געגועים לאריק שרון, הקרניבור של החיים

בכל פעם שאנחנו הולכים לישון עוברת לי בראש התהיה אם אהוד ברק מסתכל עלינו בטלסקופ מהמגדל שלו. ככה זה כשגרים באקווריום ושחדר השינה שלך נמצא בקו ראיה עם זה של מפרק השעונים הלאומי. האמת שאין לי מושג איפה מוצב הטלסקופ של אהוד ברק ואם יש לו אחד בכלל. בעצם, אני שם כסף על כך שיש לו.

אתמול כשחשבתי על זה נזכרתי באריק שרון ששוכב לו בלי דאגות בחווה או בתל השומר ושלא ממש אכפת לו שמטלטלים אותו ואם מישהו מסתכל עליו או לא. האמת, אני מתגעגע לאיש שידע לאכול את החיים בביסים הכי גדולים. אהוד ברק, תמיד חשבתי, לא באמת יודע להינות מהחיים. כן, יש לו כסף, ודירה במגדל והמון שעונים וחברים עשירים וגם תחושה שהוא מנהל את העניינים. אבל אתם יודעים, אני לא באמת מאמין שיש לו חברים.

כששרון פתאום מצא את עצמו על כסא ראש הממשלה ההבדל בין השניים נעשה לי ברור. הנה אריק נהנה מכל רגע שהוא ראש ממשלה ושכל האחרים לא. אין מה לעשות רואים את זה על בן אדם שהוא נהנה מהרגע, יש לו מין חיוך קטן כזה של שיחקתי אותה. חיוך שתמיד היה חסר לי אצל ברק, שנגמרה לו הקדנציה לפני שהוא שם בכלל לב שהוא ראש ממשלה. כן, זו בכלל לא רשומה על פוליטיקה, כי מה אני מבין בזה? בהנאות אני דווקא כן מבין.

נזכרתי גם בהנאה הגדולה של אריק שרון מגוש האנטריקוט שהכנתי פעם לכבודו. למרות שמעולם לא הצבעתי עבורו, אף פעם לא נהניתי כל כך לבשל עבור מישהו (אתם צריכים לראות את המבט של סו-אלן עכשיו). הוא אפילו ביקש שנעשה את זה עוד פעם, אבל אז הוא פתאום נרדם.

אני מפרסם את הרשומה הזו שנכתבה עוד לפני שבייגלה היה קיים לכבודך, אריק. תפתח את העינים ותבוא, אני מבטיח עוד פעם.

שניים שאוהבים את החיים

כל הדרך מפונדק הנמרים לפיטר לוגר

לפני מספר שבועות קיבלתי טלפון מיואל, בני בן ה 22, שגר ולומד בניו יורק ואשר אירח באותה שעה את ג'ונו, אחיו בן ה 19. "אבא אנחנו רוצים ללכת לפיטר לוגר" הוא דיווח וישר הוסיף את הפאנצ'ליין "אתה מוכן לשלם?" .

איזה נחת לאבא הילדים האלה, אין מה להגיד. משהו עשית נכון, אמרתי לעצמי. לא פיצה, לא מקדונדלס – פיטר לוגר, לא פחות! עכשיו צריך רק ללמד אותם עצמאות כלכלית מהי, חייכתי לעצמי ושמחתי להפרד מהזוזים לטובת המטרה הקדושה.

זה גם גרם לי לחשוב על כל הסטייקים המחורבנים שאני אכלתי בגילם של שני הפיינשמקרים שגידלתי, עד שבאתי בשעריו הפשוטים של פיטר לוגר מברוקלין וראיתי את האור.
במשך השנים יצא לי שם של אחד שיודע לטפל בבשר. ההתחלה לא היתה מבטיחה. גדלתי בבאר שבע ואת הסטייק הראשון שלי טעמתי מתישהו בסוף שנות השישים ב`פונדק הנמרים` בצומת גהה, אולי המפורסמת מכל ה'סטקיאדות' שצצו בכל פינה בפרוספריטי שנפל עלינו אחרי מלחמת ששת הימים.

