אבן אבן תלחש היכרתיהו וגם עוגת יומולדת לילד בלי אמא

לפני שעזבתי את רמת גן הלכתי לחבק כמה עצים. אני נשבעת שאני לא כזו "חבקנית עצים רוחנית" באמת, בעצם אולי קצת. אם להודות על האמת, חיבקתי גם את עצי הזית העתיקים שהשארנו מאחורינו בקיסריה, בגינה של מוריד הגשם. מישהו שילם עליהם כסף רב והגזעים המופסלים שלהם ראו כל כך הרבה, אז חיבקתי אותם, שיזכרו אותי לטובה ואיחלתי להם הצלחה והנאה מאשת האוליגרך, הגבירה החדשה של הבית.

ברמת גן חיבקתי בעיקר עצי תות. כל אחד מהם יכול להיות האבא או הסבא של התותים שגודשים את הגינה שלנו במושב ומחשיכים אותה כמעט לגמרי. חיבקתי אותם בגלל אותה סיבה שאני מלטפת את גדר האבנים הקרובה ל"עלית" ומעבירה יד על השער החלוד ברחוב שמחה 4.

האיש שאני נושאת את צלמו ודמותו הוא הסיבה. אבא שלי, הילד בלי האמא, הוא שטיפס על העצים האלה ואכל מפריים. הוא הוריש לי את יופיו, חכמתו, עקשותו, כשרונו, פחדיו, כאביו, תסבוכיו, הפרעות הקשב, האהבה העצומה למילה כתובה ולזמר עברי וגם את כאבי האזניים.

את המשא הכבד הזה, על הציפיות והאכזבות, אני נושאת על כתפיי משחר ילדותי. אני מודה, לא היה מי יודע מה קל לגדל אותי ויש ילדות שסיפקו הרבה יותר נחת ממני להורים שלהם. אני מאכזבת מקצועית, עשיתי בזה דוקטורט. כישורי האִיכְזוּב שלי מצליחים לחדור אפילו למקומות בהם לא ציפו ממני לדבר, שוו בנפשכם!

אבל ביום שישי, קצת לפני ארוחת היומולדת ב"רפאל", כשהלכתי לקראתו נרגשת עם השמלה הכחולה והיפה שלי ועקבים הלב שלי התרונן וגם שלו, אני חושבת. "נעמונת, את נראית מיליון דולר", ככה הוא מרח לי חיוך. עיזבו רגע את מיליון הדולר ובואו נתרכז בעיקר.

נעמונת.

כל חיי היתה לי חולשה לשם הזה. כשאנשים קוראים לי כך אני יודעת שהם אוהבים אותי, זה סימן כזה מינקות. כשאת חיה רדופה את נותנת באנשים סימנים. אם באכזוב עשיתי דוקטורט הרי שבמתן סימנים אני אותוריטה יחידה מסוגה. אני מכניסה כל דבר שאני רואה למגירה במוח, כדי להשתמש בזה יום אחד. בכל אני נותנת סימנים, גם בסימנים עצמם. לכו תדעו מתי אזדקק להם. אז על פי מפת הסימנים שלי יוצא שמי שנותן לי שמות חיבה אוהב אותי באמת.

לפעמים אבא שלי, הילד בלי האמא, מחליף את ה"נעמונת" ב"זַ`מִימִי" שפירושו בעירקית קצה זנבו של החתול. זכיתי בכינוי הזה בגלל עור הפנים שלי. בילדותי היה מעביר את ידו על פני ואומר "עור גומי" זה במקום להגיד "אני אוהב אותך". לכולנו היו שמות חיבה בבית וכמעט לא קראו לנו בשם הפרטי, אלא אם כעסו עלינו מאד. אני זוכרת שכאשר אחי הפעוט, נדב, נשאל לשמו הוא אמר בפשטות "שְבַּאְבּוֹ" ולא הבין שהוא נושא את שמו של אחד מהפושעים המסוכנים שצמחו לנו כאן.

