כדורגל, הקוסם מארץ עוץ או סינמה פארדיסו? למה קוראים לטוטו "טוטו"?!

אתה יודע למה קוראים למקום הזה טוטו?" שאלתי את מוריד הגשם ולבשתי מבט של אשה מאד חכמה שמבינה ענין ויודעת לחבר אחד ועוד אחד. "למה?" מוריד הגשם הרים את ירוק עיניו מאשתו החוקית – האייפד, לעבר המזדמנת – אני. "זוכר את סינמה פרדיסו?" אני מתחילה איתו בחידות, כמו מורה שמנסה לשווא ללכוד את הקשב של התלמיד הכי פזור נפש בכתה. אבל למוריד הגשם אין כל ענין בפינת הסרט הטוב שפתחתי לו ככה באמצע המסעדה, וגידי אורשר אני כבר לא אהיה, אז הנחתי לו להשתעשע עם האשה החדשה ושקעתי לי בשיחה מלב אל לב עם עצמי. תענוג לשוחח סוף סוף עם מישהי שאוהבת את אותו ז'אנר קולנועי. אומרת "לא" נחרץ לסרטי מכות, שואה ואימה ומקפידה לצפות בכל סרטי ה"על מלמלה ותחרה קדומה".

אם זה היה תלוי בי, מיסטר דארסי היה מולך פה כבר ממחר, מגמגם או לא. נראה לי שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לישון בשקט בלילה. בריטי חתיך, חכם ונבון שיעשה פה סדר וינהיג אחת ולתמיד, פאב בכל שכונה, נזר לכל פועלת ותה של חמש אחר הצהריים עם כריכוני מלפפון וזרת מורמת.

השם "טוטו" מזמין כל אחד ליצוק לתוכו את עולמו הפנימי, והוא מקבל אותו כמו שבצק שמרים טוב מחבק באהבה כמעט כל מלית. הילדים הנצחיים ודאי יבחרו בטוטו, הכלב מדובלל השיער מהקוסם מארץ עוץ.  יושבי שער חמש שאוכלים קבוע את הלב, אבל לא יכולים למלא טופס טוטו בלי ניצחון מוחץ של הפועל תל אביב על כל קבוצה שהיא, יבחרו ודאי בטופס הזה שיוריד אותם ואת חשבון הבנק שלהם ביגון שאולה.

אבל לעלמות רומנטיות מסוגי, שיכולות לראות בלופ חוזר את "על גאווה ודיעה קדומה" ויודעות רפליקות שלמות בעל פה ובכל פעם מתאהבות במיסטר דארסי מחדש, יש רק טוטו אחד. טוטו מסינמה פארדיסו. הילד שחור השיער עם המבט הסקרן, המצח החכם ולב הגחל, שכמעט וגנב לפיליפ נוארה את ההצגה. כן, גם את "סינמה פרדיסו" אני יכולה לראות בלופ חוזר ולילל בכל פעם מחדש כשטוטו חוזר לעירה מרומא הגדולה ומוצא בה את ערש תשוקתו, לפני הריסה ורק שוטה הכפר, מאפיר ומטורלל ממש כמו פעם.

אולי הוא קצת כמוני, לפעמים נדמה לי שאם אציץ לרגע דרך חלון הצרכניה במושב, אראה את יוסף ליד הקופה מחטט עם העט שלו באוזן ואת זלדה המנקה, עם אותם ורידים ברגליים, רוכנת מעל דלי עם מים מלוכלכים, סוחטת סמרטוט ומטנפת היטב את כל השטח וגם צועקת באידיש "לא לדרוך ברטוב, חולגנים!".

בפעם שעברה שהייתי במושב ומצאתי אותו ממש כמו פעם, היתה בחג השבועות לפני שלש שנים. על כר הדשא שמול בית העם פגשתי את "המופרעת" ועוד כל מיני צללים מעברי. את הדרך לבית העם לא עשיתי כבר עשרים שנה. היו שם כולם. אנשים שהיו פעם ילדים ששנאתי וכאלה שאהבתי, ילדים שרציתי להיות אהובתם, אבל הייתי סתם "חברה" (במילעיל) שלהם.

