טל שביט רוכב בכבישי הנצח. מותו של גבר-גבר

גבר גבר

שתיים בלילה. הטלפון הסלולרי מצלצל ופרא האדם ששוכב לצידי מפסיק לנחור ומסתובב לכיוון הקיר.

"שכחתי לשאול, את יפה?" שאל אותי טלפונית האופנוען שפרץ לחיי לפני שעה ועכשיו הוא מלוהק לתפקיד הסמן הימני והמלאך השומר עליי.

"יפה. אני חושבת שאני יפה…" אני לוחשת לתוך הפיה במהירות. המומה מהתעוזה ולא בטוחה אם עניתי נכון. אני קצת מתלבטת. פרא האדם חושב שאני חכמה ונראית "בסדר" וכבר אמר לי כמה פעמים שאני לא מי יודע מה יפה ושלא בגלל זה הוא איתי. אז אולי כדאי להגיד שאני סבירה?

"תגיד, זה סוג של מה את לובשת?" אני שואלת אותו ממש בלחש, כי שנתו של פרא האדם קלה והוא עוד לא חזר לנחור בשלווה.

"מה אני נראה לך? אחד שעושה סקס טלפוני?! אני לא מתחיל איתך. את יכולה להרגע!" האופנוען האלמוני מישר אותי מיד. "מחר, כשאת הולכת לפגישה, תבואי יפה. הכי יפה. ומריחה בריח שיעלה על אדי הדלק והזיעה. לכי הכי אשה שאת יודעת. ג'ינס צמוד ועקבים, אם יש לך את הגוף לזה…" הוא מגלה חוש אסטטי חשוד ואני מחליטה לשאול אותו אם הוא אומו. לא הומו, אלא "אומו" כמו שאופנוענים אומרים.

"אומו" הוא צוחק צחוק קצר "התחלת לדבר שטויות. עברת את השעה שלך. אני אתקשר אלייך בבוקר. לילה טוב…" האופנוען מנתק ומשאיר אותי עם הר מחשבות על בגדים ונשיות וגם עם השאלה הרת הגורל זו שסימנה את ירידתו הסופית של אורי זהר מהפסים "אני יפה?".

"אני יפה?" אני עומדת מול פרא האדם בתחתונים, מפילה עליו את השאלה הזו במקום "בוקר טוב" ומתחרטת בשניה שהיא יוצאת לי מהפה.

"את האשה הכי חכמה והכי מצחיקה שאני מכיר ואת גם מבשלת מעולה והלוואי שהיה יוצא לי ממך איזה ילד שיהיה יפה כמוני וחכם כמוך…" מונה פרא האדם את מעלותי ומבאס אותי למרחקים ארוכים.

"רק שאלתי אותך אם אני יפה" השתחררתי מחיבוקו והלכתי לבחור את הג'ינס הכי הורס בריאות שהיה לי בארון.

"את יודעת שאני אוהב קטנות, באורך של הרגליים שלך או פחות. בואי נסגור שאת מרשימה ושאני לא שיטחי, אני רואה לא רק חיצוניות, אני איתך בגלל הפנימיות…" פרא האדם פונה לנעול את נעליו הכבדות ועל הדרך אורז לי את כל העלבונות בטוב טעם ומשאיר בי סימנים שלא ימחו לעולם.

האופנוע הכבד של פרא האדם עושה קולות של התרחקות. יודע בעצמו את הדרך למוסך המקושט בתמונות של בחורות ערומות. יפות באמת. אני עומדת מול הראי ודוחפת גרב לכל צד בחזיה, זה יסדר לי גזוזטרה כמו שצריך. "טוב. אני הכי יפה שאני יכולה להיות" אני מסתכלת לעצמי טוב טוב בלבן של העיניים ומצטערת שאני לא יכולה להגיד לעצמי שאני הכי יפה בעולם. אולי פעם…

"מה את לובשת?" האופנוען האלמוני שואל אותי טלפונית בלי להתענין בשלומי.

