אהבה מקודשת ב(תפוזי) דם ועוגה שנעשתה באהבה

"ת'אמת, אני ממש שמחה שאודי מת, אבל אני עושה את עצמי עצובה…" ככה כתבתי לי בסודי סודות ביומן האישי שאת המנעול שלו איבדתי יומיים אחרי שקיבלתי אותו. ככה בכתב עגול ואינפנטילי כתבתי את הזוועה הזו וציירתי מסביב לבבות.

אודי נהרג כשהייתי בת 8. הוא חצה את הכביש ומכונית דרסה אותו. אני זוכרת את סבתא שרה צורחת את זה על הדשא ומעירה את ההורים שלי משנת הצהריים "אודי נדרס! אודי נדרס!!!!" והתרנגולות שהיו לה בחצר האחורית חזרו אחריה על החדשות והפיצו את הבשורה בכל השכונה.

אודי היה האח הגדול של אילה, בת כתתי, וחוץ מזה לא היה לי שום קשר אליו. בעצם הקשר היחיד שנוצר ביני ובינו היה בשיעור החלילית של אמא שלי. אודי איחר, עמד מחוץ לבית הנוער וזרק אבנים על החלון כי אמא שלי סירבה להכניס אותו לשיעור. לא היה מי שישמור עליי בבית ודי אהבתי להדבק לאמא שלי וללכת אחריה ממקום למקום, אבל אחרי עשר דקות של זיופים הייתי די משתעממת. כשיצאתי החוצה להתגלגל לי על הדשא ולהעסיק את עצמי במחשבות ודמיונות עד שאמא שלי תסיים ללמד את ילדי האיכרים המפונקים, אודי צעק לי "יא בטטה, מה את הולכת עם כל הנקניקים האלה בחוץ???".

לא ידעתי מה זה בטטה, אבל ראיתי שאודי מסתכל לי בלעג על הבטן החשופה. הלכתי עם גופית בטן שאמא שלי קנתה לי אצל "פיש" בגן יבנה והייתי בטוחה שאני מאד יפה וחגיגית. אבל המילים האכזריות של אודי הפשיטו אותי מכל האשליות וגרמו לי לראות את הבטן השמנמנה שהלכה לפני. הסתתרתי מאחורי שיח וחיכיתי שהשיעור של אמא שלי יגמר כבר ושכולם יסיימו להראות לה כמה הם לא התאמנו כל השבוע.

"אמא, מה זה בטטה?" שאלתי את אמא שלי כשצעדנו יד ביד תחת שדרת הפיקוסים. היוזמה להליכה יד ביד באה ממני. הייתי צריכה אותה רגע לעצמי, לפני שהיא הופכת להיות גם אמא של יפתח. "אויש, נעמה, בלי שאלות. קצת שקט!" היא כעסה עליי ואני ידעתי שהחליליות עדיין מנסרות לה את המוח. "בטטה זה כמו תפוח אדמה רק יותר גדול" היא ענתה פתאום וכל הדרך עד הבית הכנסתי את הבטן טוב טוב עד שלא נשמתי. אחר כך הפסקתי ללכת עם חולצות בטן ועוד יותר הפסקתי ללכת איתה לבית הנוער בימי שלישי לחוג הילדים הלא מתאמנים. פחדתי שאודי יזרוק עליי אבנים או גרוע מכך, יגיד לי דברים מרושעים.

כשמתים כולם הופכים למלאכים צחורי כנפיים. גם אודי הפך מחצוף מופרע ומרושע לאפרוח זהוב, חברי ויודע נגן. שנים התפללתי למות דקה לפני חלוקת התעודות. ידעתי שבבת אחת התעודה תשתנה לי מבלתי מספיק לטוב מאד או אפילו מעולה. דמיינתי שלאה פיליפסון הרעה, מוחקת לי את כל ההרשמות והאזהרות מהתיק האישי, מחברת איזו פואמה נוגעת ללב וקוראת אותה מעל הקבר הפתוח. מיותר לציין שהרעיון העיקרי בפואמה המחורזת של פיליפסון  זה שאני ילדה מקסימה ותלמידה מצויינת.

