אהבה בין אדום לירוק

תל אביב התמלאה אדמומיות. בבתי הקפה, בחדרי הכושר ובחלונות הראווה הופיעו נקודות אדומות כמו פשתה בעיר מחלת האדמת הלבבית. נראה כאילו אפילו הרמזורים הכריחו את הלבבות היחידים לעמוד מולם ולראות את האדום החסר להם מאיר בהתרסה מרחוק. עד שיגיעו אליו בהליכה, הוא כבר ייעלם. המומחים אמרו שזוהי תופעה חורפית שחולפת בתוך יום. המספריים הזוגיים אמרו שזוהי תופעה שולית שאין להתייחס אליה בכובד ראש, עשב מלאכותי שוטה.

לב אחד החליט לברוח לצבע אחר, הפוך, אל הירוק. אל העשבייה השותה מי גשם. עוד לפני שיצאו שלושה כוכבים לסמן לאוהבים את יומם, הלב היה באוטו, מד הדלק הורה על מיכל חצי מלא והמצפן הורה צפון. אבל מסע אינו מסע בלי שותף ראוי. מישהו שאפשר להראות לו את נקודת הנוף שמוצאת חן בעיניך בדיוק כשהיא נגלית מאחורי גבעה. לשמוח איתו את שמחת התנועה בדרכים ואת שינויי הנוף מעמק לגבעה ומגבעה להר ולשיר איתו בקול רם את השיר ההוא ששניכם אוהבים ואז לשתוק ולהתגלגל מצחוק.

לקחתי אותה למסע, היא יקרה לי מאוד. יש בינינו מרחק של שנים, סנטימטרים וקילומטרים. כל אלה משמעם מרחק. בעיקר הסנטימטרים. לפעמים אני לא בטוחה אם היא לידי ורק הקול שלה מסמן שהיא ממש קרובה. היא קטנטנה ומחייכת כמו גומת חן אנושית. אני גבוהה ואירונית, ביחד יש צחוק. זמן רב מדי לא טיילנו ביחד. החלטנו להעפיל לאצבע הגליל. רצינו שתהיה לנו מספיק דרך להתגבר ולדבר ולהתרגל. חיכינו להתפעל ביחד מהנוף הנפרס, מההרים מלאי ההוד שאותי קצת מפחידים.

אצלנו נהוג שאין טיול בלי אוכל. השכמתי מוקדם, לקחתי תפוחי חרמון, שיראו מאיפה באו, שתי עוגיות תוצרת בית עטופות במפית פרחונית וסנדביצ'ים עבים חתוכים גס מלחם שיפון ואגוזים, לי עם אבוקדו ומלח ולה עם חמאה וגבינה צהובה. בטבע תמיד מתעורר תאבון עז. אל דאגה, חווית האוכל לא תסתיים פה וביס שננגס בפסקה הראשונה יהפוך למשתה בפסקה הרביעית.

הגליל העליון מתחיל בצומת קדרים, גם אם זו טעות גאוגרפית. קירות הסלע התוחמים את הצומת הם כמו מעבר הגבול לארץ הגבוהה. עוד בבקעת בית נטופה, אחד המקומות שהיא הכי אוהבת בארץ, הבנו שלמזג האוויר עניינים משלו והוא רוצה לתת אהבה ביום הזה לצמחים. עננים כיסו את הבקעה היפה. כשעצרנו לכוס הקפה השנייה שלי בתחנת דלק, זו שלאחריה אני בן אדם קצת יותר נחמד, גם הרגשנו את הקור הצפוני הרטוב. שתקנו, לא דיברנו על זה, כאילו אף אחת לא רצתה להרוס ולהודות באמת. כי מה אם לא תאיר על יומנו השמש ולא נתלהב ביחד מיפי הנוף? מה יחבר בינינו? ממה נשמח?

הגשם שצף ולא הפסיק. תפסנו מחסה במוזיאון האדם הקדמון במעיין ברוך. אמנון אסף, ממצא נדיר כמעט כמו הפריטים הפרהיסטוריים שליקט בעמק החולה, פתח לנו את הדלת ואת אוצרות הידע שלו. הוא בן 82 כעת, איש ידען, אוטודידקט, רציונלי, חרוץ וחכם וטוב לב. שוטף את הרצפה, אוצר ומנהל. רציתי מאוד להציע לו להיות סבא שלי. את האבן הראשונה שעוררה את סקרנותו פגש כשסיקל שדה בור בעת ששרת בפלמ"ח. מכיוון ששמו אסף, הוא אמר, עומד כעת האוסף על 140,000 פריטים. בסיור במפעל חייו העומד בסכנת סגירה, היא צילמה ואני דיברתי ואמנון הראה את הכלים והחרוזים המעוטרים ואת הפסלים. מה שהראה, שדבר לא השתנה. החיטה והמים והאמנות והקרבה שמחפשים בני האדם.