"את שמלת המלמלה" אני מתחכמת.

"טוב. תשמעי. הכי חשוב שלא יריחו פחד" הוא מסמן לי שאין לו זמן לשטויות שלי. "את צריכה לבחור נכון. לכי עם מה שהבטן שלך מרגישה ותחשבי את מי מהם היית מקבלת למעגל החברים שלך, עם מי מהם היית עולה לטיסה על כביש מהיר עם אופנוע כבד? זו החלטה כבדת משקל…" הוא מרכז אותי. "הם ינסו להפחיד אותך, הם יסתכלו לך על הציצים ועל התחת. אבל עד הערב תגדלי ביצים ושימי בצד את הביציות, רק אל תפסיקי להיות לרגע אחד אשה, כי מול חבורת החוליגנים הזו זה הנשק הכי טוב. תתנהגי כמו אשה שיודעת שהיא יפה ולא כמו נקבה במחזור…".

"נקבה במחזור" אני נוחרת בבוז. "נעמה, בדרך כלל אני לא מדבר ככה, אבל הם יאכלו אותך אם לא תהיי קשוחה. את צריכה להתרגל שככה מדברים בפורום שמונה…".

רעש איום של מנוע והשיחה מתנתקת. אני מחכה שאופנוען הסתרים שלי יתקשר שוב, שאולי יציע להפגש. אני צריכה חיבוק או לפחות הינהון ומבט מאשר, אני צריכה שמישהו יגיד לי שאני יפה ושאני אוכלת את המרד הזה בפורום אופנועים בלי מלח. אבל הוא לא מתקשר ולי יש כמה שעות להתרכז במה שחשוב, לגדל ביצים ולהפסיק להתנהג כמו נקבה במחזור.

אני יושבת מול חבורת "המורדים" שהפכה את פורום אופנועים לשדה קרב. הם באים מלווים באופנועים כבדים, אגו מנופח ופה מלוכלך. אני באה לבד, במונית, בג'ינס צמוד, אגו מנופח לא פחות ועם הצידה לדרך של האופנוען. לפני שאני מתיישבת אני מעבירה יד על הג'ינס, במקום שבדרך כלל מגרבצים ומסדרים את הסחורה (אם יש) ואומרת לעצמי בלב "יש לך ביצים של בת יענה והאומואים שמולך נקבות במחזור!".

אחרי שעתיים של טענות מצד "המורדים" והקשבה והינהון מצידי, אני בוחרת את החברים שלי. מחפשת בעיניים שלהם את מי שאני הכי מאמינה לו ומקווה שאני בוחרת בטוב. לא בא לי שהפורום יסגר ושהמנכ"ל שלי יאכל לי את הראש. תרגיל ראשון במנהיגות ובשיקול דעת. החלפת שילטון בפורום החשוב ביותר של האתר.

בחדר המדרגות, רגע לפני שאני נכנסת לביתו ולמיטתו של פרא האדם, אני מסמסת לאופנוען הסתרים "טל. יש לי ביצים של בת יענה ולכם יש הנהלה חדשה ומצויינת. תודה!". והמלאך השומר עליי, שהסביר לי הכל וכיוון את התנועה, ענה לי "את מלכה! בחרת נכון!" ובאותו הרגע הרגשתי ממש, אבל ממש יפה.

בלילה, רגע לפני שהתחיל קונצרט הנחירות של פרא האדם, שאלתי אותו: "תגיד, יודע מי זה טל שביט?" ורגע לפני שהוא שקע בשינה עמוקה, הוא הספיק להגיד לי "עשר של בן אדם. אגדה בחייו…".