כשגרתי ברמת גן, הילד בלי האמא הציע לי "טיול שורשים" בעיר שהיתה חלק ממחוזות ילדותו. בטיול כזה את זוכה להצצה לחיים של מישהו אחר וכשמדובר באבא שלך, את זוכה להסברים ואני כבר הגעתי לשלב בו אני מוכנה לקבל אותם.

"לכל אדם יש זיכרונות כספר
יומן חרוט על לוח לב שותק
הזמן זורה את הרעות כאפר
ורק הטוב לעד לא ימחק…"

(יחיאל מוהר)

הלכנו במורד רחוב הרצל הגדוש בחנויות רוסיות המוכרות פיגולים, ממש מוסקבה הקטנה. בימים כתיקונם הגרגרן הזה ודאי היה נכנס לכמה מהן, בודק כמה עולה נתח שפק ואולי גם קונה, אבל לא הפעם. הוא מצביע על חנות קטנה בה היום מוכרים בגדים. "את רואה ז'מימי, שם מעבר לרחוב היו מסתדרים כל יום שישי בשורה כל ילדי בית היתומים והיו מקבלים בכוסית של יין, גזוז צבעוני…". אנחנו פונים לרחוב אלימלך ונעצרים ליד בית גדול ומלא חלונות. "זה בית היתומים" הוא אומר בעצב ואני מרגישה ששם הכל התחיל, גם בשבילי.

"אבא של רחל המשוררת בנה אותו לטובת ילדי היהודים היתומים מפחד שהמיסיון יקח אותם…" אבא שלי, הילד בלי האמא, מצביע על החדר שלו ומספר איך סבתא לילאן שלי הכניסה אותו לשם. "לרגע העסיקו אותי במשהו אחר והופ… היא נעלמה!" גולת הדמעות עולה לי. אני חושבת על הילד השמנמן שאמא שלו כל כך אוהבת אותו ובכל זאת מוסרת אותו כי אין לה כישורי אמהות והיא חייבת את השקט שלה.

במדינה שרק נולדה, סבתא שלי הפכה מהנסיכה מהחידקל לאלמנה קשת יום מטופלת שלושה ילדים שפוזרו בקינים של אחרים, כדי שלא יפריעו לה לעבוד בשוקולד. והילד הזה, שהוא אבא שלי היום, שכב במיטות ברזל עם מזרן דק, עם עוד יתומים שהשואה לקחה להם את אמא, לילות ארוכים בחושך והתגעגע לסבתא ליליאן. בבקרים הוא קם רטוב מדמעות ושתן וזכה להצלפות בצינור גומי מהמדריכות העסוקות.

"היינו אימת השכונה, כנופית יתומים מורעבת המחפשת כל הזמן מה לאכול. זה לא שלא היה מה לאכול, אבל זה היה כדי למלא את הבור הזה…" הוא מצביע על חזו. כן, הבור הזה שדומה כל כך לבור שלי, כמה פעמים נפלתי לתוכו, כמה פעמים ניסיתי לסתום אותו בשוקולד. בור ללא תחתית. "היה לשכנים עץ אגס צעיר ואני שמתי לב שצומח עליו אגס אחד, כל יום הייתי עובר ליד, בודק מה מצבו. עד שנראה היה לי בשל ואז קטפתי אותו…" ככה מספר לי היתום ואני צוחקת, איך זה שאנחנו מגלים כזו חריצות בנוגע לדברים שמעניינים אותנו באמת.

"והיתה הזקנה הזו" הוא מוסיף לספר, כמעט מדבר אל עצמו "ניצולת שואה היא היתה, שכעסה על המטפלות שהיכו אותנו בצינורות גומי…" אני שומעת את ההנפה וחשה בנחיתת הצינור על הבשר החשוף. מתכווצת. חבל שאני לא יכולה להציל את אבא שלי, הילד בלי האמא, מהזכרונות שלו.