דמיינתי גם שמלא בנים פתאום מגלים בלוויה שלי שהם היו מאוהבים בי כל השנים בסתר, ולא במלכת הכתה וחלקם אפילו הורגים את עצמם בגלל שלא יוכלו לחיות בלעדי. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. בחיים אני עד היום חיה, התעודה שלי היתה מלאה בבלתי מספיקים, התיק האישי שלי היה מלא בנזיפות ובמכתבי אזהרה ואף בן לא שם קץ לחייו או הציע לי חברות ברצינות, למרות שהייתי מוכנה ללכת רחוק ולהוריד חולצה אם רק תהיה לי הזדמנות.

במושב ציינו את מותו של אודי זצ"ל בכל שנה בתופים, מחולות, טיולים, אש ותמרות עשן. בדרך כלל זה כלל טיול לילי לחאג' אחמד, ריקוד פנסים של הבנות, קטעי שירה וכתובות אש. אני, שהייתי פדלאה די גדולה, הייתי מקפידה לנקוע את הרגל בדרך לחאג' אחמד, כי לא היה לי כוח ללכת את כל הדרך ולשמוע סיפורים מפחידים על עטלפים שקופצים לבנות על הראש, נדבקים לשיער ויורדים רק עם מספריים. במקום להזדחל במאסף ולשמוע "יאללה, יאללה" כל הדרך, הגעתי ליעד בדרך כלל רכובה על ג'יפ השרד של הועדה המארגנת, עושה פנים של פצועה קשה שיש סיכוי סביר שהיא תמות פה למישהו בידיים.

כשבגרתי תרמתי גם אני את חלקי למפעל ההנצחה של אודי. לא, אל תטעו, לא צעדתי ברגל עד חאג' אחמד, המשכתי לרכוב על ג'יפי שרד אל היעד. נתתי קולי בשיר. אמנם לא הייתי הילדה הכי יפה במושב, אבל ציירתי הכי יפה והיה לי קול זמיר. אלו שתי תכונות שימושיות לכל מרכז וועדת תרבות באשר הוא. וכך הכנתי תפאורות נפלאות, עיטרתי בידי הקלה את שירוני המושב ואת דפי הקשר ושרתי בכל הטקסים.

יותר משאהבתי את ההופעה שבישרה את הסוף, אהבתי את תקופת החזרות. עופר, יפה התואר ניגן בגיטרה ואני שרתי. הוא היה גדול ממני בשלש שנים ובדרך כלל לא אמר לי שלום ברחוב כי גדולים אף פעם לא מתייחסים לקטנים.

אבל אז, בחזרות, היו לנו רגעים. סיכמנו ביננו שנשיר שירים של נתן יונתן, כי עופר אמר שמת לו בן והוא מבין בענייני אבל. כמו תלמידה חרוצה התכוננתי כמו שצריך. אפילו סחבתי לאבא שלי ספר שירים מהסיפריה והחבאתי אותו מתחת לחולצה בדרך לחזרה.

"בואי נלך לקבר של אודי. נתחבר לכאב…" הציע עופר היפה ואני ממש שמחתי ללכת איתו לבית הקברות לבד, כאילו שאנחנו חבר וחברה וגם ממש התפללתי שמישהו יראה אותנו ויספר לכולם, כי אין כמו שמועות לקבע מצב ולברוא מציאות.

ככה הלכנו לנו לצד הדרך, עופר סוחב גיטרה ואני את ספר שיריו של נתן יונתן, הוא שתק ואני ניסיתי לגייס את כל העצבות שהיתה בי, למרות שליבי התרונן וחישב להתפקע מרוב אהבה.

ישבנו על הקבר של אודי ושרנו כל מיני שירים עצובים. עופר סימן את השירים שהוא אהב בקיפול "אוזן חמור" בצד הדף ואני ידעתי שאבא שלי יתלה אותי, אבל לא היה אכפת לי למות אחרי הרגעים האלה, הנהדרים. כשעומר אמר לי שאני בכלל לא נראית עצובה, נזכרתי בחרולית שלימדה אותי להתאבל כשסבתא רוזה נפטרה וישר לבשתי מבט נוגה. פתחתי את העיניים מלא זמן, בלי למצמץ והצלחתי להעלות דמעות.

ככה שרתי את "שני אלונים" ואת "החול יזכור" וגם את "שירים עד כאן".

כשהגעתי ל"יפים ממני וממך, יפים ממני וממך, האדמה לקחה…" כבר אי אפשר היה לעצור את שטף הדמעות שלי ועופר ליטף לי את הלחיים ואמר שלמרות שאני קצת בטטה אני ממש מרגשת וגם די יפה ולסיום הוא נתן לי נשיקה.

נשיקה רכה. אמיתית. עם פה סגור אבל עם עיניים עצומות.

