אל באבור – שירת נימפות מסלסלת בערבית

שעת בוקר ביום שישי, מונית שרות צהובה ממריאה מתחנת ארלוזורוב צפונה לכיוון עפולה. הנהג מפעיל את נהלי הבטיחות ההכרחיים בנסיעות ארוכות מסוג זה. מעביר את הטלפון הנייד למצב רמקול, מכוון לתחנת הרדיו הנכונה, נותן עוד סיבוב על כפתור הווליום ומחזק את שכבת דבק השלוש שניות על דוושת הגז כדי לוודא שהרגל לא תזוז משם.

נראה שהנהגים בקו לעפולה הבינו שזו עיר שנמצאת בממד זמן אחר והם מנסים לחצות את מהירות האור כדי להגיע אליה באמת. הם לא בטוחים אם אי פעם היו בה. גם הנוסעים מתכוננים לשיגור. הם נצמדים בכוח לכיסא ובתנועות בהולות מחייגים לאדם היחיד הפנוי בבוקר שישי שהם מכירים. חלקם נזכרים בסיפור הכי טראגי שקרה להם השבוע, כמו למשל איך שכחו בסופר את שקית העגבניות אחרי ששילמו.

אחרים נזכרים להתקשר לסבתא, ששמיעתה כבר מזמן אינה כשהייתה. במשך שעה וחצי צועקים לה שכן, הכול בסדר ושהם נשבעים שאכלו השבוע, פירה וגם איזה שניצל. אפשר רק לדמיין את השתיקות ההמומות והלא מאמינות מעברו השני של הקו. נראה שסבתות אף פעם לא יאמינו שאתה כבר ניזון לבד, גם אם תוכיח להם באותות ובצמיגים.

אני מוציאה את הספר שהכנתי לקרוא בנסיעה ומחכה לתנומה שתיפול עלי בדיוק במילה החמישית. נרדמת לצלילי הבוזוקי הבוקעים מהרדיו ושוקעת בחלומות על רודוס. בכל פעם שאני נוסעת במונית יש לי מין חלום חוזר על בילוי סוער בטברנה יוונית. בחלומי צעקות וריקודים סוערים מטלטלים. אף פעם לא הצלחתי לסיים את החלום הזה. תמיד ברגע שצלחת עושה את דרכה מהאוויר אל הקרקע ושנייה לפני שהיא עומדת להיחבט ברצפה ולהישבר אני מתעוררת. ככה זה פולניות, אחרים לא יכולים לחלום על המוות שלהם ואנחנו לא יכולות לראות סרוויסים נשברים.

כשהעיניים נפקחות אני נבהלת שאולי באמת הגענו בינתיים ליוון. הבוזוקי עוד מרעים, כל הנוסעים קופצים במקומם בחסות כביש החוף, הזמר בוכה וכך גם יושבי הספסל האחורי שעפו קדימה אל הרצפה כי הנהג נאלץ ללחוץ על הברקס ליד נתניה. מבט אחד ימינה מגלה את סלע קיומינו איקאה ואני נרגעת. אנחנו עדיין בארץ ויש פה מספיק צלחות לכולם.  הנהג מדווח במירס לשאר הנהגים על התקלה החמורה שאירעה לו ואחד הנוסעים מעודד אותו שלא נורא, בשבילנו הוא עדיין נהג מצטיין גם אם לחץ על דוושת הבלם.

אני כבר לא נרדמת. המחשבה על ששוב תשעה אנשים זרים חזו בי מריירת על עצמי בפה פתוח, מדירה שינה מעיניי. מחכה כבר לראות את תחילת הנוף הצפוני מהחלון. ביופי של שליכט, אני יודעת שהגעתי הביתה. לא, זה לא ההורים שלי שמתלהבים מאיך שאני נראית ומחמיאים למייקאפ. לכל אחד יש הסימנים שלו לדעת שהגיע הביתה. אצלי זה השלט הזה בתחילת וואדי ערה. השלט הכי מצחיק בארץ. בסוף הוואדי היפה ובמרחק 20 דקות, אם אין פקקים, אני אנחת בצומת הסרגל. אגיד שלום לבחור מכפר טורען שעומד בתחנת האוטובוס ומוכר פרי עונתי ואחכה לטנדר של אבא שבא לקחת אותי למושב.