סבתא לילאן שלי היתה מגיעה פעמיים בשבוע עם סיר וכף ולוקחת את יהודה, בן זקוניה, אבא שלי, הילד ללא האמא, לאחת הגינות בסביבה כדי לאכול לבד. בסיר היו אורז, עוף או אולי קובה ובמיה ואהבת אם. אצלנו אוכל הוא הדרך לאהוב, אנחנו מבשלים למי שאנחנו אוהבים ואוכלים במקום להגיד בפשטות מילות אהבה. "לגדל ילד על לחם ובצל עדיף על מחסור באמא" דחק מנהל בית היתומים בסבתא שלי לקחת את אבא שלי בחזרה והיא לקחה אותו וכעבור שנה העבירה אותו לקיבוץ, לגדול כילד חוץ.

אמא שלי, שהפכה להיות אמו החדשה, היתה מספרת לי לפני השינה, על המיטה הקטנה שלי בקיבוץ, על יהודה הילד מהמעברה. זה היה סיפור עצוב כי לא תמיד היה לו מה לאכול והאוהל שלו נשרף, אבל היה לו סוף טוב. בסוף יהודה הפך לאבא שלי.

לאורך כל ילדותי ואף בבגרותי פחדתי ממנו אבל גם הסתקרנתי. הסקרנות גברה על הפחד. חיטטתי במגירותיו, קראתי את יומניו ומכתביו האישיים, למדתי על חיי האהבה שלו כנער בקיבוץ, כחייל, על הפחדיו, על הרצון להתקבל ולהיות לגיטימי. כבר אז ידעתי שבאותה דרך ארוץ גם אני ושלמרות כל הרע לבבי לא יסור מעימו.

זו היתה פגישה נדירה, פגישה בה אני, הילדה נעמה, פגשתי בילד יהודה, אבא שלי. לרגעים הרגשתי שאנחנו חברים, בני אותו גיל, העולים בגן שגילם את המגלומניה של ראש ערית ר"ג באותם שנים, גן תלוי רק בקטן. עברנו על פני הספסל ממנו נהג חיים נחמן ביאליק להשקיף על הים, עצרנו רגע, בטח שנינו נזכרנו באותם שירים.

תמיד שירים, בכל מקום, בכל זמן – כל זכרון הוא שיר בלתי נמנע. אנחנו קמים בבוקר ושיר מלווה אותנו, אנחנו מתופפים אותו בעצבנות כשאנחנו מהרהרים ושרים אותו בלב עד שמשהו אחר מפנה את תשומת ליבנו. שנינו שורקים כל הזמן. הייתי סופגניה פעוטה בת שלש שהלכה בשבילי הקיבוץ ושרקה במדויק את מיטב השירים, כשרונית כמו אבא שלה. עד היום למרות קולי החרישי שריקתי חזקה, גבוהה ומדוייקת. בבגרותי הלכתי ברחובות הונג קונג ושרקתי. הבריטי תיעב את ההרגל המגונה הזה ואני השתדלתי לחדול.

היי, הנה האקליפטוס, הוא עוד כאן!" הצביע יהודה, הילד, על אקליפטוס סב, עב גזע הנדחק בין שני קירות בנינים. "היינו מטפסים עליו וכאן שמעתי בפעם הראשונה מוסיקה קלאסית. ילדי בית היתומים למדו עם בני טובים. זו היתה שכונה של בתים פרטיים והיה איזה ילד אחד, שהייתי הולך אליו כדי לשמוע את המוסיקה שהתנגנה לו בבית…" לרגע הרגשתי כמו אחותו הגדולה וכדי לגונן עליו מהזכרונות אני מזכירה לו את הימים בהם כילדים היינו מתעוררים בבוקר והוא השמיע לנו שירים עבריים וקונצרטים. "שתלת בנו ניגונים" אני מעניקה לו את אהבתי, אולי לא במילים המפורשות אבל בהחלט ליד, כנהוג. "שלום עץ" הילד נעור באבא שלי והוא נופף לעץ לשלום וגולת הדמע שוב מאיימת להתפרץ.

