קלמטה – הילדה היפואית החדשה והמבורכת

יפה החורף בישראל וטוב ללב. האיברים הגלויים מתכסים בבגדים. פה מבצבץ כובע צמר אפור, שם מתנפנף ברוח צעיף, ממשיך את קו שיערותיה של אישה. עשבים ירוקים מופיעים בין המדרכות. חברים מסבים לקפה מחמם של בוקר או לבירה לפנות ערב. מתכנסים, מתחככים זה בזה כדי להתקרב ולהתחמם. אלגנטיות. עמימות מטשטשת את הקווים במדינה שבה הכול ברור מדי. בארץ שבה אין מעבר רך בין קיץ תוקפני לגשם אלים.

אחרי שתי שבתות רטובות שבהן נדרשתי לשירותי הסעה בקאנו מן הבית אל החוץ, הגיעה שבת שמשית. בני ישראל אחרי מצור הגשם נראים כביציאה המונית. כאילו יצאו ממצרים. גם אנחנו איתם. על הטיילת המובילה ליפו מתנחשלים גלי אנשים. אבא מרפה מסבל האופניים של ילד והנה קורה הפלא והילד מדווש לבד. חושב שאביו עוד אוחז בו. מגלה. על פניו חצי צחוק חצי בכי. המום מהנטישה ומהעצמאות האדירה שברכיבה.

הרכיבה הראשונה ללא גלגלי עזר, היא תחילתה של ההבנה שאתה אדם לעצמך. לא יעבור זמן רב עד שתתרחק ותינתק מההורים. נערה מסירה מעיל שהתעטפה בו. גבר שולח יד הססנית לאהובתו החדשה. לא מעז להסתכל בפניה. ממשיך ללכת כמו כרגיל, אך עיניו מביטות קדימה דרוכות, מחכות לתגובת ידה. הנה היא משלבת אצבעות עמו. פניו המתוחות מתמוססות לחיוך. אדם מבוגר יושב על כסא גלגלים ומביט בעוברים ושבים. המטפלת הפיליפינית שלו מקלפת תפוז. מחלקת פלח לו ופלח לה. משפשפת את קצות אצבעותיה בקליפה ומריחה את ציפורניה בתענוג. הוא מסיט את עיניו לרגע אליה. מניד בראשו. בשבילו, היא התנועה החיה.

בים הכחול מפרשיות לבנות. הרוח היום טובה גם להן. אני חושבת על נחום גוטמן. איך אהב את העיר, את האור. אנחנו הולכות ליפו. כל אחת מהרהרת בשלה. פה מישהי פוצחת בסיפור, שם השנייה נזכרת בדבר מצחיק שארע. חוזרות לשקט לרגע ושוב מתחילות. יש בינינו שיחה שלא נגמרת ולא מתחילה. היא רצף של דיבור מתמשך בין נפשות. מסתכלות על הים.

הים טוב לי בחורף. בעיקר כי אני לא צריכה להיכנס אליו ולהתרועע עמו מקרוב. הים של תל אביב צפוף בקיץ, המים מלוכלכים. שחקני המטקות מרעישים בנקישות כדור מונוטוניות ועוכרות שלווה ואימת הכדורים מרחפת מעל ראשי. משחקי כדור מפחידים אותי. בילדותי הצטיינתי רק במחניים, כשהייתי בקבוצה של הבורחים. קראתי למשחק "היהודי בגטו" ופשוט עשיתי מה שכל יהודי היה מנסה לעשות במצב שבו מפציצים אותו – לברוח. תמיד נשארתי אחרונה. ניצחתי מרוב פחד. כל אימת שאני רואה חפץ עגול מתקדם לעברי מכיוון השמיים אני שחה אפיים ארצה. מה עוד יש לעשות? כל החששות האלו וטרם הזכרתי את המטרד הכי גדול בים – החול. לא הספקת לגעת בו וכבר הוא נדבק אליך, לגוף, לבגדים, לכל הנקבים. מה גם שבקיץ חם. תאמרו, זו עובדה ידועה. נכון, הצדק עמכם, לכן בין יוני לאוקטובר אני עובדת את אלוהיי ומשרתת במשכנו.

האלוהים שלי פועל על שלט ומריח גז וקוראים לו אלקטרה. טוב,  תמיד ידענו שאלוהים הוא גם אישה וגם תסביך. בשנים האחרונות, בשל הטמפרטורות שבהן מתבצעת עבודת האלילים שלי, החלו לבקש ממני מהספארי ברמת גן לשכן בדירה שני פינגווינים ודוב. נדמה לי שבקור שנפלט, אלוהים שלי גם דואג לי לאנטי אייג'ינג. פעם אחת הרמתי את היד כדי להוריד את הטמפרטורות והיא נשארה קפואה באוויר אחרי ששכבת קרח התעבתה עליה. ובכן, אחרי כל זה אפשר לסכם שבעצם טוב לי בטיילת בחורף.