"את!" זרועות רחבות וארוכות מחבקות אותי וראש קירח מצמיד את שפתיו ללחיי. "וואו!" הוא מחייך אליי כשאני שמה יד על המותן, מודעת לדמותי החדשה, המפתיעה, השונה כל כך מכל מה שהייתי פעם. אחר כך הוא עמד לידי שלש שעות, הצביע על אנשים שלא זיהיתי וסיפר לי מי התחתן, מי התגרש ולמי חרא בחיים כי יש לו אשה מכשפה. יחד צחקנו על להקת הרוקדים הקבועה שאין לה חיים ולשנינו חסרו מאד הריבות והפאי של האישה של פאוט הגנן, שהיו נמכרות ראשונות בכל שנה במכירה הפומבית. במקום לרכל רציתי לספר לו שהייתי מאוהבת בו שלש שנים, אבל לא היה טעם. הוא נשוי ומשעמם מדי ובחיים לא הייתי בוחרת בו. היום.

מי שנשארה אותו דבר בדיוק היתה "המופרעת", למרות שיש לה שני ילדים ובעל. אחרי הטקס המופרעת ואני חזרנו ברגל לשכונה בה גדלנו. "בטח יש אנשים שדי פוחדים מהמראה הזה שלנו, משוטטות ברחובות המושב ומחפשות צרות…" המופרעת הזכירה לי נשכחות ואני צחקתי בקול.

בכל חופש גדול היינו גוררות זו את זו לפעילויות פליליות. היינו מאוהבות באורי ובגיא וגם במייקל השבותניק שהיה בלונדיני הורס ונוצרי-נוצרי מה שגרם לשתינו להראות לו את הציצים רק כדי שיראה לנו שהוא לא עבר ברית מילה. רציתי להזכיר לה את זה, אבל היא פתאום התיישבה על הספסל שמול המרפאה והתחילה לבכות.

"אני רוצה להתגרש ואני לא יכולה. הילד שלנו חולה. הוא ימות משברון לב וגם ככה הלב שלו לא משהו. בינתיים אני מזדיינת עם גברים נשואים שאני מוצאת בצ`טים, מזדיינת עם כל מי שמוכן לזיין פרה מוזנחת כמוני ושותקת כבר ארבע שנים עם בעלי. הוא אדיוט ואין לי על מה לדבר איתו. אף פעם לא היה לי. הוא חושב שאני מופרעת! אני מופרעת?" הוא מרימה את עיניה הכחולות, המוטרפות, האלה שהיו מזכות אותה במשחק הלבבות בלב הנחשק "תן את הלב לילדה עם העיניים היפות ביותר!".

"את מופרעת שאני אוהב תמיד" אני אומרת לה "בואי אליי לתל אביב. נעשה דברים פליליים ברמה אחרת…" אני מציעה לה ומקווה שהיא תשכח לקחת את מספר הטלפון שלי. אין מקום למופרעת בחיי. יש לי מקום רק לזכרונות. אנחנו נפרדות כשמישהו מזעיק אותה טלפונית ומספר לה שהילד שלה ברגעים אלה מבעיר את הבית עם נפצים. "אל תסתכלי עליי רצה. גידלתי תחת…" המופרעת צועקת ומתרחקת ממני. יש לי דמעות בעיניים. אולי בגלל שהמופרעת חושבת שאני חיה חיים טובים משלה, אולי בגלל שהיא עדיין קצת אחות שלי, כמו פעם, ואני יכולה להבין מאילו חומרים עשוי היאוש שלה, פעם גם אני הייתי כבולה בזוגיות מגלמדת. פעם? פעם? אלפי פעמים.

אולי הייתי צריכה לספר לה שגם לי קצת כואב ושגם אני ביגון. לפעמים. אולי היאוש שלה היה נעשה יותר נוח. אבל לא יכולתי להיות כל כך נדיבה. רציתי לבוא מנצחת למקום שכל כך הקטין אותי בנערותי. רציתי שיראו רק את דמותי הארוכה, את ההצלחה והתואר. רק את זה.

"אני מגדלת קריירה וארון בגדים!" הדפתי את כל המתעניינים במצב הרחם והשחלות שלי וכמעט שלא נתתי לשאלה הזו לצער אותי. כמעט. קטפתי את המבטים המתפעלים, החושקים, של אלה להיו פעם יפי הבלורית והתואר והפכו להיות כעורי הקרחת והפלחה, וטמנתי אותם במגירת המחמאות. אבל המופרעת לא עוזבת אותי, אני יודעת שלו הייתי במקום בו המופרעת נמצאת, לא הייתי מעזה לעשות את כל הדרך עד בית העם. ההווה של המופרעת הוא העתיד שייעדו לי כולם.