המילים הטובות של פרא האדם ריחפו בחלל החדר, רוקדות לקצב נחירותיו. פרא האדם מעולם לא אמר משהו ממש טוב על מישהו, בטח לא באופן כל כך גורף ומוחלט. "אגדה בחייו" לחשתי ונרדמתי בשלווה עם המסקנות הבאות שילוו אותי שנים ארוכות. מחר המנכ"ל שלי לא יאכל לי את הראש כי אני מנהיגה כשאני מתרכזת, אני יודעת להתנהג כמו נקבה לא במחזור גם כשאני במחזור, גרביים בחזיה זה יופי עד שמוצאים התקן קבוע, להיות אשה עם ביצי בת יענה זה נשק מתקדם שצריך עבורו רשיון.

***

לפני כחצי שנה פגשתי את אופנוען הסתרים כשלא הייתי מוכנה. טל שביט היה חברה הטוב של נתי, חברתי ואני כלל לא ידעתי. איש גבוה עם פני מבוגר אחראי ומבט של ילד נצחי הושיט לי את ידו, מעל צלחות חומוס, טחינה, צ'יפס ושיפודי כבש. אני כבר הפכתי מ"נעמה של תפוז" ל"נעמה של בייגלה" ומזוגתו החכמה והמצחיקה של "פרא האדם" לאהובתו של מוריד הגשם שחושב שאני גם מבשלת מעולה, גם מצחיקה, גם חכמה וגם יפה.

"אני עוקב אחרייך ורואה שאת מאושרת" מבטו הטוב נח עליי. "אני חייבת לך, בגללך נורא צפוף לי במכנסיים…" אני מותחת חיוך של אשה יפה על הפרצוף. טל שולח מבט שואל ואני מזכירה לו "ביצים של בת יענה. עזרת לי לגדל אותן, זוכר?".

ועכשיו טל הלך לרכוב בכבישי הנצח של מעלה, בהם אין נהגים שלא יודעים מה הם עושים על הכביש. הרשת מלאה באנשים עצובים, אופנוענים שגדלו על מורשתו, ליוו במבט מעריץ את האיש שהיה אגדה בחייו ושתו את מילותיו. אני חושבת על נתי, חברתי, שבקולה שמעתי תהומות של צער ואני מחבקת אותה. לה היו כל כך הרבה קילומטרז'ים עם טל, המבוגר האחראי, הילד הנצחי, האיש שהוא אגדה בחייו ובמותו.

לי היו רק רגעים בודדים. רגעים בהם טל נתן לי כיוון, הראה לי דרך וקצת גידל אותי, בדרכו. הפך אותי בדרכו, בכמה מילים, מילדת כאפות לאשה אמיתית שאי אפשר להתעמר בה.

טל, יהי זכרך ברוך מאד.

טל, בימים שמחים במפגש סבב בייגלה.

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלההרהוריםכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (31)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת יוני:

    הרטטת מיתר בליבי נעמה. פוסט נהדר

  2. מאת דניאל:

    יהי זכרו ברוך

  3. מאת שימון:

    אכן… החיים בחרו לך את טובי המורים.
    אומו אחת.

  4. פוסט עצוב ונפלא.
    אכן יהיה זכרו ברוך!

    דפי

  5. מאת יהודית חן לי:

    ניסחת את דברי ההנצחה ברגישות שמורידה דמעות של עצב.

    כקוראי אוטו מוטור ומעריצים את טל כל בני משפחתי, קיבלנו
    את ההודעה בלב שבור, למרות שאיננו מכירים אותו אישית.

    יהי זכרו ברוך!!!

  6. מאת אילן תלמוד:

    חבל על דאבדין ולא משתכחין

  7. מאת Sharon:

    מדינת אוכלת אופנועוניה ורוכבי אופניה. כמה עצוב וכנראה שזה גם לא המקרה האחרון.

  8. מאת ditza:

    וואו, כ"כ עצוב וכה מרגש

  9. מאת איל שמיר:

    :-( חזקי ואמצי יקירה.

    (אני כבר אמרתי לך היום שאת יפה?)