אנחנו עושות את דרכנו למסעדת קלמטה. מסעדה חדשה שנמצאת בלב העיר העתיקה של יפו, בכיכר קדומים. לא לקחנו כתובת מדויקת. חבר אמר לי שהיא ליד איזה נפוליאון. ישר ידעתי למה הוא מתכוון. הסצנה של יפו בשנים האחרונות קורית בשוק הפשפשים. המרגוזה, השרקטורי ושאפה בר שהצטרפו לטברנה של גבריאל שעכשיו היא של אלירון ולקפה פועה הוותיקים יותר. את העיר העתיקה משאירים לתיירים.

שתינו לא היינו כאן מזמן. כל אחת הייתה פה פעם, כשרק עברה לתל אביב. בפעם אחרת הביאה את ההורים. לכן, ההעפלה במדרגות האבן מפתיעה. עוצרות אחרי כל גרם מדרגות  כדי להביט בנוף ולהסדיר נשימה. מתחשק, כמו דבורה, לרחף בזמזום רוגש מעל לים שמרוב גווני הכחול שבו הוא נראה כפרח צבעוני. מגיעות אל הרחבה מוקפת הכנסיות והגלריות ומרגישות כאילו טסנו לחופשה בחו"ל. יש פה שוק קטן של פיצ'פקעס. מוכרים בו בוטנים וקשיו מסוכרים וערמונים חמים קלויים, צעיפים צבעוניים ובייגלה זעתר טרי. מישהו סוחט מיץ רימונים, נגן גיטרה שר let it be וילדים מהלכים בזהירות הרפתקנית על שפת מזרקה. מחפשות את נפוליאון.

מצאנו את נפוליאון בדיוק כשהתחלנו להרגיש שהצבא צועד על קיבתו. מדרגות שלצדן מעקה כחול מובילות למסעדה. בכניסה אליה שולחנות שעליהם פרוסות מפות לבנות. אנחנו בוחרות להיכנס פנימה, לתפוס חלון משקיף הים התיכון. מזל שבאנו מוקדם. הים הגדול, הביתי והלא מאיים שלנו מונח לנגד עינינו המשתאות. משתאות כאילו ראינו אותו לראשונה והרי תמיד המפגש עם הים בחורף הוא כזה.

רצפת המסעדה המשובצת שחור ולבן והחלונות שמסגרתם כחולה, מקשטים אותו, הם לכבודו. על גג מתחתינו משתזפות נזירות על כסאות נוח. מורידות גלימה וחולצות את האישה שבתוכן לגמוע קצת שמש. סירות מנוע  מחודדות חרטום יוצאות לדרכן, רוצות לחדור במהירות ללב היופי הזה, משאירות שובל לבן. רבות מהמסעדות שחולשות על פיסות נוף נדירות כמו זו, חלשות יותר באוכל. פה ציפינו לטוב.

חברי שמדקלם אוכל גם כשהוא חסר הכרה וראיתי זאת במו עיני, המליץ בכל פה. והפה שלו יודע לשיר אוכל והידיים שלו מנגנות את השיר. הוא אמר שאלך מהר, לפני שייסגר או יתקלקל. כך עשיתי, אני מקשיבה למשוררים. המנות בתפריט מתחלקות למנות מן השוק, מן הנמל ומנות בשריות. כנהוג לאחרונה, נפרמה החלוקה המסורתית למנות ראשונות ועיקריות. בעניין גודל המנה כדאי להיוועץ במלצרים.

הים מפריע לנו להתרכז ולהחליט. אחרי שאנחנו מברכות זו את זו בברכת ידיעת החיים הטובים, אנחנו בוחרות. אני נמשכת תמיד אל הנמל ומזמינה סלט דיונון עם תפוחי אדמה, עגבניות ורטוב איולי חמוץ. היא מזמינה צלעות חזיר עם חמאת מרווה ופירה סלק. ביחד אנחנו מזמינות סלט מוצרלה עם עגבניות שרי, עגבניות תמר וריג'לה וגם מנת לחם. שירים יווניים מתנגנים ברקע. הלחם מגיע על קרש חיתוך עטוף בנייר עיתון ולצדו ממרח לבנה ונענע וממרח מצוין של חצילים ורוקט.

הסלט הטעים מצטיין במוצרלה עסיסית, קצת חששנו מהגבינה הזו שיכולה להיות חסרת טעם, וברוטב עגבניות חריף מעט ונהדר. אחריו, בכלי חרס יפים מגיעות המנות המכהנות כעיקריות. התמנון בסלט עשוי בדיוק במידה וחמיצותו של הרוטב קלילה , לא משתלטת ונפלאה.

צלעות החזיר טעימות וחמאות המרווה מעט כבדה לטעמי, אך טעימה ומתאימה היטב לבשר. הפירה הסגלגל נראה כמו חצי סלק ומפתיע לטובה. שתי המנות משביעות ומתומחרות הוגן ביחס לגודלן. האוזו בכוס שלי מתגלגל לאוזו שני ומשיק זכוכית עם קמפארי האשכוליות שלה. חיוכים עפים, צחוקים ושלווה. שמחנו שבאנו מוקדם יחסית וכעת עתותינו בידינו לאכול בנחת, לשתות לאט, לעקוב אחרי השמש במסלולה.