כל ההרהורים האלה חצו לי את הראש בזמן שמוריד הגשם תימרן בכשרון בין החוקית החדשה – האייפד ובין המאהבת הלוהטת, האייפון. לא היה לו מושג שמחשבותי נדדו בין בית הקולנוע ופי האריה בעיירה הציורית בסיציליה, דרך טוטו הבמאי המצליח ברומא ועד לבית העם במושב, שעל כסאות בית העם מחרבנות כבר שנים ארוכות יונים.

החלטתי שהכי טוב באמצע ובחרתי להתמקד ברומא אהובתי ובימים היפים והלא מאד רחוקים, בהם מוריד הגשם ואני הלכנו בה שלובי ידיים, ממסעדה למסעדה.

רומא היפה, בצבעי שלכת אדומה, עם ריח ערמונים, נגינת אקורדיאון, פורציני בשרניות, ארטישוק טרי ושדי מוצרלה ב"טוליו" שמניקות כל דורש, גם אם לא קוראים לך רומולוס או רומוס. אוי, רומא, רומא, הייתי חוזרת אלייך עכשיו.

חלב בופלה ניגר משד מוצרלה בטוליו

"אני קצת מתגעגעת לרומא" אמרתי לעצמי ולמוריד הגשם בשקט ובמקום שמוריד הגשם ישאל אותי מתי בא לי לטוס, המלצרית העירנית והקשובה, שהניחה לפנינו תפריטים ענתה שהגעתי למקום הנכון. רק בואה של המלצרית ניתק את מבטו הירוק של מוריד הגשם משתי נשותיו שטוחות המסך ופתאום הוא נזכר שהוא מת מרעב ושחייבים להזמין מהר. אז מיהרנו.

דקות לפני שהמנות הראשונות הגיעו נחתו על השולחן לחם מחמצת עם כרום פריך, כאשר אהבנו, זיתים ושמן זית וגם האזהרה המופרשת והקבועה שלומדים בכל בית ספר למלצרים "הלחם נורא טעים, אבל צריך להזהר איתו". אז כל אחד מאיתנו בזהירות יתרה אכל שתי פרוסות שלמות ומנע מעצמו את השלישית. זו משמעת!

משמעת זה השם השני שלנו

לראשונות לקחנו מרק קציפת ארטישוק ירושלמי עם ערמונים, גזיזי כמהין ובריוש בצידו (62 ש"ח). רציתי רומא, קיבלתי פלא. מרק קרמי, עשיר, שנותן כבוד לכל מרכיביו, את כולם מרגישים בבירור. נורא הצטערתי שמוריד הגשם היה זה שהזמין את המנה בראשמי, כי אם המנה הזו היתה שלי, הייתי מגוננת עליה בחירוף נפש מכפו החודרנית. מזלי שמוריד הגשם נדיב ממני ונתן לי לטעום. בפעם הבאה בטוטו, זה מה שאני מזמינה כמנה ראשונה ואולי גם לקינוח.

רומא בקערת מרק

אני הזמנתי סלט אנשובי כבוש מהים התיכון (במסגרת העיסקית בתוספת עשרה שקלים). אני לא עומדת בפני אנשובי טרי וכשאני נתקלת בו בתפריט, אני לא מצליחה לקרא כלום אחריו. לסלט הזה צריך היה לקרא "הוד רעננותו". מלבד הפילטים הכסופים והבשרניים של האנשובי היו בו עלי זעתר טריים, עגבניות שרי בשני צבעים, בצל ירוק, שפע של צנוברים וכל זה נח על עדשים ויוגורט. שילוב טעמים נפלא ומרענן. אם לא הייתי כמהה למרק הארטישוק הירושלמי, הייתי לגמרי שמחה בחלקי.

הוד רעננותו העולה מן הים

"את רואה מה המליצו לי?" דוחף לי מוריד הגשם את אשתו שטוחת המסך לפרצוף ולבש פרצוף של "את רואה? לא ביטלתי זמני לריק!". רשימה פייסבוקית מכובדת שזעקה "פיצה לבנה", "ניוקי ערמוניםםםםם!" ו"טורטליני זנב שור חובהההה!!!!!!!!". התבלבלנו לגמרי ולכן החלטנו להפריז, כהרגלנו.