אחר כך הלכנו ברגל הביתה ובדרך עופר פילח לנו מעץ תפוזי הדם הזקן של פאוט הגנן, שני תפוזים. הוא קילף לי אחד וזרק את הקליפות על הכביש ואחר כך קילף את שלו והעיף את הקליפות רחוק, למרכז הדשא של בית העם.

זה היה התפוז הטעים ביותר שאכלתי וידיי היו מגואלות במיץ תפוז דם ולמרות הדביקות והריח העז החלטתי לא לשטוף אותן אף פעם.

הלכנו לאט ורציתי שלעולם לא נגיע, רק נצעד ככה עם ריח של תפוזים בידיים וזכרון הנשיקה עד עולם, עד שנהיה זקנים ויהיו לנו נכדים. את החלויימס שלי קטע זהרור הסיגריה של אמא שלי, שיצאה החוצה, לחצר החשוכה, לעשן ולדאוג בנחת.

"אז ביי ומחר בשבע הטקס" עופר אמר ביובש והלך. כאילו שלא התנשקנו, כאילו שלא קלף עבורי תפוז דם.

למחרת, על דשא בית העם, בכיתי תוך כדי שירה וכולם חשבו שאני כזו ילדת פלא שמתחברת לעצב. "היא כל כך עמוקה" ליחששה ציפי, יו"ר ועדת התרבות "היא מבינה את משמעות האובדן והמוות, כל כך בוגרת לגילה" התפעלה מדמעותי ומהרעד בקולי אתי, המשנה ליו"ר הועדה, שמחתה דימעה כי אולי גם אותה מישהו זר נישק בסתר.

אמא של אודי חיבקה אותי בעצב ואמרה שבטח ההורים שלי מאד גאים בי. שמתי לב שלא היו לה יותר דמעות וקצת התביישתי שלי יש כל כך הרבה דמעות על סיפור אהבה שעוד לא התחיל וכבר נגמר.

בדרך הביתה אספתי מדשא בית העם את קליפות תפוזי הדם שעופר זרק ושמרתי אותן כמה שנים, עד הגיוס בערך. עד שהיו יבשות לגמרי והתפוררו לי במגירה שברונות הלב, שהכילה רק טינופת, בעיניי אמא שלי, שלא הבינה למה אני שומרת קליפות, בקבוק בירה ששתה מייקל השובותניק, ערימה קטנה של בדלי סיגריות שעישן זהר ופתקים משיעור ערבית שכתב לי עמית.

היום נורא קשה למצוא תפוזי דם ובשוק הכרמל השתדלו הרוכלים ביתר שאת למכור לי תפוזי שמוטי ולהבטיח לי שבפנים הם אדומים, אדומים. מצאתי את תפוזי הדם הנכספים בדוכן קטן בקצה השוק, אבל כששבתי הביתה גיליתי שהם יבשים וממש לא בטעם זכרונות.

אבל לא אלמן ישראל. הרצתי את מוריד הגשם הבוקר, באמצע הסערה, לנמל תל אביב והוא הביא לי מהאחים ירזין תפוזים בשקית וגם כוס מיץ אדום-אדום וטרי-טרי, כדי שלא אצטרך להתאמץ ולסחוט בעצמי.

[print_this]

עוגת תפוזי דם שנעשתה באהבה, למוריד הגשם וממטיר הנשיקות

מצרכים:

4 ביצים מופרדות

1/2 כוס שמן

שמנת מתוקה

3/4 מיץ תפוזי דם

1/4 כוס שקדים טחונים דק דק

1 וחצי כוסות סוכר

2 ורבע כוסות קמח תופח

2 כפיות תמצית וניל

2 כפות קוונטרו או גראנד מרינייר

קליפה מגוררת מתפוז דם שלם

חומרים לרוטב:

כוס מיץ תפוזי דם

1/2 כוס סוכר

כף ליקר קוונטרו

אופן הכנת העוגה:

1. לחמם תנור לחום 160 מעלות.

2. להקציף את החלבונים לקצף נוסע עם כף סוכר.

3. בקערה עם מקצף יד לערבב את הקמח, הסוכר, החלמונים, השמן, השמנת המתוקה, הוניל, השקדים, הליקר, קליפת תפוזי הדם ומיץ תפוזי הדם עד לקבלת עיסה חלקה וללא גושים.

4. לקפל את החלבונים המוקצפים בזהירות לתוך העיסה הורודה.

