הכרמל שוב בוער

אני לא סובל את מירה.

 

מירה היא  כמובן אישה נחמדה מאד, גם בעיני, אבל  יש בעיה קטנה איתה.

מירה אוהבת את העבודה שלה.

אנחנו יושבים יחד ב'ברז'- הבר החדש של הבר הקצת פחות חדש של טל חוטינר, יוסי בוזנח ואלעד דור.

הבר של הבר הוא בעצם מעין שלוחה למקום קיים. אין הכוונה לעוד תמנון מסעדני בנוסח  רושפלד והשטראוסים אלא להתרחבות מסטולית למדי של שלושה שיכורים מקצועיים שפתחו את 'שישקו' – מה שהם מכנים  חמארה בולגרית, ואחרי כמה חודשים שכרו גם את החנות ליד והפכו גם אותה לעוד בר, קטן אפילו יותר, ושמו בישראל הברז. איזה שם יפה לבר.

אחרי שני ביקורים בברז עושה רושם שיוסי, טל ואלעד יקבלו בקרוב טלפון מהבנק -

רוב האורחים בשני הערבים בהם ביליתי במקום באו עם יין מהבית. הם היו ייננים ואת היין הם הביאו מהיקב שלהם.

שנטעם. כמובן.

לא עושה רושם שלשלושת המוסקטרים השתויים זה ממש מפריע.

מה שאומר שאני כנראה לא מבין בעסקים שום דבר.

גם מירה, למרות שהיא לא ייננית, הביאה יין מהבית.

הבית שלה בשמונת החודשים האחרונים הוא לא פחות מאשר יקבי כרמל. מזרחי בשביל זקנים כמוני.

גם מירה כבר לא ילדה. אני לא יודע אם מותר לספר, אבל לאישה בעלת פני הילדה הנצחיים, והחיוך הנצחי עוד יותר- אמרתי כבר שאני שונא אותה ?- יש כבר נכדים.

זה כמעט בלתי נתפס כשיושבים מולה לעוד כוס יין ועוד סיפור ועוד צחוק מתגלגל.

מירה אף פעם לא מפסיקה לצחוק. מי שמכיר אותה קצת יודע שלא הכל מצחיק בחיים שלה. אצל מי כן ?

אבל מירה צוחקת. עניין של השקפת עולם כנראה.

 

בשנים הארוכות בהן אנחנו מכירים, שנים בהן הספיקו דרכנו המקצועיות להצטלב כמה פעמים – מירה הביאה אותי ללמד יין בבית הספר לברמנים 'זמן אמיתי' ואחר כך היתה העורכת שלי בעיתון היין והאוכל 'יין וגורמה'- בכל השנים הללו, מעולם לא שמעתי אותה מקטרת, מלכלכת על מישהו, מתלוננת.

מי שמכיר מקרוב את עסקי היין בארץ, יודע שהם מלאים לא רק ביין ושושנים.

איזה עסק מלא רק באלו.

אבל בכל זאת הייתם מצפים אולי שהעוסקים ביין יהיו שמחים, או לפחות שיכורים מדי בכדי לשנוא האחד את השני. אלא שגם בעסקי היין הישראלים אתה קודם כל יהודי ורק אחר כך יינן או מנכ"ל ורק לעיתים רחוקות שיכור מספיק בשביל לשכוח מה יהודי באמת אוהב. לראות את הקולגה שלו אוכל חצץ. או חביות משומשות. קודם כל.

לא מירה.

מירה כאמור, אינה ייננית וגם לא, לפחות בינתיים, מנכ"לית. עד לפני כרמל גם מעולם לא עבדה בשום יקב, למיטב ידיעתי לפחות, אבל גם עכשיו, כשהיא מתפקדת כקצינת העיתונות – או איך שלא קוראים לתפקיד החדש שלה – של הענק מראשון וזיכרון, לא ממש המקום הכי נחמד בעולם למי שמכיר, היא מתעקשת להמשיך ולהיות מירה.

נחמדה.

נחמדה באופן חשוד כמעט. אם לא הייתי יודע אחרי כל אותן שנים, שזה לגמרי אמיתי, לא הייתי מאמין.

מירה גם באמת אוהבת יין. היא אוהבת לשתות אותו. זה לא שהיא לא יודעת 'להתפלצן' עליו, בכל זאת, נובלס אובליז', אבל היא גם יודעת היטב מתי לא ממש צריך.

