" נבחה עליי בולדוג, קצינת הח"ן "ואת לאפסנאות" היא ליכסנה מבט לעבר אסתי והרימה את חגורת המכנסיים, כאילו שהם נופלים לה, למרות שבד הדקרון היה מתוח כל כך שכמעט ניתן להציץ לה לשחלות. זו היתה דרכה של בולדוג הח"ננית להציק לאסתי. אסתי קצת הזיזה את הבהונות ואני חשבתי שזו דרכן של בהונותיה להגיד לבולדוג תודה שלא השתמשה במילים רעות.

"טוב. אם יש בעיות אל תהססו לפנות" הדפה אותנו בולדוג שרת הח"ן מהמשרד שלה ונעזרה בדלת, אותה נעלה פעמיים אחרינו. לא היה לי ספק שאם תהיה לי בעיה אפנה לאלבז הרשע מהאפסנאות ולא למלאת הח"ן.

"ביי" נופפתי לחברתי למסע טופס הטיולים. "ביי" חייכה אליי אסתי חיוך עצוב וגררה את עצמה בחוסר רצון לכיוון האפסנאות, שם חיכה לה אלבז הרשע עם מופע דחקות רענן והתעמרויות לרוב.

בעוד אני עושה את צעדי הראשונים והמהוססים בלול התרנגולות של המבצעים, ישבה אסתי מחוץ לאפסנאות והסתכלה לעצמה על בהונות הרגליים. אלבז הרשע לא הסכים שהיא תכנס בדלת הראשית של האפסנאות כי הוא עוד לא הרחיב את הדלת, והציע לה בנדיבות להכנס דרך שער הברזל של הימ"ח. "ככה כולם ידעו שאת נכנסת ויפנו את הדרך" אמר אלבז הצדיק ואסתי המשיכה לשבת מחוץ לאפסנאות, בשמש היוקדת, מחכה שמשהו טוב יקרה. אבל שום דבר טוב לא קרה, להפך. אלבז העניק לאסתי את השם "אסתר תחת" וכך קראו לה בכל מקום. בחדר האוכל, בחדרי הבנות, במקלחות ובתור לשק"ם.

"שם: אסתר" כתב הש.ג כשחזרנו משבת בבית "שם משפחה: תחת". אסתי שתקה ורק בהונותיה זעו. "למה אתה מדבר אליה ככה?" שאלתי אותו, כי כבר הרגשתי לא כל כך חדשה. "סתמי ג'ירפה! למדת לדבר? גם ככה הפס שלך עבר זמנו בטל קורבנו, שאני לא יצטרך לידע את בולדוג שתאשפז אותך לחודש בבסיס על האיחורים שלך!" הש.ג התקרב לי לפרצוף וריסס לי את הפנים שברסס רוק מרענן. אז שתקתי והלכתי, כי לא ידעתי אם זה בחוקים לירות עליי בעוון התחצפות לש.ג, וגם אסתי שתקה והלכה עם מטען חורג של תחת ועלבון.

לאף אחד לא היה אכפת שאסתי יושבת מחוץ לאפסנאות הממוזגת, לא לבולדוג מלכת הח"ן, לא לחיילים שעברו ליד וראו את עיגולי הזיעה גדלים תחת זרועותיה ולא לאסתי, שישבה ימים רבים והסתכלה לעצמה על האצבעות ובטח חשבה שעוד מעט יגיע חורף וכפות הרגליים הנהדרות שלה יכלאו בנעליים ולא יהיה לה במה לעיין. אסתר לא קראה עיתון ולא שאבה עצות מועילות מ"לאשה", היא לא עישנה סיגריה וגם לא לעסה מסטיק. היא רק חיכתה וניהלה מלחמה שקטה ועיקשת עם המוח המרושע של אלבז. "שתישב בחוץ ותתאדה, ככה אולי יצטמק לה התחת והיא תצליח להדחס ולעבור בדלת" שמעתי אותו פעם אומר בספסל של האפסים שניהלו את הבסיס, ליד השק"ם. שאר העגלים שישבו שם ועישנו הינהנו בהסכמה ואחד גם אמר "איזה חרא של בסיס זה, איך כל הבנות פה מכוערות אש!" וכולם שוב הנהנו בהסכמה ולבשו הבעות מיוסרות שהתאימו פרפקט למר גורלם.