אני התעקשתי להצמד לעיסקית, רק בגלל שזה התאים להפליא לאינטרסים שלי. אני מתה על שקדי עגל והולכת כעיוורת אחרי כל מנה שמכילה אותם. בחרתי ברביולי עגל חלב ושקדי עגל שהתגלו כבחירה מצויינת, מצויינת, מצויינת. לא פחות. שתי חלליות רביולי רחבות תיתורת, עשויות בצק משובח ועתירות בשר וחתיכות שקדים משמחות חיך. כל הטוב הזה ישב בציר בשרי, סמיך ועשיר משובץ באפונים ובפטריות שרחצו בו בכייף שלהן. אם כבר לטבוע, אז בציר כזה.

צלחות מעופות בפה

מוריד הגשם נשמע לעם היושב בפייסבוק והזמין כמו ילד טוב את שתי מנות הדגל של טוטו. טורטליני זנב שור (88 ש"ח) וניוקי ערמונים (78 ש"ח). אני ממש לא התכוונתי להגיד לו שזה מופרז ושיש לו עיניים גדולות, כי ידעתי שעוד מעט בא זמן הקינוחים ושם יבוא תורי להגזים כמיטב יכולתי.

שתי המנות הן כרטיס טיסה לרומא במחלקה הראשונה. כופתאות ניוקי טריות, עדינות וקלות כמו ענני נוצה. בינות לעננים נחו ערמונים מתקתקים ופטריות שלוו ברוטב חמאת כמהין וגזיזי פרמז'ן. למנה הזו יש סיבה טובה מאד להיות דגלנית כל כך הרבה שנים.

פשוט מושלם. כל ביס מושלם

מה יכול להיות רע בחמישה כיסוני טורטליני שבתוכם יושב תבשיל זנב שור שישן שנת שיכורים, לילה שלם על אש קטנה עם ירקות שורש ויין? רק טוב יכול לצאת מזה. הכי טוב. פירה ארטישוק ירושלמי ליד, אפונים טריים, ציר בשר סמיך ואיש שאת ממש, אבל ממש אוהבת ולכן לא אכפת לך לוותר לו על הכיסון החמישי.

מנת הדגל של טוטו. ובצדק!

ועכשיו הגיעה שעתי היפה. שעת הקינוחים.

"ניקח אחד ונחלוק?" הציע בזהירות מוריד הגשם שהחזיק את כרסו בין שיניו, עומד ללדת בכל רגע רביולי בריא וצחקן במשקל שלוש ארבע מאות. מתלבט ככל אם טריה וגאה אם לידה בציר בשר עדיפה על לידה עם דולפינים.

נתתי בו מבט. אין סיבה להכביר במילים. מבט אחד והיולד מתיישר ומפסיק להתערב בענינים שאינו מבין בהם. שימשיך להתעסק בקורס המזורז להכנה ללידה ואני אעסוק במה שחשוב.

"אולי טרייפל לימון?" התבלבלה המלצרית והפריעה למוריד הגשם ללדת בנחת. "אני אקח את זה מכאן" הסברתי לה במילים את מה שאני מסבירה למוריד הגשם במבט. "אני לא אוהבת קינוחים עם לימון" הודעתי לה ומוריד הגשם, למרות הצירים, כמו ילד טוב החרה אחרי ואמר "אם היא לא אוהבת לימון אז גם אני לא!".

מה מביאים לילד טוב שמתנהג למופת? שוקולד. המון שוקולד. כדור שוקולד בגודל של הגלובוס הגיע במילוי קרמבל שוקולד וקרם אנגלז (48 ש"ח). עוד לפני שהספקתי לשלוף מצלמה ולצלם את היופי הזה נמזג עליו גאנש חם של שוקולד חלב. "נו" חשבתי לעצמי "אם גורלו של כדור הארץ להתפוגג בתוך ליורת שוקולד רותחת, אני מסכימה וחותמת עכשיו". השארתי את מוריד הגשם לחקור במופלא ממנו ופניתי לקינוח שלי.

מבטיחה לצלם את הכדור המושלם בפעם הבאה, ומבטיחה שתהיה פעם באה.

זוכרים את הימים בהם הלכתי על הגשרים של רומא בזיגזג, שיכורה מסוכר, שרה את "החיים בורוד" של פיאף, כשגופי מכיל 70 אחוזי קנולי ו30 אחוזי טירמיסו? איך אפשר לשכוח?!