לילה. בית הכנסת הגדול שהברז מתחבא מאחוריו חוסם את הנוף לאלנבי. גשם .

הבר מתמלא לאט-לאט. הנה פלדשטיין מסגל, ויותם מברקן, ואסף מבנימינה ביום וויתקין בלילה. והנה מירה ואני . כולם שותים מין גראפה בולגרית שחוטינר מוזג בלי הפסקה, ובין כוסית אחת לשנייה, על צלוחיות אגוזי מקדמיה ופיצוחי אפונה מצופה בוואסבי – מדהים כמה החרא הזה טעים וממכר, וקצת פרושוטו , וחלה קטנה טרייה, מנסים גם לשתות יין. לא פשוט  עם כל הגראפה הבולגרית והבירה והוודקה והג'ין.

תפריט האלכוהול של הברז מוקדש, ברובו לפחות, לבירה ויין ישראליים עם דגש על הצד הפחות מסחרי שלהם. עשרות יקבי בוטיק ומבשלות ביתיות מככבים כאן. דווקא כאן אנחנו בוחרים לשתות יין של יקבי כרמל, ענקי התעשייה. לא סתם יין אלא יצירת מופת חדשה של כרמל.

כן-כן. לא התבלבלתי ואף אחד לא דחף לי מילים לפה.

מדיטרניאן, וחבל שלא נותנים שם עברי ליין כל כך מקומי, מיד אסביר למה אני מתכוון במילים המחייבות הללו, מדיטרניאן הוא יין שהייתי חותם על בקבוק, או שניים, ממנו כל יום. לפחות אם לא היה עולה 150 שקלים. מצד שני גם ה'חירבה' שלי עולה הרי כמו   אחוזה בטוסקנה, או לפחות אומבריה, אז למה להיטפל דווקא ליין. יקר אצלנו, קיביבימאט. זו לא שגיאת הקלדה. לא הקללה ולא המחמאות ליין.

תיכף אמשיך אותן ואשתפך לגמרי.

אבל לפני כן הייתי רוצה לנסות ולהסביר, לעצמי בעיקר, מדוע הסכמתי לשתות את הבקבוק השבועי של המדור הזה דווקא עם מי שאמור לקדם את ענייניו בעולם.

אולי כי זו מירה.

אולי כי כבר שתיתי אחד כזה וידעתי היטב מה אני חושב עליו עוד לפני כן.

אולי כי אין לי אג'נדה בענייני יין. חוץ מאשר לשתות אותו, ואם אפשר אז עם אנשים שכיף לשתות איתם.

עם מירה כיף לשתות.

ולדבר.

אז שתינו. ודיברנו.

דיברנו כל כרמל החדש, זה שהוא כבר מזמן לא היקב המנומנם, שלא לומר המאובן, שהכרתם בילדותכם. דיברנו על ליאור לקסר היינן המוכשר ובעל הטעם הכל כך אירופאי ששורד כבר לא מעט שנים לא צפויות בתפקיד הקשה הזה, אל מול האיכרים החמוצים והנרגנים של אגודת הכורמים.

ודיברנו כמובן על יין. יין שהוא כמעט, תבנית נוף מולדתו. אני אומר כמעט משום שאינני יודע עדיין, ונדמה לי שאיש לא ממש יודע, מהי תבנית נוף מולדתו של היין הישראלי. או אם לנסח זאת קצת אחרת, מה זה יין ישראלי. מה הוא אמור להיות. מאיזה ענבים צריך להכין אותו, איך הוא אמור להתנהג.  בקיצור, איזה טעם לעזאזל אמור להיות לו.

