קיאנטי אחרון ופרידה

'למה אין לי פה יין ?!'

רפי מרים קלות את כוסו, מכוון אותה לפניו ונוהם בקול על הברמנית. בעוד פחות מ12 שעות הוא יסגור לנצח את הדלת. זה ממש לא איכפת לו. עוד מעט הוא יקום ויצעק גם על הטבח שלא ממש יבין מאיפה זה בא לו עכשיו, במשמרת הצהרים האחרונה במטבח הזה.

לא חסר הרבה שרפי ירד מכיסא הבר הנצחי שלו וילך לצעוק גם על איזה לקוח. מזל שצ'פאי לא פה היום.

רפי אמנם לא באמת סוגר, רק עובר דירה יחד עם פרונטו הנצחית שלו.

אחרי 22 שנה הוא נועל את הדלתות בנחמני 26 ומעביר את האיטלקייה הקשישה שלו לבית חדש ונוח בשדרות רוטשילד. אתם הרי מכירים את החלום הבורגני הוותיק ההוא – 'כשנהיה זקנים, כשהילדים יעזבו את הבית, נעזוב את צמוד הקרקע/ הדירה במגדלים/ הפנטהאוז ברמת אביב ג' , ונקנה לנו משהו יפה בשדרה.'

רפי לא באמת זקן, אם כי כבר גם ממש לא ילד. גם פרונטו היא לא ממש זקנה בלה, כולה בת 22. אבל אתם הרי יודעים בדיוק כמוני שמסעדת גורמה איטלקית בת 22 במונחים מקומיים זה בערך כמו ריסטורנטה בת 150 ברומא או טרטוריה בת 200 בנפולי.

למראית עין, שום אסון לא גדול לא קרה. הרי לא רפי ולא פרונטו, מעולם לא התגוררו במגדלים או ברמת אביב ג'. סך הכל נחמני פינת אחד העם. גם רפי עצמו גר ברחוב המקביל. שיא הקלאסה התל אביבית האמיתית. הם לא גם ממש נפרדים. רק עוברים דירה, ועוד להרצל פינת רוטשילד. לא פחות סטייל.

ובכל זאת, הלב נצבט.

שלי לפחות.

הנה הבר שעליו ישבתי כבר עשרות, אם לא מאות פעמים. הנה הברמנית הצעירה והיפה התורנית שמאחוריו. אולי היא עוד לא נולדה כשבאתי לכאן בפעם הראשונה בערב השנה האזרחית החדשה של 1989. אני וענת שלי שהיינו אז זוג בן שבוע.

עכשיו כבר יש לנו ילדים ולפעמים אנחנו מביאים גם אותם לכאן לאכול פסטה ולקנח בטירמיסו הנצחי.

המדרכה בחוץ היתה אז רק חול וחול והדקלים שרפי שתל היו עוד שתילים רכים. עכשיו הם יותר גבוהים מהבניין. רפי מראה לי אותם ומנגב דמעה. אולי זה רק רסיס של יין.

עוד פנקוטה עוברת מתחת לברז הקיטור של מכונת האספרסו בכדי להיחלץ מבית האלומיניום שלה ולהיות מונחת אחר כבוד על צלחת פורצלן לבנה.

עוד מנת ספגטי נפוליטאנה. עוד שיר של פאולו קונטה, הזמר האיטלקי הגדול שרפי הקליט דיסק משיריו לפני כמה שנים.

את קונטה זכיתי להכיר בדיוק כאן, כשעבדתי כאן בתור טבח, לחודש אחד בלבד, לפני מי יודע כמה שנים. מוקדם בבוקר הייתי מגיע ראשון, מפעיל את מכונת האספרסו ומכניס את הקסטה של קונטה לטייפ. שאתרגם את המילים האחרונות לנוער ?

הרי בדיוק כאן, מעבר לדלפק, עשיתי את צעדי הראשונים, כמעט, כטבח, לומד להכין רוטב עגבניות ודג של מים משוגעים ממנה שטרום.

והנה גם הכסא בחוץ עליו ישב פעם אלסנדרו. גם אלסנדרו בישל כאן פעם. עכשיו הוא רייב אלסנדרו.

'מה הבעיה..? ' הוא שאל אז את המלצרית, 'הרי הם לא אכלו את המהדק המשרדי הזה, רק מצאו אותו בפסטה סלמון. אז מה קרה, מה קרה.'

אלוהים יודע כמה טבחים עברו כאן. אפילו אני. רק אלוהים והקירות זוכרים על כמה שפים כבר הספיק רפי לומר שהם הדבר האמיתי. ככה זה אצל רפי. כל רגע הוא רגע חדש וכל שף חדש הוא תגלית, אהבה גדולה. מבחינתו הוא כמובן צודק תמיד. הרבה פעמים זה באמת נכון.

הקירות האלו שזוכרים הכל כבר מתפרקים עליו עכשיו.

'הם כועסים עלי שאני עוזב אותם', אומר רפי הרגשן ומחבק אותי בלהט.

