יין עם השכיין שלא ישיין

'מה, שטפת את המחבת של השניצלים…??!'

אנחנו יושבים ביחד על הספות בסלון. ארבעתנו. ארבעת הילדים של כולנו מייצרים רעש של ארבעים שודדים, עם או בלי עלי בבא. טל, דני, ענת ואני מנסים לנהל סוג של ארוחת ערב.

אין דבר שאני אוהב יותר מחברים שמזמינים אותי לאכול איתם ארוחת ליל שישי.

אולי זה מכיוון שזה אף פעם לא קורה.

אף אחד לא מזמין אותי לאכול אצלו ביום שישי, חוץ מאמא שלי, אולי.

אני מייחס את זה כמובן לפחד המובן אבל הלא ממש מוצדק שלהם לארח אל שולחנם שף בכיר, גם אם בדימוס. לא משנה כמה פעמים אני אסביר להם שעצם העובדה שהם חולקים איתי את פתם הצרה היא הכל בשבילי, זה לעולם לא יעזור. אני יכול להבין אותם. מי רוצה לבשל למי שהיה פעם הטבח של ה'ראט פאק' של האוכל הישראלי.

ה'ראט פאק' המקורי כלל כידוע את פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דייוויס ג'וניור ועוד כמה יהודים טובים. הישראלי כולל עד היום את שאול אברון – פרנק סינטרה של האוכל הישראלי – ושאר המסתופפים בצילו הענק באשר הם.

אם הייתי חושב על זה עוד קצת הייתי מבין שאף אחד, חוץ מאמא שלי, אולי, לא מזמין אותי, פשוט משום שבמהלך השנים הפכתי לסוציופת אמיתי. חמוץ סבר ורטנן. למי יש כוח ביום שישי בערב לחרא שכזה, אפילו אם הוא חבר שלו, פחות או יותר.

מה רבה אם כן הייתה שמחתי לשמוע את אישתי מודיעה לי ביום חמישי, שטל ודני מזמינים אותנו לארוחת ערב אצלם. בשמונה השנים שבהם אנחנו שכנים אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן זה קרה.

וגם ההפך.

ביום שישי בחמש נכנסתי אליהם בכדי לברר מתי לבוא.

'מה אתה מכין?' שאלה טל.

'מה, אנחנו לא אוכלים אצלכם?' תהיתי.

'כן, אבל ענת אמרה לי שאתה תכין פסטה.'

'אוקי…'

'אז אולי תכין גם סלט? ענת כבר מכינה את העוגה, לא?'

'לא עד כמה שאני יודע, אלא אם כן יש לה עוד מטבח שלקיומו אני לא מודע. אבל אין בעיה, קניתי עוגה הבוקר במאפיית 'לחמים'. אני אביא אותה. ואני אכין פסטה. וסלט. ויש לי יין טוב שקניתי במבצע איטליה של האחים שקד במינימרקט ליד העבודה.'

עכשיו ככה. ממש אין לי בעיה להכין אוכל גם כשמזמינים אותי. הסיבה שבגללה התעצבנתי הייתה אחרת לגמרי. בעצם ידעתי שאני מכין את הפסטה. ענת אמרה לי. פשוט אף אחד לא דיבר איתי על סלט. ולא היו לי צנוניות. אני אוהב צנוניות בסלט. עוד יותר מזה אני אוהב לדייק. מילא להאכיל את כולם, גם בביתם של השכנים, תנו לעשות את זה בדרכי שלי, אם לצטט את הסינטרה המקורי.

וגם זממתי על העוגה הזו לשבת בבוקר.

לא חשוב.

בשעה היעודה התייצבנו על טפינו, פסטתנו, סלטנו, עוגתנו וייננו אצל טל ודני. בדלת ממול.

טל הכינה שניצל ופירה לילדים.

Fair enough

כשכבר כמעט התיישבנו לאכול, טל שאלה אם איכפת לי להביא קצת צלחות וסכו"ם מהבית, כי שלה בכיור.

באמצע ה'ארוחה' אם אפשר לקרוא לתקיעה החפוזה הזו בסלון – בין השתקת ילדים אחת למשנה – ארוחה, קם לו דני וניגש לרגע לכיריים.