  10. מאת ניבה קרן אור:

    אני מפחדניות האופנועים, אבל דרכך הצלחתי לראות איש ולא אופנוען. שזרת מילים לזכרו, וחשבתי שאלה המילים היפות ביותר.
    יהיה זכרו ברוך

  11. מאת עידו:

    מעולם, עד אתמול, לא שמעתי את שמו של טל שביט ז״ל ולא הכרתי את פועלו (איני רוכב). אבל בעקבות הפוסט שלך ניתן להסיק כי מדובר היה באדם מיוחד עם עוצמות נפש עילאיות. הדרך והמילים שבחרת לכתוב ולתאר אותו אדם גורמות לי כקורא להצטער על שלא  ידעתי מיהו קודם. יהי זכרו ברוך

  12. מאת Roni:

    את יפה מצחיקה ומרגשת עד דמעות
    יהי זכרו ברוך

  13. מאת טובה:

    כמי שחוותה זמן מה את סצנת מועדון האופנוענים מהגב של האופנוען, מטיולים מאורגנים של חברי המועדון… לא הכרתי את האיש, אבל זכור לי שהייתה תמיד הקפדה מדוקדקת על כללי נהיגה ובטיחות בדרכים.
    עצוב איך ברגע אחד ניתק קו החיים…

  14. מאת הדס:

    כתבת יפה נעמה. יש אנשים בחיים שנזכור אותם תמיד, שהיה להם איזה כוח מיוחד בחיינו, איזו השפעה כזו מבורכת, כאילו נשלחו מלמעלה, בדיוק כדי לחזק אותנו, להאיר את דרכנו באהבה ואמונה בעצמנו ובעולם. משתתפת בצערך. חיבוק.

  15. יהי זכרו ברוך.

    מגי

  16. מאת נטע:

    אני גרה באותה עיר איתו, קראתי כתבות שלו, ראיתי אותו בסופר ואף פעם לא קישרתי בין השניים, עד אתמול. ואולי ככה אתה הכי "סלב" שיש כזה שלא מזהים אותו ויכול לחיות את חייך בשלווה ולגעת באמת באנשים ולא רק בפלסטיק שלהם.

  17. מאת מיכל:

    את גם יפה וגם כותבת מאד מאד יפה.
    יהי זכרו ברוך.

  18. מאת ציפי:

    ואוו, לא נעים אחרי כל התגובות היפות ועם כמה שאני אוהבת את הכתיבה שלך, אבל אני חייבת לומר שמהפוסט הזה טל שביט יוצא שוביניסט עם פה מלוכלך על סף תלונה על הטרדה מינית.
    (וזה שאף אחד אחר לא כתב את זה בינתיים- ובכן, גם זה מטריד)

    • מאת נעמה פלד:

      בואי אספר לך משהו, ציפי.
      דודי, מוריד הגשם, חשב שלא ראוי לפרסם תגובה כשלך, אך אני התעקשתי כי הרמת לי להנחתה.
      טל שביט היה אחד הגברים הכי פמיניסטים שאני מכירה. לא, הוא לא עודד לשריפת חזיות וגם לא עודד אף אחת מאיתנו לגדל חתימת שפם. טל נתן לי רוח גבית במקום שהוא מעוז הגבריות. הוא האמין שרק אשה תוכל לסדר שם את העניינים ולבחור נכון, והוא צדק.

      לא הוטרדתי מדבריו. להפך. פגשתי כל כך הרבה דרעקים בחיי שבמילותיהם ובמעשיהם הורידו את בטחוני וטל, בשונה מהם, עודד אותי להשתמש בחוזקות שלי ואחת החוזקות שלי זה גם המראה החיצוני והנשיות שלי. נשיות היא כוח, כשמשתמשים בה נכון.

      טל הוא הגבר שעודד אותי להתנהג כשווה בין שווים, רק בז'רגון שלא הכרתי. במידה מסויימת הוא אחראי להצלחה שלי ולזינוק קדימה. זה היה רגע שיכול היה לשבור אותי.

      אין הרבה גברים כמוהו. כל כך חבל.

      • אני גאה בך, סו-אלן. כוסית שכמוך.