"צ'ארלי, למה אתם זונות?" שאלתי את הטבח החביב עליי, אחרי שגיליתי שמתחת לסבך תלתלי החזה והשרשרת של "צאתך לשלום, בואך לשלום" ממוקם לב, גם אם לא מי יודע מה גדול. "למה דיבורים נגועים, נשמה?" צ'ארלי נשף עליי את עשן הסיגריה שמילא את ריאותיו המפוחמות. "אסתר תחת יושבת בחוץ כבר חודשיים, ועוד מעט חורף. ואני קוראת לה אסתר תחת כדי שלא תתחיל לשאול אותי איזו אסתי, כאילו שאתה לא יודע, רק כדי שאני אגיד תחת ואתה תצחק…" צ'ארלי הסתכל בי טוב טוב ותהה אם זה היה רעיון טוב להיות חבר שלי וללמד אותי לשיר שירים במזרחית. "את יודעת מה הבעיה שלך? שאת לא מבינה את החיים. זה הבעיה שלך ואת גם לא נעזרת במי שמבין ויכול להסביר לך את החיים!" הווריד של צ'ארלי בצוואר התחיל להזכיר את קיומו וכדי להרגיע את עצמו צ'ארלי כיבה את הסיגריה שלו בדופן הפנימית של הסיר. "ככה אני דופק את כולם מראש" הוא הסביר לי את המהלך פעם, ואני הפסקתי לאכול אורז ומרק.

"את מטומטמת שחושבת שמי שמנהל את הצבא זה הרמטכ"ל והקצינים שאת שוכבת איתם. אבל את לא מקשיבה ועושה שטויות ורבה עם האנשים הלא נכונים. הלוחמים פה הם הראשונים בשרשרת המזון למרות שאתן מרטיבות איך שאתן רואות אבק על הדרגות ועל המקוצר…" איבחן צ'ארלי במדוייק ואני הסמקתי.

"יש פה ארבעה מנהלים עם צבא מאחוריהם. תקשיבי טוב לחוקים של החיים. הטבח, יענו אני, אלבז האפסנאי, שאצלו אפשר להסתדר על ציוד, אוחיון הרס"ר שמעלים עין כדי לקבל אספקת אוכל גם למשפחה המורחבת שלו שזה חצי דימונה וחדיף מהרכב שמחזיק את המפתחות ואפשר להתקמבן איתו על נסיעות מבצעיות דחופות למעורב או לפלאפל בבאר שבע. ככה העולם מתנהל. ואת אשה ואת מטומטמת וחלשה מדי, אז אל תפתחי חזיתות פה, כי כשתתחילי לשטוף כלים כמו כולן במקום לשבת לצחוק איתי, אז תרגישי מה זה להיות בצבא הלא נכון…" ככה צעק עליי צ'ארלי ואמר לי ללכת להביא לו קולה מהשק"ם כדי להרגע. "ותביאי גם טוסט, למה אני רעב! ושישים הרבה גבינה, למה אני שונא שהוא מתקמצן החרא הזה!" הוא צעק אחרי ובכלל לא הטריד אותו שהוא לא נתן לי כסף וגם לא יתן. עפתי משם מהר, לפני שהוא יבקש גם סיגריות.

יונה וולך כתבה בחכמה "יום אסוני הוא יום ששוני" ואסתר תחת בעצם בכלל לא חיכתה לנס. אסתי חיכתה לאסון.