הסטייק הוגש בפיתה. קשה כצמיג ובעובי של חצי סנטימטר. וול דאן כמובן. האמנות שבאכילתו הייתה ללחוץ על הפיתה קלות תוך כדי נגיסה, שכן אחרת כל הסטייק היה נשלף מתוכה, מתנדנד על סנטרך ומלכלך אותך בטחינה. אבל בימים ששוקולד היה רק פרה, נס קפה הגיע רק באבקה וגבינה היתה או לבנה או צהובה, סטייק בפיתה היה חגיגה. קנה המידה היחיד באותם ימים להבחנה בין סטייק טוב לגרוע היה מידת הרכות שלו. סטייק רך = סטייק טוב.

קצת מאוחר באותה תקופה נחת עלינו גם פלא הסטייק הלבן שתמיד היה רך ולפעמים בא עם עצם. חוץ ממלחמת העולם שגרם בדרך יפו-ת"א בין נלו האמיתי לנלו המקורי, ושנתנה השראה למלחמות עתידיות בין האבו שוקרים למיניהם, הסטייק הלבן לא הותיר כל חותם. לא על המורשת הקולינרית של הארץ ולא עלי.

השלב הבא באבולוציה הקרניבורית שלי היה לאחר השחרור מהצבא, וההצטרפות לצבא הדיילים של אל-על. אמריקה אז קרצה לכולנו והחלום הרטוב של כל חייל משוחרר היה טיול מחוף לחוף בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות. גם לי היו חלומות על אמריקה הרחוקה, אבל בשעה שכל החברים שלי ירדו לסיני כדי להתייזע על די ניין, אני חיפשתי קיצורי דרך ונרשמתי לקורס הדיילים של אל על. תוך שלושה שבועות עשיתי לכולם שלום מלמעלה.

להבדיל מהדיילים של היום שקמים מוקדם בבוקר וטסים עד ללונדון ופריז רק כדי לחזור באותו ערב הביתה, לדיילים של פעם היו פריבילגיות. היה מותר להם להסתובב עם דולרים בכיס באופן חוקי, לכלות 5 ימים בניו יורק בקניית ג'ינס וריי באן בעשרה דולר לחברים, להתפנק במלונות פאר וללכת בקבוצות למסעדות נחשבות או בעצם למסעדות שדיילים אחרים החליטו שהן הכי שוות.

פתאום סטייק. בשר משובח, רוטב מכושף וצ'יפס פריכים - ל'אנטריקוט, פריז

כך הובלתי בערב גשום אחד בפריז למסעדת Le Relais de Venise בפורט מאיו. כולם קראו למסעדה פשוט ל'אנטרקוט כי התפריט בה היה פשוט וגאוני: סלט ירוק עם אגוזי מלך ווינגרט, סטייק אנטריקוט ברוטב חמאה חלומי שהגיע פרוס יחד עם צ'יפס קריספי שבטח הוא זה שגרם לאמריקאים לקרוא לכל הצ'יפס פרנש פרייס. טעם הסטייק ההוא שגרם לעשרות פריזאים ותיירים לעמוד שעות ארוכות בתור שתמיד השתרך מחוץ למסעדה צרוב עד היום בזכרון הטעמים שלי ושכנע אותי שזהו טעמו האמיתי של הסטייק.

תור תמידי ורגיל בל'אנטריקוט

אבל חוויה קרניבורית אמיתית חוויתי רק שנים מאוחר יותר במסעדה ארגנטינאית בעיר העתיקה של דיסלדורף . "לאן אתה רץ? תאכל לאט, זו הדרך היחידה שתוכל לסיים את זה" אמר לי מורי ורבי חורחה, שלקח אותי למקום. הוא התכוון לכל מה שהיה על הגריל העצום שהונח לנו על השולחן. מלבד מבחר הנקניקיות והאסאדו היו שם גם ארבעה או חמישה סוגי סטייקים עבים. כל אחד עם טעם וטקסטורה אחרים.