לזכר אותם ימים יפים ולזכר מבט הדובדבן הכהה של טוטו, הילד הסיציליאני הקטן שהפך לבמאי סרטים מפורסם ברומא, הזמנתי את מנת הקנולי הסיציליאני (44 ש"ח). חצוצרת קנולי פריכה, מלאה עד אפס מקום קרם מסקרפונה תפוזי ומצוין ולידה שרו בקולי קולות תותים ודובדבני ארמנה שיכורים את "החיים בורוד" של פיאף.

עצמתי עיניים וקיוויתי בכל ליבי שברגע שאצא מהמסעדה אפגוש גברים לבושים היטב, מזרקות ופסלים שברוך ג'מילי לא טיפל בהם ואף ליטל-מעתוק-ביבר לא כתבה עליהם שהיא כוסית בטוש לא מחיק. אבל במקום את רומא פגשתי את תל אביב, אהובתי הלבנה ושמחתי שיש לה, על הלחי כזו נקודת חן רומאית-סיצילאנית נהדרת.

לכו לטוטו, זה זול ומהיר מטיסה לרומא וכשישאלו אתכם למה קוראים לטוטו טוטו, דעו מה לענות.

נשיקות.

סדרת רומא של בייגלה:

רושמים בתוך יומן מסע – יום שוטטות ראשון ברומא

בגינה של הרוסים ברומא – בוסתן של טעמים

כל הטעמים מובילים לרומא, ויום בסימן קלמארי שטרם נולדו

מחרפים נפשינו ברומא והלובסטר שהכריע אותנו

בלי ליפול באף מנה – מדריך בייגלה לרומא הקולינרית


.

.

לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים, הטבות ומבצעים
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללימסעדותתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (26)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אילן תלמוד:

    פעם, קשרתי יחסים עם מסעדה טובה והמלצר המקצועי שלה במשך מספר ימים בעיירה איזאו בצפון איטליה, על חוף האגם הקסום בשם זהה. כניו יורקר, הכרתי כמובן את המטבח של ה"מצוג'ורנו" כמטבח אטלקי. כששאלתי את המלצר אם יש לו קנולי הוא עיווה את פרצופו בבוז ואמר: "קנולי, סיצי'יליה !".

    • מאת נעמה פלד:

      האמת שהשבוע גילית עוד קנולי מוצלח לא פחות בקופי בר ביד חרוצים. זו היתה ארוחת הצהרים שלי ואני מתכוונת לחזור אליה שוב ושוב, סיציליה או לא.

  2. מאת Roni Tagansky:

    מי צריך ספרים כשיש אותך, הסיפורים שלך מרתקים אותי
    ונקרעתי מתאורי ההכנה ללידה :)

  3. מאת עזי הראל:

    אני כמעט בטוח שהקנולי בטוטו ממולא בגבינת מסקרפונה שמנה וטובה ולא בריקוטה הרזה והבריאה .

  4. מאת נדב פרץ:

    אני נועץ מבטים משועממים בכל אלה שעשו לי את המוות והיום הם במצב ריקבון מתקדם ( לא ריקבון אצילי ,כמוני ) מעורסלים בחוסר חשק בעקומת חייהם היישר מהפקולטה להנדסת החננות . אשרי המופרעים והלא מקובלים כי להם תינתן ממלכת מגניבות שמיים.
    השף של טוטו קיבל חינוך יסודי מעזרא קדם . נראה פרפקציוניסטי וטעים .

  5. מאת סיגל טלמור:

    נעמה את כותבת מל כך יפה!!!!איזה פוסט מענג
    יצאתי מהמסעדה כשאתם הייתם בשלב התפריט….מבטינו הצטלבו לרגע
    אבל הכי הכי התרגשתי לראות אחד מקטעי הקולנוע האהובים עלי מסינמה פרדיסו…
    תודה

    • מאת נעמה פלד:

      באמת? אז למה, למה, למה לא אמרת שלום?
      זה היה משמח אותי.