זה קרה כשאחד החיילים של אלבז האפסנאי משך תחת ישבנה של אסתי את כסא העץ, רגע לפני שהיא התכוונה להתיישב עליו בחדר האוכל. אסתי נפלה בחברת המגש שלה וכוס מיץ הפטל והרגע הזה טבל ברוטב אדום, קציצות וצחוקים מקיר לקיר.

"היצלת את הכסא!" שיבח אלבז את החייל המצטיין שתחת פיקודו וכל מי שלא צחק המשיך לאכול בשקט את האוכל הדוחה של צ'ארלי ובחר לעצמו טוב טוב את המלחמות שלו.

אסתי ישבה את הריצפה מבוססת במיץ פטל ובדמעות. אף אחד לא הושיט לה יד, אף אחד לא עזר לה להרים את כובד משקלה וכבודה. צחוקים, שקט ולעיסות.

"למה את לא קמה?" שני עמודי רגליים התמקמו מעל אסתי. "תקומי!" יד גדולה עם ציפורן זרת ארוכה הושטה לעברה. "הבאת מנוף, חדיף?" שאל אלבז, אבל חדיף לא ענה לו ורק הכניס את צרור המפתחות הכבד שהלך איתו לכל מקום, לכיס, כדי להתרכז בסיטואציה. "יאללה, יאללה, מה נדבקת לריצפה?" חדיף התכופף. "אני לא יכולה לקום. המכנסיים…" היא לחשה. "לא נורא מותק, בדיוק הביאו לי שתי אוהלי אחת עשרה חדשות, נעשה לך מזה מכנס צמוד. קצת דיאטה ויעלה עלייך…" אלבז לא פיספס הזדמנות להכניס לאסתר תחת שניצחה אותו בקרב על דלת הכניסה לאפסנאות. אין דבר שאלבז לא סולח עליו כמו חוסר כניעות של היריב. זה מבעס אותו למרחקים ארוכים.

"חתיכת בן זונה!" הידיים העצומות של חדיף התלבשו לאלבז על הצוואר. ואחר כך היה בליל של ידיים ורגליים ואגרופים ומסביב הסתכלו הלוחמים העייפים של הגדוד על מלחמה לא להם והפקידות בחרו גברברי חלומות שהצטיינו במיוחד בקרב התרנגולים.

אסתר תחת נשארה על הריצפה וקמה רק אחרי שחדיף ציווה על אחד הנהגים להביא לה את דגל החיל שהיה תלוי בכניסת חדר האוכל. ככה אסתי יצאה מחדר האוכל כשדגל החיל כרוך למותניה והיד של חדיף מונחת לה בשקע שבין הגב לישבן. את מקומה של אסתר תחת על הריצפה תפס אלבז המדמם שקילל ובכה וצעק ואיים והפסיק ברגע להיות מישהו שסופרים אותו בבסיס.

תוך יום אסתר תחת הפכה להיות אסתר של חדיף ולא נכנסה בחיים לאפסנאות, כי כל היום היא היתה עסוקה בדברים יותר חשובים כמו לקרא עיתון "לאשה" ולטייל עם חדיף ברכב לבאר שבע. בימים שהיתה שמש, אסתר היתה יושבת בכייף שלה מול השק"ם, אוכלת טוסטים, שותה פטל או קולה ומעשנת סיגריות. פתאום כל הפקידות ממש רצו לשמוע מה שיש לה להגיד על עיצוב גבות ומריטת שפם וגם התייעצו איתה על כל מיני ענייני מיסטיקה ואמרו לה "יו איך את קולטת אותי" או "יו את מפחידה אותי!" ואסתר היתה מבסוטית והשתדלה להגיד להן רק דברים טובים ולהתעלם מכל האסונות שהיא רואה במשקע הקפה בספלי הפלסטיק של חדר האוכל. בסוף היא תמיד היתה אומרת "בשורות טובות בעזרת השם" ולבנות שמולה היתה תחושה ברורה שלאסתר יש מדיניות קו פתוח עם השם ושהיא יכולה להפריע לו ולבקש ממנו מה שהיא רוצה.