      • מאת פורמלג:

        נעמה,
        כתיבתך היא כלי נדיר לעוצמה נשית שבתוך ולמרות הסדר הפטריארכאלי. אך לצערי יש שיפלו בפח ויאמינו כי הדימויים הנשיים שלך הם פאסיביים ותמימים.

        ציפי, אני מציעה לך לא מיד לקפוץ על הברור ולהסיק את מסקנותיך, אלא בכל זאת לחפש במבנה העומק אפשרויות נוספות לקריאה ופרשנות מעמדה של הדמות הנשית, כלומר – הדימוי הנשי לא רק כאובייקט ליצירת עונג.

  19. מאת אורן ג:

    עצוב , פשוט עצוב .
    בצירוף מיקרים הזוי של גורל ,כמה דקות לאחר התאונה הגעתי למקום ונחרדתי לראות עוד אופנוען מופל .

    ברגע שאמרו לי מי הקורבן חשכו עיני והיה לי קשה לטפס חזרה לאופנוע ולהמשיך הלאה .אין מילים עדינות אבל כואב אייך איש גדול מופל משטות של נהג ממהר שלא חשב מה הוא עושהוהחליט שאי תנועה הוא מקום לגיטימי לקצר .
    הכרתי את טל בעשרים שנה האחרונות , ולמרבה הצער הקלישאה שהטובים הולכים נכונה עוד פעם .
    נעמה , פשוט הצלחת לרגש אותי במילותייך , זה הטל שהיה .
    יהי זיכרו ברוך

    אורן

  20. מאת Daniella Horev:

    נעמה היקרה, עצוב ומרגש עד דמעות. את כרגיל כותבת נפלא אנחנו חברים של ההורים של טל ז"ל ואבא שלו היה תמיד כל כך גאה בו תמיד. אסור שהורים יקברו את ילדיהם!!!

  21. [...] נעמה פלד מכירה אותו מפורום אופנוענים של תפוז. (עוד בלוגרים כתבו על שביט? כיתבו [...]

  22. מאת רותי:

    כתבה מרגשת מאד גם יפה כמוך וגם יפה ומרגשת בפני עצמה. לא הכרתי את האיש אבל אני מאד עצובה ואפילו הדמעות חונקות לראות מה קרה ולדעת עד מה גדולה האבידה.חבל מאד שהלקח לא נלמד ושעלינו להמשיך לחיות (או למות) עם חיות אדם על הכביש מעשה יומיום

  23. מאת אריקו:

    " מבטו הטוב נח עליי"
    תאור מושלם לאיש הנערץ שכולנו קינאנו בו בחייו האיש שהצליח להפוך את אהבת חייו למקצוע!

    יהי זכרו ברוך!

  24. מאת אמיר:

    את פשוט כותבת מדהים ! המוסיף גורע.

  25. מאת עדי רז:

    הדמעות יורדות מעצמן
    כתבת יפה והצלחת לגעת עמוק בפנים
    יהי זכרו ברוך

  26. ריגשת מאוד.
    את כותבת נפלא ואת מכשפת עם המילים שלך.
    הבנתי מצויין את הנחיותיו של טל באותו הלילה. כן, זה היה נשמע כמו שוביניזם, אבל אלו היו הוראות הפעלה של פורום מלא טוסטסטרון…

    לפעמים צריך לראות את המעבר של מראית העיין ואת יודעת לראות!

    אליפות, את!♥♥♥

  27. מאת גלית:

    ריגשת כל כך. כתיבה נהדרת. אדם מרתק. מבלי להכיר אותו, אני ממש יכולה להרגיש את האנרגיה שלו מתוך המילים שלך. כל הטובים הולכים מוקדם. ככה זה. כנראה.

  28. מאת נתי מורל:

    ושוב עולות הדמעות. במילותיך הקסומות את מעבירה באופן מדוייק את האיש שהיה, ומבחינתי עדיין…

השארת תגובה