5. לשמן תבנית מספר 26 ולצקת את בלילת העוגה.

6. לאפות את העוגה בערך 50 דקות או עד שקיסם יוצא עם פירורים בלבד.

7. בעת אפית העוגה הכינו את סירופ התפוזים.

8. הכנת הרוטב: בקלחת יש לבשל את הסוכר עם מיץ התפוזים והליקר עד שהסוכר נמס לגמרי והרוטב מסמיך.

9. לשפוך בזהירות את הרוטב החם על העוגה החמה.

10. אם אין תפוזי דם זה לא תירוץ. העוגה יוצאת מעולה גם עם תפוזים כתומים וגם עם קלמנטינות (למי שאוהב את הריח).

[/print_this]

חבל שהצבע הורוד הזה לא נשמר אחרי האפיה

עוד מעט נשלחת להירהורים בתנור

הרוטב מבעבע

הרוטב מציף את העוגה

טעים ומלא אהבה

ונסיימה בזמר, אלא מה?


.

.

לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים, הטבות ומבצעים
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

.

קטגוריות:: Featuredכללינעמה פלדעוגותשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (28)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    WOW איזה סיפור
    ואיזה עוגה ואיזה תמונות יפהפיות )(

  2. מאת טליק:

    את מלכה..וזה סופי

  3. מאת אמנון:

    ווווואו……אני קורא ומריח את ילדותי ……והעוגה חבל"ז

  4. איזה סיפור מקסים ביותר ומרגש נעמה, ממש הזלתי דימעה…
    והעוגה – נראית סוףףףףף!

    יש מצב לניסוי לכבוד השבת, השאלה עכשיו – איפה מוצאים לעזאזל תפוזי דם?…

    שבת קסומה!
    דפי

  5. מאת סמדי:

    אין דברים כאילו ….אני מדמינת את שצף המילים הקולחות
    שאת מקלידה וחושבת וואו מתי כבר יצא הספר המיוחל ….
    (הינה שם ראשוני לספר …מילה טובה עם אוכל טוב מאת נעמה פלד ):)

    תבורכי יקירתי על כל מילה ואות
    על כל זיכרון ורגש שאת מעוררת בי
    אמרו כבר קודם לפני שאת מלכה ואני מוסיפה …..אמן

  6. מאת גילה:

    נעמה,אני לא יכולה להגיב.העיינים שלי רטובות,האצבע שלי רועדת,והתפוזים,הו התפוזים.

  7. מאת עמית:

    נהדר

  8. מאת טל:

    נעמה, קשרת כל כך יפה את הסיפור והגעגוע למתכון. כיף לקרוא אותך.

  9. למות על הסיפורים שלך שעושים עצוב/נעים בלב, מעלים זכרונות וחיוך.
    העוגה שלך נראית נהדרת, בדיוק כמו שאני אוהבת (כמה שמנת מתוקה?)

    שבת שלום לך ולמוריד הגשם והנשיקות,

    מגי

  10. מאת איל שמיר:

    את לא היית הילדה הכי יפה במושב??
    מותק, או שכבר אז היית צריכה משקפיים, או ששאר המושב היתה קלאודיה שיפר ! :-0

    • מאת נדב פרץ:

      כבר ניתן לה מרשם למשקפיים באותם ימים , קלאודיה (בשבילכם היא דוגמנית העל קלאודיה שיפר ובשבילי היא קלאודיה) הייתה נערה מתבגרת ואני יכול להבטיח לך שאף אחת ,מעולם ,לא נראתה כדוגמנית מגרמניה באותו מושב ובכל זאת לסיפור חזק כל כך יש אין ספור משתנים וטעויות שמספקים כאב לפוסט כזה. "מה נוסיף ונמנה? מדברים פעוטים נוצרות אגדות . זה החומר!"

  11. מאת תמנע קורץ:

    לא אוהבת תפוזי דם – אבל גמרת אותי נעמה, עם הסיפור על אודי ועופר והדמיונות על הקבר הפתוח. את מספרת ואני רואה אותי. תודה אלופה.

  12. מאת אילן תלמוד:

    נעמה, את צריכה לכתוב גם מחוץ להקשר של אוכל. ואני אומר את זה בתור מו"ל לשעבר..

  13. מאת טומי:

    לכתוב ספר ודחוף!