וכפות הרגליים הקטנות והיפות של אסתר, שנשאו בנאמנות את כל הכבודה העצומה, גם הן לבשו חג וצפורניה המושלמות נצבעו אדום דובדבן, למרות שאסור. אבל מי ידבר עם אסתר, עכשיו שהיא כבר לא אסתר תחת, אלא אסתר של חדיף.

וכשהם היו הולכים להם בשבילי הבסיס, היד של חדיף תמיד היתה נחה על שקע הזה, שמפריד בין גבה הצר של אסתר וישבנה העצום. כשירד החושך היד של חדיף התמקמה קצת יותר למטה, כי הילדים כבר הלכו לישון. כל הבסיס הזדכה על הלעג וחתם על המבט שאומר: "אסתר וחדיף, איזה זוג יפה" כדי לא להסתכן במפגש ידיו העצומות של חדיף עם צווארם.

"תטעמי ג'ירפה" דחף לעברי חדיף קופסת פלסטיק לבנה ובתוכה נחו מעמולים "אסתר שלי הכינה". "שלי" חזרתי אחריו, מתיישבת בחדר האוכל, רטובה ומטונפת מתורנות מטבח. "איזה כייף לה שהיא שלך" דיברתי אל עצמי יותר מאשר אליו. "את יודעת איך אני אוהב אותה? את יודעת כמה כייף לי שהיא שלי?" מבט הפלדה המפחיד של חדיף התחלף במבט סוכר מרחף.

"מה אתה הכי אוהב בה, חדיף? תגלה לי את המתכון. אולי פעם יאהבו אותי ככה גם…" ניצלתי את שעת החסד הזו, שחדיף רגוע ולא רוצה לרצוח מישהו. "אני אוהב את הכאב שלה, את ההתמודדות שלה עם הקשה של החיים ואני עוזר לה במה שאפשר…" שפתו הדלה של חדיף הצביעה במדוייק ונתנה לי מתכון מנצח לאהבה טובה.

אסתר, לכאורה חלשה ודחויה, ישבה בשמש ולא התכופפה מול אלבז. לאורך חייה היא שמעה הכל, החיים לא חסכו ממנה כאב, ברוך השם. אסתר לא עשתה דיאטה ולא הלכה לדבר על הצרות שלה עם אף אחד, אסתר הפכה את מסכת העינויים של אלבז האפסנאי הרשע ל"בטיפול" ויכלה לו.

"היא המלכה שלי ואת צריכה מישהו שיאהב אותך עם כל הדפקטים שלך, ויש לך ברוך השם" סיכם בקול רך, חדיף, ומיד התאפס על עצמו והזדקף, כי קלט בזווית העין את צ'ארלי הטבח מתקרב.

"אתה מלך" לקחתי לו עוד עוגיה מהקופסא "ולה יש ידיים של זהב". "הלו, תחזירי את המעמול" צעק עליי צ'ארלי הטבח "תראי איך את נראית! מג'ירפה הפכת לפיל! עוד מעט את לא נכנסת בדלת…" הוא הריץ בדיחות על חשבון השטחים הכבושים החדשים שהתווספו לישבני. החזרתי לו באצבע משולשת ובלב נורא רציתי שיהיה מי שיאהב בדיוק את המקומות שקשה לי בהם, או לפחות יניח עליהם יד אוהבת.

אין לי מושג אם חדיף הפך את אסתר למלכתו הרישמית והחליף לה ת'שם משפחה בתעודת הזהות. אתמול, מול עיניי האילה היפות והבוכיות של במבי, נזכרתי בזוג הזה וביד הגדולה של חדיף שנחה לאסתר בדיוק איפה שהחיים הכאיבו לה.