"את לא מבינה מה זה בשבילי לשוטט פה, כל דבר מזכיר לי משהו" מבטו מצטעף "אבן אבן תלחש הכרתיהו" הוא מצטט את פן ואני רוצה להגיד לו שאני דווקא מבינה טוב מאד ושכנראה התחושות שלו דומות לשלי. בפעם הראשונה הוא מניח לי לגעת במשהו ממנו, לאט לאט אני מתחילה להבין מי זה אבא שלי, להבין ולסלוח.

השבוע מלאו לאבא שלי, הילד בלי האמא, שישים וארבע שנים. יש לו עדיין זיק של ילד בעיניים והוא די אינפנטיל. בסוף השבוע נתכנס כולנו לחגוג לו ולמיכאל, נכדו הקטן, יום הולדת. מיכאל, או "שימחי", ו"לולו הזאבה", אחותו הגדולה, הם המתנה הגדולה שהחיים נתנו לילד בלי האמא. הוא סבא נהדר ושני השדים האלה אוהבים אותו נורא.

חשבתי איזו עוגה להכין לרגל האירוע והחלטתי שזו לא תהיה עוגת קרם מפונפנת. הפור נפל על בראוניז עם ספלנדיד שיזכירו לו את סבתא ליליאן הפועלת מעלית, אבל בניחוח תפוזים, שיזכיר לו אותי. שנינו מתים על קליפות תפוזים וריבת תפוזים מרירה.

עוגה מתוקה-מרירה, כמו החיים.

מזל טוב אבא'לה ויום הולדת שמח, מיכאלי (שימחי) שלי.

[print_this]

בראוניז תפוז

חומרים:

300 גרם שוקולד ספלנדיד תפוזים (או כל שוקולד מריר, חלק בטעם תפוז)

250 גרם חמאה

כוס סוכר לבן

1/2 כוס סוכר חום בהיר

4 ביצים בחום החדר

1/2 כפית מלח

2 כפיות תמצית וניל

כף גדושה קקאו

1/4 כוס מיץ תפוזים סחוט

1/4 כוס ליקר קוונטרו

2 וחצי כוסות קמח רגיל

1/2 כוס קליפות תפוז מסוכרות

1/2 כוס פקאנים מסוכרים, קצוצים או שקדים קלויים, לא מומלחים, קצוצים

—–

לקישוט: מעט פקאנים מסוכרים וקליפות תפוז

אופן ההכנה:

1. על האש בתוך מחבת עם מים חמים מניחים קערת זכוכית ובה השוקולד והחמאה. ממיסים אותם ומערבבים עד לקבלת קרם חלק.

2. במערבל מערבבים את הסוכר, הביצים ותערובת השוקולד. מוסיפים את מיץ התפוזים, הקוונטרו, הווניל והמלח ומערבבים.

3. מוסיפים את הקמח ואת אבקת השוקו ומערבלים עד לקבלת תערובת אחידה (לא הרבה, קמח לא אוהב עירבוב יתר).

4. מוסיפים את קליפות התפוזים ואת הפקאנים המסוכרים, מערבבים ו… זהו.

5. מחממים תנור לחום בינוני- נמוך (160 מעלות)

6. מצפים תבנית מלבנית 30X27 בנייר אפיה ומשטחים את בלילת הבראוניס בתוכה.

7. אפשר לזרות על הבלילה עוד קליפות תפוזים מסוכרות בשביל היופי.

8. אופים בערך חצי שעה עד שהבלילה מתייצבת, אך עדיין מרגישה מעט רכה (חשוב לא ליבש).

9. מצננים מעט וחותכים לריבועים.