אבל מה שברור כבר עכשיו, אחרי כמה שנים בתפקיד, הוא שליאור לקסר וצוות הייננים הנהדר שלו מנסים לתת לעצמם ולנו תשובות לשאלות האלה. או לפחות לשאול אותן. מהלך לגמרי לא מובן מאליו בנוף היין המקומי שלנו שבו רוב היקבים מתעקשים לייצר יינות שמתנהגים רוב הזמן  כמו יינות מהעולם החדש. העולם החדש הוא כידוע כל מה שאינו אירופה. ובדרך כלל, ביין וגם בגיאוגרפיה, הכוונה היא בראש ובראשונה לאמריקה. אבל גם אוסטרליה היא מזמן מעצמת יין וגם לה יש השפעה ניכרת על היין הישראלי. וכאן מתחילה הבעיה. אנחנו לא שייכים לאף אחד מהמקומות הללו. לא גיאוגרפית, אם אני עוד זוכר משהו מבית הספר, וגם לא ייננית. גם אם מיטב עושי היין שלנו למדו בעיקר שם. העובדה שאין לנו מסורת יין ארוכה, לפחות לא בעת המודרנית, אינה סיבה אוטומטית להעתיק את מה שמייצרים בעמק נאפה או באדלייד. ולא, גם לא בבורדו או בבורגון , עם כל אהבתי ליינות המגיעים משם, בעיקר לאלו המגיעים מבורגון, יינות שלתפיסתי אפשר לומר עליהם שיש יין ויש יין מבורגון.

המדיטרניאן החדש, יין שזה לו הבציר הראשון, זה של 2007, אולי אינו התשובה הסופית לשאלה מהו יין ישראלי, דברים כאלה לוקחים שנים רבות מאד, אבל הוא גישוש מסוים באפלה. גישוש נהדר. יין טעים להפליא, לא מתוק מדי, לא חזק מדי, יין שמצליח להביא איתו לא רק ניחוחות פרי בשל צפויים כל כך אלא גם ארומות ים תיכוניות משהו, כמו ששמו מבטיח. עשבי תיבול אולי, זיתים שחורים אולי, קצת אדמה. יין שמורכב מזנים שעדיין אינם לעוסים עד זרא בנוף היין שלנו. סירה, או שיראז כמו שהוא מכונה לעיתים אצלנו ותמיד באוסטרליה, פטיט סירה – שום קשר לסירה אבל בהחלט עינב בעל מוניטין, איך נאמר זאת בעדינות, מפוקפקים למדי עד לא מזמן אצלנו, קרינינאן מגפנים בוגרות מאזור יין וותיק ומוזנח למדי – עד עכשיו – זיכרון יעקב, פטיט וורדו – אחת הצלעות הפחות חשובות ביינות בורדו ואפילו מעט ויונייה – עינב לבן בכלל המופיע כאן באחוזים זניחים אבל מוסיף עניין מיוחד ליין הסופי.

ראיתם איזה יופי. כל אחד נהיה פתאום רוגוב. אפילו אני.

אז מספיק ודי. נדמה לי שהמסר נקלט. מדיטרניאן הוא יין נהדר, מהיותר טובים שיצאו אי פעם ממרתפי ראשון לציון וזיכרון יעקב, אם לא הטוב מכולם, לפחות יחד עם בן זוגו ל'סידרה' הקטנה והחדשה, הלא הוא הלימיטד אדישן שגם בו עוד אטפל כאן פעם, ואחד היינות הישראליים הכי טובים שטעמתי אי פעם. לטעמי לפחות. וטעמי הוא הרי זה שקובע כשאני שותה.

הו כמה שתיתי. בלי להרגיש פירקנו את הבקבוק הזה ואם היה עוד אחד היינו מטפלים גם בו.

הסתכלתי על מירה  וקצת קינאתי בה. רציתי לדעת איך זה מרגיש לאהוב ככה את מה שאתה עושה. אחר כך החלטתי שגם אני אנסה.

אם רק הייתי יודע מה אני עושה.

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה: 

קטגוריות:: Featuredחיליקייןכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    איזה כיף של כתבה

  2. מאת Pormeleg:

    חיליק, יופי של אווירה אתה בונה.
    לפעמים נדמה לי כי עליך המציאו את הפתגם "בדרך אל בית המרזח נעצור לבירה".
    תודה.

  3. מאת יובל:

    שנים שלא שתיתי כרמל מזרחי, כנראה מימי הסטודנטיאליות שלי (המאוד קצרים, לא שרדתי אחרי המכינה בטכניון). הזכרונות שלי מהיקב הם כמובן ה-"אמרלד ריזלינג" שנשפך אצלי בסלון כמו יין (אני מרגיש כמו מסומם שמתוודא), וכמובן, יין הבישול המיתולוגי "כרמל-הוק" (ששימש גם לניקוי אריחי קרמיקה עקשניים וניאגרות במעונות). נראה שמאז זרמו כמה ליטרים של יין אצלהם במרתפים… ברור שהמדיטרניאן ינוסה!