איש אחד, טיפש וקטן, פגע בבמבי ומאז עיניי האילה שלה מזילות דמעות. הוא הטיל בה דופי במקום בו היא התמודדה עם הקושי וההתמודדות שלה הפכה אותה בעיניי למושלמת וגדולה מהחיים. כל כך קל להדחיק קושי, כי הדחקה היא המצאת המאה וכל כך קשה לשבת מול הקושי הזה ולפתור אותו.

אני חושבת על הגברים בחיי ומבחינה שרבים מהם בחרו להכאיב לי בנקודות התורפה שלי, בדרך כלל בדימוי הגוף שלי. אין ספק שהם גיבורים גדולים וחכמים על חולשות. מה שהם לא ידעו שפגיעתם הרעה הצמיחה וחיזקה אותי, כמו כמהין שצומחת אחרי פגיעתו הקטלנית של הברק.

ואת במבי, את אשה-אשה ויש בך את הכל. זה די מאיים על אנשים קטנים שמעדיפים לגמד את כולם במקום לגדול בעצמם, כי כך נוח יותר. עשי לי טובה וחפשי לך גבר כמו חדיף, שישים לך יד אוהבת על המקום שכואב לך ושדרך העיניים שלו תראי כמה את נהדרת. חפשי לך איש שילך לצידך גם כשלא תזדקקי יותר לידו ותמיכתו. קל לזהות דרעקס, הם מספרים את עצמם כבר בהתחלה, אנחנו רק צריכות להקשיב טוב טוב ולא לכתוב את העלילה בעצמנו בראש. הבחירה היא שלך ואני אוהבת אותך.

רחל שפירא ארזה את כל מה שאני רוצה להעביר לך באופן הנכון ביותר. השיר הזה הוא שלך:

"היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

היי שקטה כאילו, אין בך דופי…"

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה: 

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלההרהוריםכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (50)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אילן תלמוד:

    מזעזע.

  2. מאת ליבי:

    עצוב ומצחיק ומרגש ומענג כמו שרק את יודעת – - -

  3. מאת שירלי:

    זה אחד הפוסטים היותר צובטים שלך.
    אני שמחה עבורה שמצאה גבר שיגונן עליה, הייתי שמחה יותא לו מצאה בתוכה את הכוח לעמוד מול העולם והישיר מבט.

    ויחד עם זאת, אני כל כך מזדהה עם התחושה שיש לך גבר שמגונן ומבין ומקבל אותך כמו שאת עם ולמרות הכל, ללא תנאי.

    משובחת את <3

  4. מאת נטע:

    נפלא.

  5. מאת חגית:

    סיפור נפלא ומרגש. מי צייר את הציורים המדהימים האלו?

  6. מאת ענת קסוי:

    נעמה, הכתיבה שלך מרגשת אותי מאד.
    הסיפור הלא פשוט הזה מתמצת בתוכו חומרים רבים ממנו עשויים החיים, ויותר מהכל – את הכוח של האשה הגדולה הזאת, אסתר המלכה.
    אשריה של במבי שיש לה חברה כמוך, לומר לה את המילים הנכונות בדיוק כשהיתה צריכה אותן.
    אשרינו שיש לנו את רחל שפירא, קוסמת מילים נהדרת שכמוה, לכתוב לנו בכזה כשרון את החיים.
    שיר אלמותי.

  7. מאת דנה:

    חזק
    הזכיר לי כמה בחורים מהעבר,
    שלא שמו להם שגם להם,עצמם,יש פגמים

  8. מאת מיכל:

    עצוב לקרוא ואני בטוחה שיש מקרים כאלו עוד היום למרות כל התקדמותינו בעולם…
    מאחלת לכולנו להיות חזקות מספיק גם בלי גבר לידנו ולהיות רכות מאושרות ואהובות עם הגבר שלצידנו.

  9. מאת סיגל טלמור:

    פשוט דומעת מהתרגשות….איזה סיפור…

  10. מאת יפה (yefe02):

    נפלא.

  11. מאת איל שמיר:

    וואו.