זמן האשליה שלקחנו לנו, השאיר מקום לקינוח. הזמנו כנאפה, איך לא. לשולחן הגיע בטעות קינוח אחר. יוגורט קר שבו מי ורדים ודבש ומעליו מפוזרות פרוסות שקדים לבנים. קליל וקיצי ומאחד את כל הסייאסטות שבים התיכון. המלצרית התנצלה בחן רב, כפי שהייתה לאורך כל שהותנו במסעדה, מקצועית ונעימה והשאירה לנו את המנה לטעום. היא הבטיחה שהכנאפה בו תבוא. כמו כל המנות במסעדה, גם הכנאפה הגיעה נאה ומושכת עין. כוותיקות היישוב בכנאפה, טעמנו כבר טובות ממנה, היא מעט מתוקה מדי, אבל אכלנו את כולה.

דבר לא יכול היה ליום המושלם הזה. יום שנותן תחושה של התמתחות עצלה. אוכל מצוין וכל כך הרבה יופי. ואם אלה החיים, אפילו לרגע, let it be.

קלמטה
כיכר קדומים 10, יפו.
03-6819998

סלט עגבניות ומוצרלה 34 ₪
סלט תמנון 54 ₪
צלעות חזיר בחמאת מרווה 69 ₪
על הכנאפה ועל קינוח היוגורט לא חויבנו בשל הטעות.

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

קטגוריות:: אוכלים בחוץגוני

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (16)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת גילה:

    כשמך כן את!כל כך הרבה כיף ונועם יש במילים שלך.נעמה יקרה את!

  2. מאת (jokerit) שרית:

    יפה נעמה היה נחמד לקרוא את הרשמים שלך על המסעדה הזאת , אני שמחה שנהנית ,
    גם אני נהניתי מהכתיבה שלך … תודה .

  3. מאת נעמה פלד:

    בנות, זו גוני שכתבה כל כך יפה.
    גוני, עשית לי חשק לשבת מוזהבת כזו. זו מסעדה שאני מאד מאד רוצה לבדוק בעצמי.
    תודה.

  4. מאת מיכל:

    היה לי נעים כמעט כאילו ישבתי שם,כתבת מקסים והמסעדה נשמעת מעולה ואפילו לא יקרה אני חייבת למצוא פרטנר לנסיונות האלה,איפה מוריד הגשם שלי???:)

  5. מאת שחר:

    כתוב נהדר. גוני, תודה רבה. תיאורים נהדרים.
    ש.

  6. מאת ד"ר סעדיה:

    בחורה שיודעת מי זה ואיפה זה אלירון, ושהוא החליף את גבריאל ( והרשי לי להזכיר את יוסי אנג'ל, שהיה שם לפני שניהם) היא כנרא באמת בחורה לעניין. תבואי יום אחד לפלפאל, נעשה לך מנה עם הרבה חריף על חשבון הבית. אה, סליחה, שכחתי שאת לא אוהבת פלפאל. אנטישמית

  7. תענוג אמיתי.

    מגי

  8. מאת זהר:

    ישבנו להסתכל אחד בפני חברו וצחקנו מרוב טובה.כי מה חסר לנו? טוב להתבטל.בפרוטות שיש לנו אנו מביאים מן החנות ככרות לחם וחצילים חמוצים.ומן העגלות העוברות על פני ביתנו אנו לוקחים אשכולות ענבים לקינוח הסעודה,וכד המיםהעומד על חלוננו שורק ומחלל גם אצלנו ומשרה מנוחה.
    - אחת , שתיים!
    - שלוש!
    קמנו שנינו בבת אחת ויצאנו לצוד עט ודיו .(נחום גוטמן)
    אוהב את כתיבתך.

  9. מאת סמך הא גימל:

    חמישה כוכבים ולייק!

  10. מאת דלד הא:

    "מצאנו את נפוליאון בדיוק כשהתחלנו להרגיש שהצבא צועד על קיבתו".

    גאוני.

    אוהבת.

  11. מאת גוני:

    תודה לכולם, מאלף ועד תו.

  12. מאת סמך הא גימל:

    "היא הבטיחה שהכנאפה בו תבוא" – אבל לדעתי היא בוא תבוא. עם האלף.

    אכן, לירי מאוד , אבל לא מדי. יפה מאוד.
    הכתיבה שלך באמת מזכירה את גוטמן הפעם ולדעתי גם את עלי מוהר.

    • מאת גוני:

      אלוהים. שני אלוהים. אלוהים באלף. אכן בוא תבוא. את אלף אלף. אלף נשיקות. תודה.

  13. מאת משה:

    חבל שלא הזכרתם מי השף.

  14. מאת צמח בר:

    לא יודעת אם זה גוטמן שאת מזכירה בכתיבתך, אבל בהחלט הזכרת לי סגנון כתיבה שכבר איננו וחבל שכך.

    עשית לי טעים בעיניים.
    עכשיו אני הולכת לנסות בפה.

השארת תגובה