עם הארוחה לא הוגשה כל תוספת. חורחה, המייקר שלי כקרניבור, הסביר בנחת ובאריכות מאיזה חלק של הפרה הגיע כל נתח. מי בכלל חשב שפרה מורכבת מחלקים?

מה זה? פאזל?

 

ריספקט בבקשה - גריל ארגנטינאי

כשעברתי לגור בניו יורק באמצע שנות השמונים, חברים לקחו אותי לארוחת ערב ב`סמית אנד וולנסקי` , שם כמו טיל סקאד, הטעם המדוייק של הניו יורק סירלוין סטריפ מלווה בקברנה של BV, פגע ישירות בחיך שלי ולקח כל את בלוטות הטעם לריקוד סלסה סוער.

למחרת בעבודה כשסיפרתי בהתלהבות לדני טוקה, שגר כבר שנתיים בעיר, על החוויה, הוא פלט בנונשלנטיות את המשפט המיתולוגי " אפילו הכלבים של פיטר לוגר לא נוגעים בסטייקים של סמית אנד וולנסקי".

בייגלה, אנטריקוט, סמית אנד וולנסקי

זאהו דאיאנג הסיני שילם יותר משני מיליון דולר עבור ארוחת סטייקים שם בחברתו של וורן באפט

גרגרן ששומע שמעבר לפינה מסתתרת פנינה קולנרית טובה מזו שמצא לא ישקוט ולא ינוח עד שיבדוק בעצמו אם כך הדבר. הנחתי את כבודה של סמית אנד וולנסקי במקום הראוי לה ושמתי פעמי לעבר "הדבר הבא". הגעתי למסעדה הנידחת (אחרי גשר וויליאמסבורג בברוקלין) שאחד גרמני בשם פיטר לוגר פתח ב 1887, ואשר ילדיו מכרו לאחר מותו לאחד הקלייינטים, יהודי בשם סול פורמן.

פורמן שאהב לאכול במקום אך הבין מאומה במסעדנות, נתן את המושכות לאשתו מרשה שבאה ממשפחה של קצבים. גם היום, שישים שנה אחרי שרכשו את המקום, הולכות מרשה פורמן, בתה מרילין או נכדתה ג`ודי בעצמן לשווקי הבשר כדי לבחור את עשרת הטונות של הפורטרהאוס המובחר שבמובחרים המוגשים במסעדה מידי שבוע. נתחי הפורטרהאוס עוברים תהליך של יישון בתלייה, נחתכים לסטייקים ונצלים צלייה עילית בתנור חשמלי תוך שהם מוצפים בחמאה.

אני סטייק - פורטרהאוס של פיטר לוגר לשני אנשים קטנים

 

עבור כל קרניבור החיים מחולקים לשניים, לפני ואחרי הביקור הראשון בפיטר לוגר. גם עבורי. עד עצם היום הזה, גם אחרי שפקדתי מקדשי בשר כספארקס, מורטונס, והרבה אחרים מפורסמים ונחשבים באמריקה, וגם אחרי חיים של שנתייים וחצי בטוקיו ופלירט עם הקובה ביף המקורי, המדד היה ונשאר – הקירבה לפיטר לוגר.

עשרה טון בשר בשבוע - המשלוחה היומית מגיעה לפיטר לוגר

טיפ - הרבה חוזרים מניו יורק ומתלוננים שלא הצליחו להזמין מקום בפיטר לוגר. אני אפילו לא רוצה ולא מנסה ללכת לשם בערב כדי להידחס למקום עם חצי וול סטריט. אני לוקח מונית לברוקלין בשעות אחר הצהרים המוקדמות, אז המקום חצי ריק והסטייקים הם אותם סטייקים.