      • מאת סיגל טלמור:

        עכשיו שאני יודעת שזה היה משמח אותך מבטיחה, מבטיחה, מבטיחה בפעם הבאה…. ואולי עוד קודם אם אצליח לאחד לאחד מסבבי הצהריים שתארגני לנו…

  6. כתמיד כיף לקרוא אותך

  7. מאת מיכל:

    עוקבת אחר הבלוג שלכם ואוהבת כל רגע וכל שורה. מתלבטת מה יותר בולט וכובש האהבה שלכם לאוכל או אהבתכם זו לזה. כל כך הרבה חום ואהבה נמצאים בין השורות. תענוג!
    ועכשיו נשאר לי לשבת ולפנטז על ניוקי ערמונים לצידו של מיסטר דארסי (מגמגם או לא)

  8. מאת אופירה:

    תענוג לקרוא

  9. מאת Pormeleg:

    "שדי מוצרלה שמניקות כל דורש" – את פשוט גאון.
    ואגב, נשמע שאין תלונות על השירות הפעם.

  10. מאת רועי:

    אין מה להגיד. יש לגברת כשרון ספרותי. אותי שכנעת.. תודה…..

  11. מאת rina tevet:

    תארת במדוייק את המסעדה האהובה עליי ועשית לי חשק עז לחזור אליה. נטשתי אותה לטובת מסעדות חדשות, אבל אני רוצה לחזור הביתה…. לטוטו…

  12. מאת רונה:

    כואב הלב על החיים הקשים שלכם…

  13. מאת גילה:

    נעמונת,כל טיפת ריר שריירתי פה היא בגודל כדור ניוקי.מתה על אוכל איטלקי.מתיי סבב שם?

  14. [...] This post was mentioned on Twitter by בייגלה, בייגלה. בייגלה said: שבוע של טקסטים משובחים מצפה לנו בבייגלה. הנה הראשון שבהם. סו-אלן מנסה לפענח את החידה של טוטו http://fb.me/AW8zLzRY [...]

  15. מאת שי אבידן:

    את כותבת נפלא…ויוצא הריר רק מהקריאה…(ועכשו לאבל)אבל אנחנו בפריפריה לא יודעים את הדבר החשוב ביותר…כתובת המקום ואפילו מס'טלפון

  16. מאת גוני:

    בסרט איטלקי מקסים אחר, הדוור, לומד לראשונה הדוור הפשוט והנוגע ללב, שלא מבין שהוא בעצמו משורר, את המילה מטאפורה. הוא שומע אותה מהמשורר פבלו נרודה ואחר כך מטיח אותה במישהו בעצבים כקללה נוראית. טוטו נראית לי מטאפורה לאיטליה שבה מעולם לא ביקרתי ואחרי האוכל הזה פה בתמונות ובטקסט, בא לי להגיד בעצבים "מטאפורה" על החיים המשרדיים, לצאת מהפלורסנט ולדווש לשם מיד על אופניים חורקים.

  17. יש "רשעות" בכתיבה שלך יקירתי, יושב לו הבנאדם בשקט, משוטט פה ושם ונתקל במטר כזה מגרה של צילומים ותיאורים ובכתיבה כל כך רגישה ומרגשת ועכשיו אנא אני באה?
    אכלתי בטוטו פעם, כשמנה שטרום היה השף (והבעלים נדמה לי) והיה מצויין, אך מה שאת מציינת עכשיו נקרא ונראה עוד יותר טוב.
    נהדרת את.

    מגי

  18. מאת טובה:

    נעמה,
    כתיבתך משגעת!
    כל כך שקעתי בסיפור, עד שהרגשתי כמו שחקנית בסרט…
    וגם אני התגלגלתי מהדימוי ללידה ((:
    נראה מפתה

  19. מאת מעיין:

    נעמונת! (מותר לי לקרוא לך ככה?)
    איזה פוסט יפהפה. ומצחיק.
    מצאתי את עצמי צוחקת ככה לבדי, מול המחשב.
    איזה תענוג זה למצוא גרגרנית אוכל נהדרת וחסרת רגשות אשמה כמוך.
    אכלתי בטוטו ואיני יכולה לשכוח את המרק והניוקי, דודי עשה בחירות מעולות!
    מקווה להכיר מתישהו באופן אישי באיזה סבב או משהו ( אם יהיה לי אומץ להתגבר על מבוכתי הטבעית).
    ובינתיים- נשיקות.

  20. מאת עדי:

    נהדרת! בעקבותייך קבעתי לשבת שם עם אחי כבר מחר בצהריים!
    סוף שבוע טוב :)

השארת תגובה