10. לפני שנוגסים מאחילים לאבא שלי ולשימחי, האחין שלי, יום הולדת שמח, בריאות, אושר ואריכות ימים. א-מן!

[/print_this]

ובתמונה

תפוזים ופקאנים מסוכרים שאותם אפשר להחליף בשקדים

 

תראו כמה זה יפה

קשה להתאפק, הבלילה הזו כל כך טעימה

 

בתבנית ממתינה לגיהינום התנור

מוכנה!

חתיכה אחת לאבא ואחת לשימחי הקטן

אבן אבן תלחש הכירתיהו…

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה: 

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (43)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    נעמונת מרגשת כתמיד
    יומולדת לשמח לאבא המקסים

  2. מאת ditza:

    אוי, כמה מקסים את כותבת, תודה על שאת משתפת ומאפשרתלגעת בך כל כך עמוק.

  3. מאת tali l:

    אבא שלך ניקרא כאדם מדהים שנתן לך הרבה מהאיכויות שלו
    יום הולדת שמח לאביך ולאחיין!!!

  4. מאת nuky:

    מזל טוב לחוגגים.
    כל הזכרונות האלה מוכרים לי מאד. גרתי שם קרוב. וחשבתי גם לקחת את ילדי לטיול כזה של שורשים. תשאלי את אביך על המאפיה מצידו השני של בית היתומים (-:

  5. מאת מיה קאופמן:

    מקסימה אחת … איזה כייף לו להיות אבא גאה ועם כ"כ הרבה נחת. מזל טוב :) ותזכרי שהבטחת לעולם לא להפסיק לכתוב.

  6. מאת סמדי:

    נעמונת יקרה שלי
    כמה רגשות כמה יופי ואהבה
    יש בך

    הלוואי שאני יוכלתי לספר ככה ברגש על ההורים שלי

    תבורכי אהובתי על כל אות מילה

  7. מאת אריאל:

    נעמה, עשית לי דמעות בעיניים על הבוקר. לא יפה…

  8. אוף איתך… גורמת לכל ההורמונים ההריוניים שלי להשתולל. גם עם הרגשות והדמעות וגם עם העוגה…

  9. [...] This post was mentioned on Twitter by David Dudi Califa, David Dudi Califa. David Dudi Califa said: פוסט חדש בבייגלה: אבן אבן תלחש היכרתיהו וגם עוגת יומולדת לילד בלי אמא http://goo.gl/fb/upn3t [...]

  10. מאת שימון:

    השלמה עם העבר זה כח גדול לעתיד.

    ואני שכבר יודע שאהבה באה במגוון גדול. [גדול אפילו ממתקוני עוגות שוקולד], מתרגש איתך שהצלחת למלא את הבור הזה מספיק בכדי שהשורשים באדמה יכוסו ואפשר יהיה להתפנות לגזע.
    כבר לא צריך לחפור בכדי למצא. זה כבר נראה בגובה העין.
    וגזע יציב הוא הבטחה גדולה לעתיד.

    יא ז'מימי, תענוג לקרא שאת מחבקת עץ מבלי להתכופף.

  11. מאת ורד ברלל:

    נעמונת אהובה, ריגשת. צחקתי, בכיתי וכרגיל נהנתי מהכתיבה וממך

  12. מאת אסנת:

    תודה חיכיתי לזה- אבל חבל שלא ידעתי איזה מיצרכים יידרשו כי אין לי חשק לצאת מהבית כעת כדי לרכשם.
    נעמה אולי אפשר לארגן שכאשר לוחצים על המילה הדפסה המתכון ייפתח בחלון ניפרד כדי שיהיה אפשר להדפיס רק אותו. תודה וחן חן על המתכון

  13. מאת אנו נימית:

    כרגיל, כיף לקרוא אותך. את תמיד מצליחה לרגש אותי ולגעת בנימי הנפש העדינים ביותר.
    ברכות חמות ומזל טוב לאביך ולאחיין, ושתדעו רק שמחות.
    שמחתי מאד לפגוש אותך באקראי ב"עדן" ושמחתי לפגוש בחורה מקסימה גם במציאות.
    תודה

    • מאת סימי:

      מדהים כמה כישרון טמון בך נהנתי מאד עורר אצלי געגועים לאבי היקר מחכה לעוד כתבות כאלו מלאות רגש ועוצמה

  14. מאת Pormeleg:

    נהרסתי, נמסתי.