אוי פרונטו, פרונטו אהובתי.

אוי רפי , רפי יקירי.

רפי שמכיר אותי עוד לפני שהכרתי את עצמי. חבר טוב של אבא שלי כבר יותר מ40 שנה.

רפי שלא מפסיק להתלהב, להתעצבן, לצעוק, לשתות, לאהוב. רפי שכל כך הרבה לא מבינים. לפעמים אפילו אני לא.

לא מעט חתולים שחורים עברו בייננו במשך השנים.

חתולים שקטים.

שקטים מאד.

אילמים.

אבל שחורים.

לא בטוח שהוא זוכר. לא בטוח שהוא יודע. לא בטוח שאני מבין על מה ולמה נעלבתי, התעצבנתי, הלכתי לשנים ולא חזרתי.

מה כבר קרה.

אבל הנה אני שוב כאן, במשמרת הצהרים האחרונה של פרונטו במשכנה הוותיק והאהוב. זה שאני עוד זוכר איך נראה לפני השיפוץ.

רק הציור של ליפשיץ נשאר למזכרת מהמקום הישן. הוא והתמונות הנוסטלגיות בשחור לבן על הקירות, תמונות מכל מיני סרטים איטלקיים ישנים שרפי אוהב.

רפי, האיש הכי איטלקי בתל אביב.

עכשיו ליפשיץ בבית חולים עם דלקת ריאות קשה. רפי לא מפסיק לטלפן בכדי להתעדכן בשלומו. בין לבין הוא צועק על הברמנית שתמזוג לו עוד קיאנטי פונטרוטולי לכוס המתרוקנת במהירות.

יין נפלא הקיאנטי קלאסיקו של יקב פונטרוטולי. מתאים בדיוק לאוכל האיטלקי של רפי.

מתאים בדיוק גם לי, עכשיו באמצע יום עבודה שגרתי של אמצע פברואר. סתם יום. סתם יין. הלוואי שכל יין היה יודע להיות כזה מין סתם. אלגנטי, עמוק, כהה, עוצמתי. אבל יודע היטב כמו כל קיאנטי טוב, ואפילו לא טוב, כיצד להיות שובב איטלקי קטן גם מבעד לרצינות שלו. לא מוותר על החיוך. על הסירחון הקטן, על הצעקה הרועמת. בדיוק כמו רפי.

צהריים אחרונים.

הנה מגיע מרקוס. מתיישב במקומו הקבוע בקצה המסעדה, זה השמור לו תמיד גם אם לא יופיע. לא ילד מרקוס, אבל לא מוותר על פרונטו בצהריים בכל יום שהוא מצליח לבוא, וזה קורה כמעט כל יום. והנה גם כל הבנקאים, הדיפלומטים הזרים, איילי הספנות המקומיים. אבל הנה גם כל נערות שינקין היפות, כל הזמרות המפורסמות שהתחילו את דרכן כאן כמלצריות. כל כך הרבה זיכרונות. כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה ספגטי ויין.

אבל למה אני משתפך ככה. בסך הכל עוברים דירה.

יכול להיות. אבל בדיוק כמו במעבר דירה אמיתי, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. לא יהיו יותר צהרים על הבר בנחמני 26. אולי בהרצל יהיה לא פחות כיף, אבל פרונטו היא לא סתם עוד מסעדה. אחרי 22 שנה, אפשר, מותר, צריך, להיעצב קצת, גם אם רק עוברים דירה.

אז שלום רפי, כלומר להתראות. להתראות בהרצל, עם עוד ראגו ועוד פוקצ'ה, ועוד אנטיפסטי, ועוד צעקות, ועוד קיאנטי. לתמיד.

למה אין לי יין בכוס?

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

קטגוריות:: Featuredחיליקיין

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    אוהבת לקרוא אותך, בהצלחה לרפי במקום החדש

  2. מאת דנה:

    איטס וונדרפול, איטס וונדרפול – גוד לאק מיי בייבי. פרונטו האיטלקייה הכי הכי. מחכה בחגיגיות לפתיחה המחודשת.

  3. מאת טובה:

    לא אהבתי את פרונטו בתחילת דרכה ומאז לא חזרתי אליה…
    מקווה ששינוי המקום יעדן אותה ((:
    בכל מקרה – חיליק, כתיבה מרגשת… ובהצלחה לרפי ולפרונטו

  4. [...] This post was mentioned on Twitter by Relly Ofarim, Relly Ofarim and Relly Ofarim, בייגלה. בייגלה said: טקסט מקסים מקסים של חיליק על פרידה ממוסד מיתולוגי http://fb.me/Ts93KgA1 [...]