  14. מאת נדב פרץ:

    תפוזי הדם מזכירים לי עץ שעומד גם היום בדיוק באותו המקום בו נטעוהו לפני יותר משבעים שנה. העץ של סבתא איילה , חלוצה נרגנת ומחוספסת שהייתה מכינה את הדג מלוח הטעים ביותר בעולם, עוגה יומית מעשרות ביצים שבורות מהלול שהוצב במשק שלה שטעמה חלום רחוק. את תפוזי הדם היינו,עודד ואני קוטפים תוך כדי הגשם מהלך התנפחותם לכדורי מיץ מתוק ואדום לקול מחאותיה של סבתא איילה.
    לאחר מכן היינו מקלפים לעצמנו במיומנות כמה עשרות תפוזי דם ורצים לשרותים כל שעה.
    טעמם חלום רחוק.

  15. מאת רבקה יצחקי:

    בבקשה את מתכון עוגת תפוזי דם תודה .

  16. מאת nomnom:

    אין באמת אין על תפוזי דם וסיפורי אהבה ושניהם ביחד – WOW – זה שילוב מנצח!!

  17. מאת ניצה הוכמן:

    אח איזה מזל שיש לנו בחצר עץ תפוזי דם רק שהחמסין שהיה לפני בו הגשמים "הרג" אותם והם נשרו להם אחד אחד יבשים ומסכנים……לפחות יהיה לנו המתכון לחורף הבא…..מענג לקרוא אותך נעמה .אצלנו משוגעים על עוגות תפוזים עם דם או בלעדיו. !!!

  18. מאת ריקי:

    נעמה יקירתי!
    אין עלייך! אני כבר סוחבת עלי קילומטרג' לא קטן,אבל כתיבתך מחזירה אותי תמיד למחוזות מענגים. והעוגות…זו כבר אופרה אחרת.
    אם לא אימת הקלוריות הייתי מנסה את כולן בעיניים עצומות.
    אגב- מי הזמרת? חני ליבנה ?

  19. מאת אתי:

    איזה כיף!!!!
    סיפור, חוויה ושיר.
    אין עליך

  20. [...] This post was mentioned on Twitter by בייגלה, David Dudi Califa. David Dudi Califa said: פוסט חדש בבייגלה: אהבה מקודשת ב(תפוזי) דם ועוגה שנעשתה באהבה http://goo.gl/fb/5SsKZ [...]

  21. מאת עלמה:

    סיפור מקסים לשבת בבוקר. תודה

  22. הסיפור הזה מרגש ועוצמתי.
    ובכלל, נראה לי שיש לנו משהו במשותף – אהבה לשירה (אני מורה למוסיקה ובוגרת המדרשה למוסיקה ובית ספר "רימון").

    בחצר של ההורים שלי יש עץ קטן שמניב תפוזי דם קטנים וחמודים בכל חורף. הזכרת לי עכשיו שאני צריכה לבקש מהם שישמרו לי כמה (כי העץ כזה קמצן שהוא מניב רק פירות בודדים בכל עונה).

    שרונה
    Photo.Fashion.Passion

  23. מאת רחל ניניו:

    נעמה,

    קראתי רק מקצת מהתגובות הקודמות כאן, ונראה לי שבכולן עוררת רגשות דומים ויפים… כל הכבוד! אהבה, נשיקה ראשונה, ילדות תמימה, טבע…מה עוד אפשר לבקש אם רוצים להזיל קצת דמעות של נוסטלגייה?
    אכן, מחכה לספר… ובמקרה, אני אכן עורכת לשון וספרות במקצועי. ממליצה לך, ולכם כאן, עך ספר מקסים שהכתבה שלך מאוד הזכירה לי אותו: סברס, גת וריבת חבושים – מאת תמר לוינסקי. אמנם, גילוי נאות, ערכתי את הספר, אך אני ממליצה עליו בגלל כל אותם דברים יפים ומרגשים שמילות הכתבה שלך העלו בי ובאחרים… המשיכי כך, כולנו נהנים! ו – לאימא שלי יש עץ תפוזי דם בחצר – השבוע אנסה, ושילכו הקלוריות…
    תודה, רחל

  24. מאת דנה:

    קראתי הכל בנשימה אחת, זה כל כך יפה, ומשאיר טעם של עוד..ועוד. נעמה, את חייבת לכתוב ספר. איזה כיף לך!!

  25. מאת ירין:

    יפה :)

  26. מאת אור:

    איזה יופי. חשבת להוציא ספר אגדות?
    איזה דמיון.

השארת תגובה