    חיליק – איזו כתיבה מעולה – כמה קשה למצוא פוסטים טובים על יין בלי למצוא שלוש-מאות מופעים של מונחים כמו "רקע של טבק לח" או "ליטוף של קליפת ליים".

    רק דבר אחד הייתי משנה – הכותרת…

  4. מאת ליבי שפרלינג:

    יו, איזה כיף לקרוא אותך. מכורה גם לברז גם לשישקו גם לכרמל הוק. תענוג

  5. מאת רוחמה המברשת:

    חיליק, אני כותבת כי התגעגעת אלי.בשבוע שעבר נתתי לשנדליירה הזאת לכתוב כי היא התחננה. סתם, רוצה לקדם את עסקי התאורה שלה באתר כזה/ אמרתי לה שזה לא יפה, שפה כולם כל כך אוהבים אחד את השני. וגם היא לא סובלת את השמוק ההוא שכתבת עליו, אז אמרתי, שוין, בסדר, שיחיאל קצת יתגעגע, מה יש. רוצה לבוא לאכול אצלי מרק עוף? יש גרגעלך. אני אתן לך גם יין,יש לי שרי ברנדי שהחבאתי מהבריטים בבוידעם. אתה אוהב סבתות אני מבינה, גם אני כבר סבתא ויש לי חזייה בצבע גוף ואני שמה שם פלאסק עם יי"ש, כי יוני לא מרשה לי לשתות. הכל הוא לוקח לעצמו. כל הבחורים אותו הדבר באתר מוטק'ה כולם בכלל כולירות ויש שם כמה אלמנות שלא נדע חוץ ממך חיליק, אתה משלנו ואתה בטח גם גבוה. אחח.

    • מאת נדב פרץ:

      רוחמה המברשת. בדרך כלל אינני נדחף לסעודות לא לי אך החזיה בצבע גוף והאיפור הכבד שאת ודאי שמה מאיצות את דפיקות הלב שלי.. דעי לך, רוחמה, שגם אני גבוה ואם חיליק לא יכול אז גם אני מוכן לאכול מעט מרק עוף צח. אני אביא איתי א-שטיקעלע הערינג ומטיאס . אני אמנם שוורצע חיע אבל אני רקדן פסדובלה וואלסים מדופלם. לתשומת ליבך. :-)

      • מאת חיליק:

        מר פרץ
        אתה יקירי, נישט פון אונזערע, ולכן, עם כל הכבוד, ויש כבוד, אל תדחף בין רוחמה וביני. יש דברים שהם גם פירגון ואהדה כשלך לא יספיקו בכדי לפצות על מעשים שהתאחדות עולי פולניה לא רואה בעין יפה. אנחנו אופיצרים פולנים בצבא הוד מלכותו ולא נסבול שוורצע חייעס, כמו שביושר אתה מודה שאתה, שנדחפים לנו באמצע הוואלס.
        אוהבים אותך,
        יחיאל, חילוש וחילצ'וק

        • מאת רוחמה הנברשת:

          יחיאל, הדודה המברשת אושפזה במחלקה הגסטרואנטרולוגית אחרי שקראה שאתה כותב לה ועוד בין שתיים לארבע. בגרעפס האחרון שהיא הוציאה היא חרחרה משהו שנשמע כמו בייגלה. חשבתי ששוב היא נתקפה בבולמוס אכילה ודפקתי לה על הגב וגם קצת על הראש, שיהיה. רציתי שייצא הדרעק הזה, אבל אז היא צפצפה גם חיליק וזרקתי אותה על הרצפה באתי לפה ומה אני רואה – שני גברברים נלחמים על הדודה התסלח לי, אלטע שמאטע שלי. אמרתי ליונק הידיד שלי שייקח אותה לוולפסון ושלא ימהר. נראה לי ששוב היא מביימת התקף כדי לזכות בקלנועית על חשבון המדינה. לפני זה היא רצתה פיליפיני או הודי אבל יוני אמר לה שאלה לא ייכנסו אלינו הביתה עם כל התבלינים שלהם. לדעתי הוא מפחד שהם ייקחו את תכשיטי הזהב שהיא הבריחה בתחתונים מלודז'. הוא רוצה אותם לעצמו, הוא חושב פעם לעשות לעצמו ניתוח להשתלת צוואר. בכל מקרה, חיליק, היא תמיד הייתה כלבתא, שתדע לך, שאני מזהירה אותך, שלא יישבר לך הלב. וגם תיזהר יש לה קצר בקוצב לב בכל פעם שהיא, אתה יודע. ומי זה הבחורצ'יק השני? ומה זו המילה הזו שהם אומרים כל הזמן שאפו?