גוש האנטרקוט של אריק – או איך להיראות גאון בבשר מבלי ממש להתאמץ

את המתכון שלי לבשר על האש גנבתי. זה הזמן להתוודות ולהעניק לעופר (שאת שם משפחתו איני יודע) את הקרדיט המגיע לו. לפני כעשר שנים ראיתי אותו שפוף על הגריל הנמוך שלו ומתעסק עם שלושה נתחי בשר גדולים באחת ממסיבות יום העצמאות על הדשא של איוי. שעות הוא התעסק עם הבשר. ואני הלכתי למזנון שהיה עמוס במטעמים שמאות האורחים באו להשוויץ איתם. הלכתי וחזרתי הלכתי וחזרתי ועופר עדיין התעסק עם הגריל. כשהוא סיים היתה התנפלות, אבל הצלחתי לחלץ שתי חתיכות מדהימות. למחרת התקשרתי לאיוי שנתנה לי את מספר הטלפון של עופר שנתן לי את המתכון הגאוני (שאני עומד לתת לכם).

מאז אני קורא לזה גוש האנטריקוט של אריק שרון

"בוא הנה, זה ממש פיטר לוגר" שמעתי את קריאת ההתפעלות הזו אינספור פעמים מאנשים שטעמו את נתח האנטריקוט שהגשתי להם. `איפה פיטר לוגר ואיפה זה` לחשתי לעצמי תוך כדי התמכרות למחמאות. הנתח שלי הוא אנטריקוט ישראלי, הוא צלוי על גריל פחמים ואין עליו טיפת חמאה. אבל שתקתי ונהניתי מ 15 דקות התהילה שלי שרק הלכה וגדלה מאירוע לאירוע בו הבשר ואני כיכבנו.

הכנה

מוצאים קצב טוב שאפשר לסמוך עליו. אני מצאתי את רפי אהרונוביץ מ`ידע הבשרים` שברמת אביב.

מזמינים מראש גוש אנטריקוט שלם ומיושן כדבעי. (רצוי שיהיה גוש גבוה ולא שטוח)

בייגלה, אנטריקוט

יום לפני מורחים במרינדה של שום כתוש ושמן זית

מוציאים מהמקרר מספר שעות לפני הצלייה

לפני הצלייה טובלים את הגוש בבריכה של מלח גס כך שכל הגוש מצופה בו.

שמים על גריל פחמים כשהאש חזקה מאד (אם נוצרות להבות מכבים אותן עם בקבוק מים שפקקו מנוקב)

צולים ואוטמים כ 5 דקות מכל צד (בסך הכל שישה צדדים בסהכ' כ 30 דקות)

לאחר האטימה מגביהים את רשת הגריל וממשיכים לצלות על חום בינוני (כששמים את היד מעל הגריל אפשר לספור עד 5 מבלי להכוות)

צולים כל צד 10 דקות וחוזר חלילה. לא לחשוש. הגוש ייראה כגוש פחם, אך אל דאגה, בפנים הוא אדמומי ומתבשל במיצים של עצמו.

לאחר כשעה וחצי/שעתיים מורידים מהאש ופורסים לסטייקים.

אפשר, אך לא חובה, לחרוך כל סטייק למס` שניות נוספות על האש.

בתיאבון.

המומחה בוחן את הסחורה

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: אוכלים בחוץאנשים עם בייגלהבשרדודי כליפאכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (11)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    LOL כל פעם שאני יוצאת למרפסת אני חושבת בדיוק את אותו הדבר
    נהנתי שוב לקרוא את הכתבה הזו

  2. מאת sachi:

    אהבתי.
    זה גם עורר בי זכרונות מדרך כל בשר שלי עצמי, החל מסטיק בפיתה בפונדק הנמרים ודומיו (אצלי זה היה יותר סטיק אצל "רוסו" ביהודה המכבי בת"א, אבל גם הנמרים, רומן עם זקן בבית דגן, הפיל ועוד) והסתיים (הסתיים? חס וחלילה. עד לסטיק הבא, אולי עוד היום) אמש בעיירת הסקי צ'רביניה באיטליה אל מול סטיק אדיר של 900 גר' מבשר בקר fasson שזה המקבילה של אזור ואל-ד'אאוסטה לפיורנטינה.
    אחוות קרניבורים

  3. מאת ofarit:

    התרגשתי לקרוא על אריק שרון, אני כן הצבעתי עבורו והחלקים והתמונות שהוספת לכתיבה עליו הזכירו לי געגוע שאני מנסה להדחיק לאיש הגדול, למנהיג הכריזמטי שכל כך חסר לנו כאן..איזה זכרונות יפים יש לך עם האיש הזה, כיף לך

  4. [...] This post was mentioned on Twitter by David Dudi Califa, בייגלה. בייגלה said: אתמול בלילה שוב חשבתי שאולי אהוד ברק מציץ לנו לחדר המיטות ואז נזכרתי באריק שרון ובסטייקים שבישלתי בשבילו. האמת,… http://fb.me/tyPmGTfe [...]