  5. מאת איל שמיר:

    הנ"ל זקוק לא רק למעבר דירה , אלא גם למשהו שירגיע אותו,
    עושה רושם שמה שהיה חביב בנערותו הופך לבעייתי כעבור 30 שנה.
    שיהיה בהצלחה :-)

  6. מאת sachi:

    לא יכולתי להתבטא יותר טוב. פרונטו, בתקופות טובות יותר או טובות פחות שלה היתה בשבילי תמיד המסעדה הכי איטלקית, הכי אוטנטית. היו יותר טובות, היו יותר מפוארות, אבל זו היתה מתמיד הכי איטלקית. מהפעם הראשונה שם, לפני עידן ועידנים, הרגשתי כאילו חזרתי לאיטליה. אפילו אהבתי את הקופרטו שהיה נהוג להוסיף לחשבון בסוף. איטליה או לא איטליה? אהבתי את רפי כשהתיישב לשולחן שלנו ומזג לעצמו מהיין, אהבתי את פאולו קונטה גם בביצועו של רפי (איפה הדיסק לעזאזל? הלך לאיבוד באיזה אוטו או במעבר דירה) אהבתי את הארנצ'יני הכי ארנצ'יני שיכול להיות, שהזכירו את סיציליה, את הריזוטו, את מה לא? אהבתי את הטיפים של רפי, בעקבותיו גיליתי את לואיג'י ברומא שהפך גם הוא למסעדת בית לעת מצוא ברומא. נוסטלגיה כבר אמרתי? להתראות ברוטשילד פינת הרצל

  7. מאת יוץ:

    מרים כוס וירטואלית. בהצלחה רפי!

  8. מאת טליה:

    כשאכלתי שם,לפני כעשר שנים,לא אהבתי,בלשון המעטה,את יחסו של בעל'בית,לאורחיו.
    לאחר מכן,קראתי פה ושם על מנהגו זה ועל יחסו הנתעב ללקוחות שאינם מוצאים חן בעיניו והחלטתי שלא להתנסות שוב.אני מניחה שאינני חסרה לו,הוא מתפרנס יפה גם בלעדינו…שיהיה לו לבריאות.מקווה שיצליח לשנות את גישתו לאורחים במקום החדש,שיהיה כיף לבוא…ואם לא,אז לא…

    אני מקנאת מעט באלו שזוכים ליחס מועדף…זה כנראה תסכול קבוע של מי שלא הייתה אהובת מלכת הכיתה…חיליק,ודאי אינך מבין על מה אני מדברת..

  9. מאת נעמה פלד:

    ונסיימה בזמר?

    "נרים כוס, קפיטן,
    של ברכה, קפיטן,
    עוד נשוב נפגש על המים…" (אלתרמן, אלא מי?)

    איך שאתה כותב, יא חיליק, איך…

  10. מאת אמיר:

    מצטרף לנעלבים ולדחויים, כנראה שהיתה "פרונטו של מעלה", לקבועים, למפורסמים, למיוחדים ו"פרונטו של מטה" לפלבאים – שסתם משלמים לא מעט בתקוה להנות מאוכל טוב וממקום נעים. בהיותי פלבאי לא הרגשתי בבית בפעמים הספורות שהייתי שם ולא חשתי בייחוד שמצדיק שפלות רוח ותשלום גבוה יחסית מצדי.
    הכתיבה אגב מצויינת.

  11. מאת ננה:

    ובכן גם יחס מחפיר וגם בוס מטריד ? לא חושבת שיש לי למה לבוא.
    בכל אופן בהצלחה – כי זה בחינם.

    והכתיבה יפה בלי קשר.

  12. מאת רוחמה הנברשת:

    שלום יחיאל, תרשה לי לקרוא לך יחיאל. אני כותבת פה מכיוון שדודה שלי רוחמה הגדולה אמרה שהיא לא הייתה מוכנה לגעת ברפי הזה אפילו עם חוטר. אני, לעומת זאת, הייתי מוכנה להפיל עליו איזו נברשת, או לתלות אותו מהתקרה, משהו כזה שקשור באמצעי תאורה . בעצם הוא יכול להיות צ'קלקה עם הפנים הסמוקות שלו, זה תחום שאני חושבת להתרחב אליו במחלקת התאורה, עליתי פה על משהו. תמיד ידעתי שאני גאון, הרבה יותר מיוני בלי הצוואר, האחיין שלי, גם כן אובר חוכם. סתם עושים ממנו, מהדרעק הזה. אם תוציאו לו את הסיגר מהפה ייצא לו כל האוויר. הוא כמו מפוח קטן שמעיף עלים מצד אחד של הרחוב לצד שני, בן בליעל. אבל תזכור חיליק, גם אם מסביבך כולם פליליים ובני זונות, תזכור שגם שוקן קנה את עגנון ובזאת תנוחם. ותפסיק להתרועע עם שתיינים, זה מוציא לך ריח רע מהפה.

  13. כל מילה כאן, תענוג, ואוכל איטלקי באשר הוא
    לא יכול להיות רע,
    והלוואי ואני הייתי גרה באחד העם פינת נחמני..
    שבת שלום

  14. מאת pokahontess:

    למסעדה זאת צריך היה לכתוב רקויאם.
    מגיעה לה תמורת היחס המחפיר ללקוחות
    כל שנות חייה העלובות

השארת תגובה