  6. מאת נדב פרץ:

    כרמל מזרחי עבר את המטאמורפוזה המקצועית היסודית ביותר שעבר איזשהו יקב ישראלי. ההכרה הזאת שהיין מתחיל בכרם ובכורם ורק בסוף מסתיימת בצוות ייננים מעולה ומקצועי היא לכאורה פשוטה אך היא קשה כל כך לביצוע. היין הזה מתכתב עם דרום עמק הרון בצורה משכנעת כל כך וטיבעית כל כך ובעצם מדוע לא? האקלים דומה והגפנים דומות. כל מה שנשאר זה עדינות ודייקנות ולא להשחית חומר גלם טוב בטונות של חביות חדשות. בשביל מה?
    כרגיל אצלך חיליק , כתבה מעולה ומדוייקת . באשר ליינני כרמל מזרחי? הם יישארו חיילים אלמונים וימשיכו במטאמורפוזה שמתחילה בסידרה האיזורית (שתיתי אתמול את הויוניה המעולה שלהם) ונגמרת ביין הדגל שלהם , בלי צל ספק- המדטירניאן. שאפו חיליק!

  7. כמי שלא מבין ביין, אהבתי את החלק על האישה הזו, מירה.

  8. מאת גוני:

    חיליק,
    אני, כמו שאתה יודע, נוהגת לשבת בסתרא אחרא של בית הכנסת הגדול, במחוזות השטן שממול, זה כשאני לא מתנזרת. מה יש לומר, יפה כתבת ונשמע טעים המזרח תיכון חדש הזה. פרס מוסר לייק.

  9. מאת שולי:

    כמה קראתי, התמוגגתי וצחקתי מהתגובות למרות שאני לא מהחבורה ואני גם לא בגיל כנראה. ייקבי כרמל מזרחי עברו שדרוג ונהנים משמחת חיים עכשיו. עוד מעט קט ישוקם גם מבנה הבקבוקיה מאחור, והמבנה של בית הבד המצ'וכלל ואז בכלל זיכרון תהפוך למרכז חקלאי, נהנתני וגסטרונומי מקומי.
    בנתיים, אני מצרפת פוסט מחגיגת 120 שנה לבציר הראשון בזיכרון:
    http://shuliyarkony.blogspot.com/2010/09/120.html

  10. מאת נדב פרץ:

    שאפו זו חוצפה וחוצפה בפולניה זה פשע. אוי אברוך כל הפרימיטיבים האלו משצ'צ'ין ומדובנו.. מה היה רע כל כך בלעדיהם?

  11. יא….
    כייף של פוסט. "בלעתי" אותו על הבוקר ואני ממש מרגישה שראשי סחרחר..
    ברור שכל מה שמלצת ינוסה (איפה פוגשים אתך המירה המקסימה הזו :) )

    תודה על כתיבה משגעת ומלאת אהבה ורגישות. אתה מלך של מילים.

  12. מאת עליזה:

    חיליק, בוקר טוב.
    כן כן, זאת אני עליזה מיקב כרמל זוכר…….? אני עדיין כאן.
    שמע.., ממש נהנהתי מהכתבה ומהכתיבה שלך. יוצא טוב שכותבים אחרי ששותים יין טוב (כמובן של יקבי כרמל)ונהנים ממירה המקיסימה.
    המשך יום מלא בחוויות נעימות.
    עליזה

  13. מאת הילה:

    מעורר געגועים לאבא שלי שהיה איש אוהב ומבין ביין

  14. מאת שלום:

    "אין ספק שמשהו קורה ביקב"כרמל" ומשהו הזה ללא צל של ספק

    הינו"מירה איתן"

  15. מאת ניר:

    חיילים אלמונים
    כרגיל כתבה מצויינת ומרתקת.
    הרבה אנשים טובים עשו יין מצויין בכרמל.
    הקרדיט, כנראה, לא יגיע לעולם.
    חבל

השארת תגובה