  5. מאת ריקי:

    בימים אלה, יש געגוע לאיש! גם אם לא מסכימים עם דרכו. אין ספק שהוא ידע להנות מהחיים.

    אפשר שאלה? מה שם המסעדה בדיסלדורף?

    והגרת אותנו עם התמונות, עכשיו חייבים לאכול סטייק!

  6. מאת גם נעמה:

    געגועים? לאריק שרון? גם ללבנון? גם לטבח? גם לבני המחזור שלי שהלכו ואינם בגלל המגלומניה שלו והשקרים, וגבהות הלב? אני לא חושבת שתאוותו לאוכל טוב יכולה לכפר על הדברים האלה…

    • מאת יואל:

      יאללה יאללה

    • מאת אחת ש..:

      חצופה! התביישתי לך ולכי לחפש את עצמך במקומות אחרים!
      על אריק שרון?! אותו האריק שנלחם והוביל ואיבד והמשיך וכאב והנהיג ועשה ככל יכולתו לטובת המולדת בה את חיה? אותו אריק שהיה ועודנו ממלכי ומלחי ישראל? אותו אריק שאת שמו הזכיר מעלה דודי עם חיוך בהקשר לאנטריקוט??? אותו אריק ששוכב בקומה כבר כמה שנים ונלחם על חייו?!?! זה מה שהיה לך לכתוב? בורה!
      האם את דואגת לשלוח את ארסך גם בכל פעם שמזכירים בחיוך את בן גוריון? האם כשמזכירים את רבין את גם נרעמת על כל הדם שנשפך על חורבות אוסלו? האם לכל נסיון לנצח, לקוות ולבקש את קוראת מגלומניה רק כי הוא לא צלח?! מי שלא עושה- לא עושה טעויות. אריק שרון היה ועודנו איש גדול ואת שבי לך והביטי במתכונים הנפלאים שהאתר הזה מציע..אוכל זו תמיד נחמה למרמור ורוע שכזה. תנסי גם לספוג איזו קרן חמה מכל האהבה והטוב שיש באתר הזה ואולי תדבוק בך שלווה לכמה דקות. בושי והיכלמי!

      • מאת אחת ש..:

        ככה זה נראה שכותבים בסערת רגשות ומהאייפון…התנצלותי על שגיאות הכתיב והדקדוק.

  7. מאת דניאל:

    כיף לקרוא. כיף להתגעגע אל האריה האחרון שלנו. היום כולם גמדים ששומרים על דיאטה.
    אריק מלך ישראל!!!!! של כולנו.
    האריה שלא פחד לשנות עמדה. שאיכפת היה לו מכל אחד ואחד מאיתנו.
    אבא של כולנו. אתה חסר!!!!!!

  8. מאת drorit:

    אני שמחה ש'קפצה' לי הכתבה הזו בפייסבוק עכשיו. נהניתי לקרוא, ואכן היתה באריק נשמה, ויעידו על כך חבריו הנאמנים שאסף במהלך חייו המלאים.
    בדיוק ביום שישי האחרון אכלתי בביקור אצל חברים, רוסטביף שהיה הכי טעים שאכלתי עד היום, טעם השום ורכות הבשר – עד עכשיו עוד זכורים, וכנראה לא יישכחו עד הרוסטביף הטעים הבא. רק לציין שבשר – הוא לא בדיוק הבחירה הראשונה שלי בכל הנוגע לאוכל, בטח לא הבשר הורדרד שהוגש, אבל בכ"ז טעמתי…
    המשך לכתוב את הכתבות הכייפיות שלך, תענוג לקרוא…

השארת תגובה