  15. מאת יוני:

    ידעתי, נעמונת, שאת אלכימאית.
    נשיקות גדולות.

  16. מאת מיכל אליצור הלר:

    ריגשת אותי…מזל טוב

  17. מאת מירב:

    וואו!!
    כל כך מרגש, עד שגם גולת הדמעות אצלי עמדה על הקצה!
    את כותבת נפלא!!!
    ומזל טוב לאבא שלך ולמיכאל שלך
    מירב

  18. מאת אילן תלמוד:

    הרבה אהבה

  19. מאת ח ל י:

    מאד מאד, מאד יפה כתבת. מאד

  20. מאת מאיה:

    אני זוכרת ערב צאט תפוזי אחד בו קראתי לך "בועותי", וכששאלת לפשר הי' הסברתי "זו י' החיבוב". את החיוכים הכתובים שלך הרגשתי כאילו היית ממש לידי :-)

    זו אחת הרשומות המרגשות ביותר שלך שקראתי. תודה על המילים הנוגעות והתמונות המפתות :-)

    יומולדת שמח לכם.

  21. נעמונת יקרה – המסת את כולנו.
    מזל טוב לאביך ואחיינך ומזל לכולנו שיש לנו אותך.

    מגי

  22. מאת תמר:

    ז'מימי יקרה
    נעמה זה השם הכי יפה בעולם (גם קרוב מאד לליבי!!!)
    מזל טוב לאבא שלך ולאחיין
    איך את כותבת נפלא

    תמר

  23. מאת טומי:

    אני מרגיש בתחרות מי נותן תגובה מרגשת יותר עד שבסוף נעבור לאותיות גדולות ובצבעים כמו בידיעות אחרונות.
    נעמונת את מלכה. נשיקות.

  24. מאת זאבה תדמור:

    מלכה! , במיוחד כשמדובר בשוקולד & תפוז
    ואם נוסיף את הציטוט של יחיאל מוססתי אותי לגמרי
    נעמונ'ת….[תודה, יופי של אדרת משודרגת עשיתם ♥]

  25. מאת שולי:

    דמעות געגועים, אוכל, תשוקה ואהבה, מה עוד צריך בשביל שתצא עוגה מ ד הי מ ה ? ובעצם אולי העוגה היא רק תירוץ?

  26. מאת גסטרו:

    מזל טוב לאבא שלך- אם זכרוני אינו מטעני הוא בעצמו ספר על ילדותו בבלוג משלו והניק שלו מתחיל ב "מ"
    עד 120 בבריאות טובה !

  27. מזל טוב לאבא יקר שהתברך בבת כשרונית ומיוחדת שכזאת!

  28. מאת גילה:

    נעמונת יקרה,מילותייך ,מתכונייך,שירייך ממשיכות לאתגר לי את כל החושים.תודה.

  29. מאת דורית:

    מספרת סיפורים טבעית..
    כול מה שאת חושבת שיש בדוקטורט האכזבה ההוא, הוא בדיוק הדרוש לך כדי לארוג סיפורים..
    כמו חופן של סוכריות לימון חמוצות שמתוך כאב החמיצות עולה התענוג ומשחרר מתיקות ממכרת..
    לא סתם מצאת את האהבה לתפוזים המרירים ההם..

  30. מאת תו זמיר:

    אוי נעמה, כמה יפה את כותבת , המתכון נראה נהדר והכתיבה שלך מדהימה כל פעם מחדש.