'מה, שטפת את המחבת של השניצלים??' הוא קרא לעברה של טל.

'אויש, שכחתי שאתה אוהב את זה…' השיבה מיד טל .

'מה הוא אוהב, לאכול שניצלים ישר מהמחבת?' תהיתי

'לא, מה פתאום. אני מנגב עם לחם את השמן מהמחבת אחרי שהוא מתקרר.' השיב דני מבלי להסס לרגע.

בבית הספר מלמדים אותנו שבני אדם בנויים מ70% מים.

דני הוא הוכחה חיה שלא כל מה שמלמדים אותך בבית הספר הוא נכון.

או שהוא פשוט לא בן אדם.

בתור לא בן אדם הוא הבן אדם הכי נחמד שפגשתי.

דני בנוי, לדעתי, מ70% שווארמה, 85% קוקה קולה, 90% סיגריות ו100% נחמדות.

דני

אם המתמטיקה לא ממש מסתדרת לכם, אני חוזר על שאמרתי קודם על בית הספר.

לפחות פעמיים בשבוע אני רואה את דני תוקע שווארמה בשווארמייה אחת באלנבי ליד מקום העבודה שלי. דני לא רואה אותי כשאני עובר מעליו.

הוא מרוכז.

בשווארמה.

לדני יש כשרון מופלא להישאר בחיים, פלא אמיתי עם תזונה כמו שלו.  זה שהוא חי עדיין זה עלבון אמיתי למדע הרפואה, אם להזדקק למה שאמר פעם רופא אחד לשאול (אברון, לא זה מהשווארמה).

אבל דני לא רק אוכל שווארמה לפחות ארבע פעמים בשבוע, למרות שביום שישי הוא טען בתוקף שעכשיו זה רק שלוש, הוא מקפיד גם לבחור את השווארמיות הכי נוראיות בגוש דן.

'שמעתי על התורכים ביהודה הלוי – נחלת בנימין. לא נראים לי. ' אמר לי פעם.

בטח שלא.

טעים מדי.

כשהפצרתי בו לנסות את השווארמה החדשה של בינו, הוא טען שזה רחוק ואין שם חניה.

למה, באלנבי יש?

אבל אפילו ממי שחי על שווארמה וקולה, והגיע לגיל מופלג כמו 49, ואולי אני צריך להבין מזה משהו על כל הכדורים הטבעיים המצחיקים שאני לוקח כבר כמה חודשים בתקווה להוריד לעצמי קצת את הכולסטרול, אפילו מאדם כזה לא הייתי מצפה לנגב שמן קר של שניצלים באמצע הלילה אחרי שכולם הולכים לישון.

בעצם לא הייתי מצפה מאף אחד לעשות דבר כזה.

מצד שני יש דברים יותר גרועים.

אני מקווה שאתם מכירים את המשך הבדיחה הזו בעצמכם כי אני לא אחזור עליה כאן.

כל הסיפור הארוך הזה בא להסביר מדוע בשבילי כל כוס יין שאני מוזג לדני היא סוג של ניצחון. אני מוכן להביא בקבוק יין ואת כל האוכל שלידו בכל שבוע רק בכדי לראות אותו שותה ואפילו לשמוע אותו אומר ש'וואלה, זה דווקא די טעים, החרא הזה.'

ואת זה הוא אמר לא על יין ישראלי עתיר מתיקות וכוח כמו שכולם אוהבים, אלא על 'איל דוקלה', יין ה'סופר טוסקן' החדש של רופינו. סופר טוסקן לטובת מי שבכל זאת זקוק לקצת ניג'וסי יין, הוא יין המיוצר בטוסקנה ואינו מציית לחוקי הגזע, או יותר נכון הזן, הקובעים באילו ענבים צריך להשתמש בכדי שיין יוכל להיקרא על שם האזור הנחשק, הלא הוא חבל קיאנטי בלב טוסקנה.

רופינו הוא היקב שאני הכי אוהב באזור קיאנטי. זה כמובן בגלל שזה היקב היחידי שם שבו ביקרתי. ועוד אספר לכם פעם על הביקור הזה.