    זה כמו "תמונות יפואיות" הגירסה הרגישה.
    מת עליך.

  12. מאת אסתי:

    מדהים. כל כך רגיש, כל כך נוגע, כל כך מוכר גם בלי תחת גדול והדרעקס לא אחת חוסים בצל קורתך.

    ואכן "היי שקטה כאילו, אין בך דופי…"

    ולך נעמה ישר כוח על הכתיבה. רגשת אותי נגעת בי ואני אשמח להכיר אותך כי חברות כמוך אני מחפשת 0526404431

  13. מאת הדס:

    נעמה הרסת אותי עכשיו. מאוד מתרגשת, מאוד מזכיר לי אירועים שונים בחיי לצערי. מאוד מזכיר לי את הגבר שלי שאהבתו האינסופית וחכמת החיים שלו מצילות אותי מדי יום מהתהומות שיצרו זיכרונות כואבים.

  14. מאת חגית:

    אוף,
    בגללך בכיתי.
    איזה כשרון יש לך…

  15. מאת אנג'לה:

    תודה רבה. הייתי צריכה את זה היום.

  16. מאת חלי:

    כמו כל הסיפורים שאת מפרסמת כאן…. נוגע, מדוייק,אני יודעת בדיוק איך כל דמות בסיפור נראית, בגלל הדרך שבה את מספרת את הסיפור. ת-ע-נ-ו-ג.

  17. מאת מרגריטה ממוסקבה:

    כבר הרבה זמן לא קראתי אישה המבטאת את הכאב והיופי שבנשיות בצורה כ"כ זורמת, כנה ומרגשת.

    תודה.

  18. מאת Michal:

    תהיתי מתי תשלבי בסיפורייך המרגשים את ציורייך המדהימים, והנה לכבוד יום האישה עשית זאת! מקסים ומטלטל כאחד.

  19. מאת פיני:

    מדהים! מרגש! ואמיתי!

  20. מאת יאנה:

    תכתבי ספר נעמונת. אנחנו נרוץ בהמוננו ונחזור אליו שוב ושוב. הכתיבה שלך שובה וסוחפת ובמשך כמה דקות מנתקת לחלוטין ואני יכולה לדמיין אותך ואת אסתר ובכלל הכי כיף שאת כותבת.

    • מאת טובה:

      מצטרפת לקריאתה הנרגשת של יאנה.

      העלית בי זכרונות מילדוּת רחוקה ולא חפה מכאבים… שמחתי לקרוא שאסתי לא נכנעה. כאבה, אבל לא נכנעה.
      כל כך סימבולי ליום האישה

  21. מאת יונה פעמונה:

    יפה מאוד, אבל את "יום אסוני הוא יום ששוני" כתב רבי שלמה אבן גבירול.

  22. מאת passioneta:

    הכתיבה יפהפיה, חבל לי על הלקח: הכח של אישה מגיע מגבר שנוטל אותה תחת חסותו? עצוב.

    • מאת צמח בר:

      לא הכח של אישה, ושל כל אדם באשר למינו נובע מהיכולת שלו לעמוד כנגד כל ההתרסות והלילגולים מולו ולהשאר הוא עצמו בלי להתקפל.
      מכאן נבע הכח של "אסתי תחת".

      • מאת נעמה פלד:

        בדיוק. אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו עומדים בגבורה, בגאווה ובעיקשות ראויה לציון מול אלבז הרשע.
        אסתר תחת היא מלכה והתחת שלה לגמרי לגמרי במים!

        • מאת passioneta:

          זה בסדר, אז היא היתה מלכה כל הזמן! לא רק מהרגע שגבר לקח אותה תחת חסותו.

  23. נהדרת אחת, את!

    הכתיבה שלך נפלאה ומרגשת כל כך ואני כל כך שמחה לראות שוב את האיורים שלך, המקסימים.
    תודה.