  31. מאת עירית:

    מזל טוב!
    כל כך מרגש!
    גם למיקה הקטנטנה שלי יש יומולדת ביום שישי… רק בת שנה, ועולם שלם עוד לפניה. מיד נרשם המתכון- נכין ליום ההולדת!

  32. מאת עמליה:

    את לא מבינה עד כמה הכתיבה שלך נוגעת.
    הפוסטים שלך מרגשים אותי, מאוד אישיים ואני מרגישה שאת כותבת אותם לעיני בלבד, למרות שברור לי שיש עוד עשרות קוראים.
    תודה לך שאת חולקת את נימי לבך איתנו

  33. מאת דנה:

    כמה יפה כתבת. ברכות ואיחולים לחגיגות, בריאות, אהבה ושאף פעם לא יחסר שוקולד לעולם. א-מן. (חייבת לנסות את הבראוניז. מתה על קליפות תפוזים מסוכרות)

  34. מאת פנינהט:

    נעמונת ריגשת עד דמעות, אבל זה לא חדש
    מסרי מזל טוב לאבא שלך, כמה חסרה לי כתיבתו

  35. מאת דינה:

    אוהבת אותך.
    וגם אותו.

  36. מאת עירית:

    על זה נאמר – "אהבה צרופה" ………..

  37. מאת ליאת:

    טעים מזל טוב לאבא שלך עד 120 שנה

  38. מאת גילבוע8:

    ישנם אנשים שאינם יודעים לקבל בקורת. גרועים מהם הם אלה אשר אינם יודעים לקבל מחמאות. כאשר הייתי בן 10 שנים,(1958) ביקש ממני המורה לזמרה לבצע אל מול פני הכתה את השיר "החליל"(גולדברג-זהבי). התשואות גרמו לי לברוח מן השיעור. ולקח לי עוד שבוע ימים כדי לשוב בחזרה.
    את מבינה, שזה קצת מביך? נכון?
    תודה על הכל. כאז, גם היום. הכי נוח לי, לברוח מן הכתה. ככה אני רגיל.

    תודה.

  39. מאת איריס:

    אבא יהודה
    איך בא לי לחבק אותך עכשיו ולהוציא לך בחיבוק הזה את כל העצב מהגוף.
    נעמונת את מקסימה! את כותבת נפלא וכן גם אותך מתחשק לי לחבק!

  40. מאת רחלי חמיש:

    נעמונת , זה שהפוסט מרגש – זה כבר כולם כתבו ואמרו … אבל לי המקום מזכיר שבאתי כמה פעמים להתנדב שם, כי המורה לתלמוד שלנו ניהל את המקום … וואיי , איך החזרת אותי למקום ההוא.

    המון ברכות של מזל טוב לאבא שלך ושימשיך להנות מילדיו ונכדיו – זה הזמן !!!!
    אגב, גם לבת שלי קוראים נעמונת ….

  41. מאת דליה:

    נעמונת יקירתי, כרמת גנית לשעבר ובת ליוצאי עירק, אני מתרגשת תמיד מחדש לקרוא את הפוסטים שלך שלקוחים כאילו מהילדות שלי…. גם כאן, רחוב הרצל, גן אברהם, בית היתומים, רחוב אלימלך – אלה מחוזות ילדותי.למדתי בשד' למדן בבית ספר המרכז, מהעבר השני של רח' אלימלך, אני זוכרת את הילדים מבית היתומים, הם היו באים לשחק בגן המלך דוד, פעם העזתי ונכנסתי לראות את החדרים בהם הם חיו. חדרים סגפניים…..
    בגן המלך דוד, היו הרבה עצי תות. כילדים, היינו מטפסים על העצים וקוטפים את התותים….. וואו…כמה זכרונות העלית בי.
    המשיכי לכתוב, את מאוד מרגשת אותי!

השארת תגובה