כשיצאנו משם, אחרי הצצה חטופה במחסן הגולגולות, היא הסתכלה על ההר ופסקה "טוב לנו מזג האוויר הזה". על האצבע של הגליל מסתובבים אנשים, חקלאים, ששמחים בגשם. בעבורם הוא לא מטרד. הם מודים לו שבא, כמו אורח אהוב ומסתכלים על העלים הרטובים בהנאה ובלב מתרחב. רפתן אחד שפגשנו, קטף עלה סרפד טרי, גלגל ואכל ונתן גם לי. לא יכולתי לעמוד בפני הוורידים הבולטים בגב האמה שלו ולעסתי גם אני את צמח המכשפות הזה. יש לו טעם ירוק וחלק ולא שורף כלל. היא לא העזה לטעום. תמיד זה היה כך, אני טורפת על ומקסימים אותי גברים בלתי אפשריים. לה יש אהוב בבית. הוא הכין לנו שוקו מחלב שזה אך נחלב ונתן לנו לנגב את שמן הזית שהוא מייצר בפיתה בשרנית. פשטות רכה. לא צריך יותר.

אחר כך, כשהיא הרגישה לא הסתכלה, הוא הראה לי בדיוק מאיפה מגיע כל נתח סטייק בגופה של הפרה. לקינוח הוא קטף לנו אשכוליות אדומות רטובות מגשם בלב פרדס ירוק ולקח אותנו לראות את החצבני הגועש. הוא אמר שהרפתנים לא עובדים היום בגלל הגשם ומכינים לעצמם בשר על האש ושנבוא. בכל יום אחר לא היינו מהססות. ארוחה פראית מתחת לסככה, בעמידה, מוקפים רק במים נוטפים, עם חבורת גברים יודעי בשר שאוכלת בידיים ישר מהאש סטייקים עסיסיים ולוגמת מהבקבוק בירה בגמיעות גדולות.

אבל היום הזה היה שלנו. כבר שכחנו שחששנו להיות ביחד לבד. היא הסכימה למשוך עוד קצת את הרעב בשבילי, כדי לנצל את היום הזה לפני שיחשיך. עלינו לנקודת תצפית גבוהה. הירוק והאפור טובים הם לעין וללב, השיחה קלחה עם פיתולי הכביש. פעם היא מספרת על תקופה קשה ואני מקשיבה, פעם אני מתרגזת והיא ממסה אותי בקלילות שלה או בחיקוי שלי שאחריו אי אפשר יותר להתעצבן. מציירות מחדש בקווי המתאר של המילים את הקשר שלנו. ערפילים רצו במהירות על פני מטעים ומתוכם נראו רק חלומות ורודים של פרחי שזיף. מישהי במגדל התצפית בכפר גלעדי אמרה שאם היה יום יפה היינו רואות את החרמון המושלג. אנחנו הסתכלנו אחת בשנייה בחיוך. ידענו שזה כבר יום יפה. "די", היא כבר הייתה קצרת רוח "הולכים לאכול עכשיו".

השמש כבר נטתה לשקוע ואנחנו הרווחנו את לחמנו בכבוד. עצרנו בפוקצ'ה בר בגן הצפון שלא כשמה, מתהדרת בהרבה יותר מפוקצ'ות. לשמחתנו הארוחות העסקיות במסעדה נמשכות עד שש בערב כדי שגם היוגבים שלא יכולים לנטוש את המשק באמצע היום יוכלו ליהנות מהן, ככה זה בגליל. ישנו על הבר במסעדה היפה המרוהטת עץ כהה. תמיד טוב לשבת על הבר. יש בו אווירה ידידותית ואינטימית ושיחות נעימות נולדות שם.

למנות הפותחות הזמנו מרק עכוב ובקר מצוין שטעמו ומרקמו כנזיד, כבד ומרגיע ומרק ארטישוק ירושלמי בחלב שמעט הכביד על הארטישוק ועל הקיבה, אך היה טעים. המפגש עם הבוקר המסוקס לא השאיר לי הרבה מקום למחשבה. הזמנתי רוסט סינטה, נתח שבילה בטאבון ותובל כרוסטביף בציר יין ובקר. היא הזמינה פסטה פירות ים ברוטב שמנת, פורטבלו וגבינה כחולה ואמרה שזו אחת מהפסטות הטעימות שאכלה. אני כבר טעמתי טובות יותר, אך מאידך רוטב שמנת לפסטה מעולם לא היה כוס התה שלי.

הזמנו ביחד כוס יין, היא לא שתיינית ואילו אני שתיינית ונוהגת. כמחווה לאצבע הגליל שנתנה לנו יד, הזמנו קברנה סובניון מיקב הרי גליל. אפילו היא אמרה שטעים בעוד אני גומעת את כל המשקה. אם בבוקר נזכרנו שלפרות יש ארבע קיבות, לנו בטוח יש שתיים וגם אחרי המנות המכובדות הללו יכולנו להכיל קינוח. הזמנו גבינת מסקרפונה עם תותים, טוויל ועוגיית לימון. תחבנו כפיות לתוך חרמון התותים לסרוגין, נאנחות ממלאות ומעונג, מנסות להרים מגדל של כל הטעמים מהכיפה המושלגת ועד לקרקע הלימון הפריכה.  מנה יפה ומשמחת, לא מתוחכמת, לא מתוקה מדי, מעט חמוצה כמו שאנחנו ומה שיש בינינו.