  24. מאת עפרה:

    צבטת לי את הלב

  25. מאת עדנה:

    היי שקטה כאילו, אין בך דופי…
    נעמונת, היטבת לתאר את שרבות מאיתנו חשות לא מעט…
    מרגשת את!

  26. מאת pokahontess:

    חשבתי שבאתר בייגלה כותבים על אוכל ולא על תוצאות אכילתו המרובה.
    מכל מקום זאת כתיבה יפה……….

  27. מאת קובי דימנט:

    שלמה אבן גבירול ולא יונה וולך: להלן השיר:
    נחר בקראי גרוני
    דבק לחכי לשוני
    היה לבבי סחרחר
    מרוב כאבי ואוני
    נקבר – אבל לא במדבר
    כי אם בביתי ארמוני
    אולי מגלה עמוקות
    יגלה תבונה בעיני
    כי יום ששוני – אסוני
    וביום אסוני – ששוני

  28. מאת סמדי:

    נעמונת ניפלא כתמיד

  29. מאת איריס דניאל:

    איזו כתיבה מרגשת. אוהבת כל פוסט שלך, עצוב ומרגששש

  30. מאת Pormeleg:

    נעמונת, לא נעים לי כבר לחזור על עצמי, אבל את בכל פעם מתעלה על עצמך מחדש ולא מפסיקה לרגש ולהחזיר אותי אחורה בזמן לכל הנקודות הכואבות והמרגשות בעברי עם סיפורים כל כך היפריאליסטים, יפים ומעוררי הזדהות.
    תודה.

  31. מאת משועממת:

    אשרי במבי שאת שם בשבילה..
    נהדרת!

  32. מאת אתי:

    נוגע בכל המקומות הכמוסים שיש!
    אכן חלום אמיתי למצוא את האחד שיגרום לך לאהוב את עצמך דרך עניו שלו.
    מאלה יש רק קמצוץ- אני מאחלת לכל מי שאני אוהבת ובכלל שימצא להם החדיף שלהם
    תודה על הריגוש

  33. מאת ברוריה:

    מקסים !
    אם את מי שאני חושבת שאת (האיורים מסגירים), אז כרגיל כתבת נפלא ונוגע ללב בפשטות ובקסם האופיניים לך.

    הרבה זמן שלא יצא לי לקרוא אותך, נהניתי שוב כמו פעם !

  34. מאת במבי:

    אני אוהבת אותך כל כך

  35. מאת גילה:

    נעמונת,כל כך ריגשו אותי הדברים שכתבת.תגידי לבמבי העצובה שאני מחבקת אותה.ווואלה,בשורה התחתונה הגיע הזמן שנגיד אנחנו הבנות לכל המגעילים ששופטים אותנו במקומות הפגיעים שלנו שאנחנו לא סופרות אותם והם באמת רפש אנושי.ולגביי אסתי תחת ,בעיניי היא גיבורה אמיתית.

  36. מאת זיו:

    תראו לאן מגיעים כשמחפשים מתכון למרק שעועית… נהניתי לקרוא!

  37. מאת ניסן:

    נעמה – יופי של כתיבה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות זה נכון אף לגבי אנשים עם מוגבלויות אלוף במיל דורון אלמוג אמר פעם שכל חברה נשפטת בדרך שהיא מתייחסת לאלה שהמזל האיר להם פחות מלאחרים
    http://cafe.themarker.com/post/57454/

  38. מאת אודטה:

    נשומה'לה, כמה שזה נכון ומרגש!

  39. מאת סוזי:

    נעמה,
    מעבר לסיפור הזה, שהוא ממש מהחיים ונוגע ללב,הכתיבה שלך ממש בחסד,קולחת,מרתקת,ומשאירה כל הזמן חשק לעוד!

  40. מאת סיד:

    http://www.youtube.com/watch?v=7hcEPikUpHI

    אם תשתמשו בלינקים מהערוץ הרשמי של האמן, הם לא ימחקו.

    יופי של סיפור!! תודה !!

השארת תגובה