מבין הענקים הוותיקים באזור, ורופינו הוא בהחלט ענק ותיק, גם אם לא מאד ותיק במונחים מקומיים, רופינו הוא אחרון המוהיקנים השומרים עדיין על אופיו האיטלקי של הקיאנטי שלהם. שזה אומר שהם עדיין משתמשים בענבי סנג'ובזה מקומיים ולא מערבבים אותם עם  טונות של קברנה סוביניון או סירה צרפתיים כמו שמתיר בשנים האחרונות חוק היין המקומי. או כך לפחות זה היה עד לא מזמן.

כי הנה למשל ה'איל דוקלה' החדש. קיאנטי זה לא, גם אם הוא בא מהאזור, שהרי יש בו קצת יותר מדי סירה, 25%, ומרלו, 15% , וזה אפילו יותר ממה שהחוק האיטלקי הגמיש מאד מוכן לסבול, אבל אפילו הוא מצליח לשמור על איזו חמיצות ו…סליחה על המילה האיומה, אדמתיות חושנית שכזו שכל כך אופיינית ליין איטלקי בכלל וליינות קיאנטי בפרט. כדי לאזן קצת את הפלצנות הייננית של לפני רגע, אומר בגסות האופיינית לי שלשתות קיאנטי זה כמו לעשות סקס עם גבעה בטוסקנה. סוג של פדופיליה לטעמי מפני שהגבעות שם נראות כמו תחת של תינוק.

אבל כמו שיודעים כבר שני קוראיי הקבועים, זה הכי הרבה שאני מוכן לדבר על יין בשלב זה של ה'פורשפייזר' ביחסים שלנו.

הסתכלתי בשקט ובעונג על טל ודני היקרים. אם דני הוא צרה גדולה למדי, גם טל היא לא ממש קליינטית קלה בשבילי.

צמחונית.

אבל אם יש בעולם שני אנשים יותר נחמדים מהם, לא הייתי רוצה לפגוש אותם. זה כבר יהיה יותר מדי בשבילי. לא יודע אם האמרה הישנה ההיא באמת נכונה, טוב שכן קרוב מאח רחוק. האחים שלי מעולם לא היו רחוקים ממני, לפחות לא פיזית. דני לעומתם מעולם לא היה קרוב אלי במיוחד, לפחות לא נפשית. אבל דווקא בגלל זה הוא מוכיח בכל פעם מחדש עד כמה שווה וחשובה הידידות שלו.

לעזאזל עם זה. החברות שלו.

דני וטל תמיד שם בשבילי.

תמיד.

דני וטל הם השכנים שכל אחד היה רוצה. ותאמינו לי שגם אני יודע שזה יכול להיות אחרת. מאחת מבעלות הבית הקודמות שלי, שגם גרה כמובן בדלת מולי, אני מתחמק עד היום ברחוב למרות שעברו יותר מעשר שנים מאז גרתי אצלה.שלא לדבר על השכן שבנה לי סוכה מול המרפסת, בקומה שנייה…

טל ודני תמיד שמחים  לארח את שני בניי, ואחר כך לשלוח אלי את שלהם לחצי יום, לתת לי כוס קמח ולקבל בחזרה פיצה תוצרת בית ועוד הרבה כאלה.

אבל אם אפשר לעצור רק לרגע את הבדיחות, טל ודני הם באמת האנשים הכי טובים והכי נחמדים שפגשתי מימיי.

אפילו אם הם אוכלים ברוקולי ושמן מכונות, סליחה, שניצלים.

כן, אני כנראה אוהב אותם.

איכשהו פתאום נדמה לי שכדאי שאעצור כאן ושבטור הבא אפגין קצת רשע אותנטי בשביל שתמשיכו להאמין לי שאני באמת מיזנטרופ.

עד אז קנו לכם בקבוק 'איל דוקלה' של רופינו, 100 שקל במבצע בחנויות היין, תכינו לכם קצת פסטה ברוטב עגבניות, או שניצל, ותבינו איך באמת צריך לעשות יין.

וחברים.


להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

קטגוריות:: Featuredחיליקיין

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (12)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    נהנתי מאוד לקרוא

  2. מאת שרית (JOKERIT):

    נהנתי לקרוא ,פעם כאשר הייתי עושה סטייק במחבת , אני הייתי אוכלת את השמן שנשאר במחבת עם לחם , מנגבת את המחבת עד שלא נשארת טיפה , היום אני לא מעיזה לעשות את זה , אבל עדיין אוהבת שומן של בשר … טעים אשששש.