פוקצ'ה בר גן הצפון

04-6904474

המחירים נכונים לארוחה העסקית בלבד.

פסטה ומרק – 60 ₪

רוסט סינטה ומרק – 115 ₪.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץגוני

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (21)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שי אבידן:

    איזה יופי של טיול…ואיזו כתיבה קולחת,ובלוטות הרוק שלי מצקצקות…ואני מתרגש מתיאורים ומהיחסים המיוחדים…בין האחיות…ואני מהצפון ונוסע ונודד ברחבי הצפון…ומכיר ומוקיר את ה"פוקצ'ה בר…ועוד מקומות בצפון המתפתח קולינארית וגם עם תרבות שתייה…למרות שחיליק צריך ללמד את המוזגי בירה…מזיגה איטית נוסח דרום תל אביב…ואולי כל ה"מומחי בירה"הצצים כפטריות אחר גשם….ולסיום רק פרט קטן חסר לי,סתם סקרנות גרידא…מהיכן המקור של האחיות היימס… מחכה כבר לכתבה הבאה….

  2. מאת Free Bird:

    Lovely !!!!

  3. מאת מאיה:

    גוני אני רק שאלה – איפה זה גן הצפון? שאלה הצפונית במבוכה…

    • מאת גוני:

      את צודקת. למרות השם הפסטורלי, מדובר בתחנת דלק ובמרכז מסחרי קטן ליד הגושרים בכביש 99.

  4. מאת אחות גדולה:

    הי, מה איתי? למה עליי אין כתבה?
    י-פ-ה-י-פ-ה

  5. את כותבת נפלא!!!!!!

    ממש הרגשתי כאילו טיילתי עמכן. מאוד נהניתי!!!

    תודה.

  6. מאת שרית:

    איזה יופי!!!!!!
    כתוב מקסים, עושה חשק לצאת איתך לטיול :)

  7. מאת חיליק:

    אוי גוני גוני, איפה את ואיפה כל השאר. לכתוב.

  8. מאת גוני:

    תודה לכולם – שרית, מה את יודעת, מתברר שאחרי שמטיילים איתי גם מתחתנים. כמו שג.יפית אומרת – זה כדאי!
    וחיליק – גם אני שואלת שאלות דומות. אולי בהקשרים אחרים אבל. אולי לג'ורג' אורוול יש תשובה.

  9. מאת מיכל:

    גוני,
    הלכתי אתכן ושמחתי אתכן,
    בשמחת הביחד שלכן, בקור וביופי,
    וצללתי עם הכפית המצויינת שלך
    עד עמקי הקינוח בסוף.
    יאמי!

  10. מאת אסתר:

    גוני הנפלאה ..למה אני מתרגשת כ"כ כשאני קוראת את כתיבותייך..?מעבר לשנינות ,לעומק,לעשר הספרותיולהומור הדק הרגיש..את נוגעת לי מאד..

  11. מאת ממני:

    דמעות של אהבה עלו וזלגו במורד לחיי.
    התרגשתי, דמעתי, בחקתי.

    אני אוהבת אותך, אחותי היקרה מפז.
    תודה על המילים היפות, הנהדרות, האמיתיות, הנפלאות, האמיתיות עד כאב.
    ותודה על הזכרונות של הביחד.
    את "דוקטור של מילים" (אבא).

    נשיקות,
    ממני.

    • מאת ממני:

      אמיתיות פעמיים. נו שויין.

      אכן אמיתיות. שלוש פעמים.

    • מאת אילנה:

      מרגש!כמה נחת יש בין המילים וגאוה ענקית בין השורות! ואכן, יש במה להתגאות! כתבה מרגשת וסוחפת!

  12. מאת יעל נ.:

    לא האמנתי שארוחה כל כך לא צמחונית תעורר אצלי את הבלוטות!
    כתיבה משובחת :-)

  13. מאת ד"ר סעדיה:

    שלום גברת היימס
    אחרי שכבר התחלנו לקוות כאן שיש לך עתיד, בכל זאת חומוס ופלאפל, שבוע אחרי שבוע, חזרת לסורך והתחלת שוב לאכול אוכל של אשכנזים. מה יהיה.
    אנחנו מחכים בסבלנות, גאולת השם לא כהרף עין

  14. מאת מיקה:

    בדיוק אתמול אכלנו שם, לא בפעם הראשונה וודאי שלא האחרונה.
    והקינוח? כמובן, קרם מסקרפונה, אפשר אחרת?

  15. מאת נדב פרץ:

    יפה מאוד מאוד . בא לי גם לברוח לצפון עם קרם המסקרפונה ובלעדיו.

  16. מאת ענת:

    הסיפור שלך, פעם אחר פעם, יחד עם התיאורים המרגשים והמעוררים נותנים טעם לחיים. פשוט אפר להריח את הירוק להרגיש את רטיבות הגשם וליהנות מטעם האוכל. תודה על עוד סיפור יפיפה.

  17. מאת תמי:

    מעולה!
    הטיול, הסיפור, החיבור, החורף וכמובן האוכל.

השארת תגובה