  3. מאת נתי:

    וואי אני עומד להקיא.
    איך אפשר לנגב את השמן הזה?

  4. מאת נעמה פלד:

    לא נעים לי להגיד…
    אני מנגבת את השמן של הקציצות. אחד התענוגות האסורים הטעימים בעולם!

  5. מאת ayelet kravezki:

    אחלה כתבה אבל היין ממש לא שווה 100 שקל

  6. מאת יוני:

    הסטיה שלי זה השומן הקר שנשאר בתבנית של העוף בתנור… עם כל הקריספים שנדבקו אותם אני שולפת עם סכין בלי לוותר על פירור. ואח"כ ניגוב יסודי עם חלה. עכשיו יותר קל לי על הלב.

  7. מאת רוחמה המברשת:

    ביין אני בכלל לא מבינה אבל בגוף אני מבינה, אוי ווי. נחמד שהתחלתם פה מדור של גברים טפו טפו בלי עין רעה. הדני הזה מזכיר לי את בעלי המנוח עליו השלום וולוולה, שהיה אחראי ראשי על הנשרים בכרמל. הוא היה מאכיל אותם. הם נמשכו אליו, בטח הריחו את הנבלה. בערוב ימיו הוא גידל גת כמו שהאלה עם הג'חנון לועסים והיה לועס ולועס. כל ערב אחרי הארוחה היה יושב ולועס על הספה שלו לבוש בגטקעס שהיה שמור אצלו מתקופת ההכשרה ביער זוברובקה. כזה הוא היה, שמר הכל, כמו מוזיאון ההעפלה. לפעמים הייתי צריכה להבריש אותו מאבק. תמיד כשהוא לעס הוא לא זז כמה שעות ונשאר שם עד שהיה עולה למיטה. פעם אחת הוא לא זז עד הבוקר. בבוקר תפסתי לו בכתף וניערתי אותו שיקום לשדה ואמרתי לו שהגת הזה לא בשבילנו, אין לנו גוף לזה כי לא גדלנו בכמו פרא אדם מדבר. האידיוט לא זז בכלל ואמרתי לו שילך קיבינימט. פתאום יוני הגיע ואמר לי אמא, אבא כבר לא יאכל יותר לבן. אחח הייתה לוויה יפה. יוני ניגן במנדולינה את המנון הפרטיזנים ואחר כך שתינו סטוק 84. מאז יוני לא מוכן לשמוע על לבן ולא מרשה לי לצאת עם גברים ואת שדה הגת מכרנו לערבים, אבל לפני שמכרנו קטפתי לי כמה ועשיתי חמוצים. לפעמים כשאני אוכלת מלפפון מהצנצנת אני מאוד צוחקת, כמו עכשיו, כשקראתי וגם בכיתי, כי חיליק הזה חמוד. וחבר טוב.

  8. מאת Ditza:

    כשהיינו ילדים, היינו רבים על מי ינגב את השמן במחבת הטיגונים, היום, אני פוחדת אפילו לחשוב על זה )-:

  9. מאת שי אבידן:

    תענוג לקרוא אותך…הציניות,ההומור,ההלקאה העצמית, לפעמים מזכיר לי את ארל'ה בכר…. ואני מתכוון לטובה בלבד…זוית הראייה הרבה יותר רחבה שאתה בביבים או ליד…מאשר זוית הראייה הרגילה יעני נכוחה…

  10. מאת טוסקנה:

    אחלה כתבה וגם אני מודה שיש לי סטיה לגבי השמן
    גם אני מאוד אוהב להזמין חברים אלי לארוחת ערב זה עושה לי כף
    וגם אני היחיד מבין חברי הרווקים שיודע לבשל
    אז פעם בשבוע אני מזמין אותם מחלק להם הוראות מה לקנות ואני מבשל
    את הרעיון לארחות ערב גבשתי כאשר היתי בטוסקנה שם עשינו אחלה ארוחות בוילה שבא ישנתי

השארת תגובה