הנקודה הכואבת היחידה בוואדי ערה היא בצומת אום אל פחם. גם אני וגם הנהג לא אוהבים את הצומת הזה.  הוא בגלל הרמזורים ואני בגלל אל באבור. לא שיש לי משהו נגד אל באבור, להיפך. המון זמן אני שומעת על הפלא הזה ולא אוכלת. המסעדה קרובה מדי למקרר של ההורים ורחוקה מדי מתל אביב. פעם ניסיתי לשכנע את נוסעי המונית שאנחנו חייבים לעבוד על הגיבוש בינינו ולעצור שם לצהריים. היו כמה ששקלו בחיוב עד שאחד אמר שאני שמאלנית מסריחה. רחרוח קצר ומודאג בבית השחי העלה שהוא טעה. הנהג הודיע שמצדו כולנו יכולים לרדת בקפיצה דרך החלונות.

ההורים שלי גם לא מסכימים שנאכל שם בשבת. אחרי הכול, אמא אומרת, יש ארוחה בחדר האוכל בקיבוץ ואבא מזכיר שיש אוכל בסירים של אמא בבית. מה גם שהם כבר אכלו פעם במסעדה והתאכזבו מאוד מהמחירים הגבוהים. נפשי לא שקטה. הצלחתי לגייס אוטו וחברה ונסענו במיוחד לאכול בוואדי. החברה, לא חשוב מאיזו עדה, היא גרגרנית לא פחות ממני. שאלנו את השף המומחה שלנו מהן המנות המומלצות ויצאנו לדרך.

כבר בחנייה של המסעדה התחלנו לרייר. ריח פיתות חמות נאפות ועשן צלייה של בשר היתמר מארובת המטבח. בכניסה, על גחלים לוחשות עמד פינג'ן  נחושת שממנו נישא ניחוח גרגירי ומר של קפה שחור. לעומת הסביבה הלא מבטיחה מחוץ למסעדה, הפנים שלה מפתיע לטובה. אולם גדול ונקי. מיד כשאנחנו פותחות את התפריט אנחנו מבינות שיש פה בעיה. הכול נראה טעים. החברה מציעה שנדבק בהמלצות השף. צוואר כבש ממולא וקבבונים, שהן, כך מתברר, המנות שהמסעדה ידועה בזכותן. אני קוראת את תיאור המנות ואת מחירן ומבינה שמדובר פה בארוחה שתספק כמה משפחות רעבות באפריקה.

בטח כבר ניחשתם שאצלי בבית לא נתנו את הודו כדוגמה לארץ מזת רעב. זה לא נשמע אמין כשלהודי שממולך מבצבצת תחילתה של כרס. החברה שתמיד דואגת שלא יחסר, אומרת כאילו שמדובר פה בהלכות של הרמב"ם, שאם השף המליץ על שתיהן, צריך להזמין את שתיהן. אנחנו נדברות להתייעץ עם המלצר. בסימביוטיקה מופלאה איתה, הוא אומר לנו שמנת צוואר הכבש היא מנה זוגית ולא משפחתית כמו שטענתי. כשהיא מסתכלת עלי במבט תוכחה ואומרת שניקח גם את קבב אל באבור, אפילו המלצר מוחה את המצח שלו מזיעה בתנועה מהירה, בולע רוק ובוחן אותנו במבט שבקצהו האחד כבוד ובשני גועל. אתן זוכרות שיש גם סלטים? הוא מפטיר בשקט כשהוא מתרחק לכיוון המטבח. זוכרות, בטח שזוכרות, היא שואגת לעברו.

המלצר האבוד הרים ידיים. הוא ניסה להתריע, אבל אנחנו לא פענחנו נכון את הסימנים, תקבע אחר כך וועדת החקירה לעניין התמוטטות הקיבה ולהמשך הבנייה הבלתי חוקית באזור המותניים. המלצר החל להזרים את פסטיבל הסלטים אל השולחן. צלוחיות לבנות יורטו מכל עבר. טבולה עם גרגרי רימון, סלט חצילים קלויים, חצילים עם עגבניות, סלט עולש, קישואים ביוגורט, חומוס, פטוש, עגבניות בטחינה, סלט אבוקדו,כרובית בטחינה ועוד כמה וכולם טריים וטעמם מפתיע ורענן.

רק מתוך כבוד לחיות שהקריבו את עצמן למען אשבע, לא אכלתי מהפיתה המהבילה שהונחה לצד הסלטים. טעמתי מעט, למען המדע . פיתה חמה שזה עתה יצאה מהטאבון. אף מילה במשפט הזה לא יכולה לצאת רע. סימנו אחת לשנייה עם העיניים שכדאי לעצור מהניקור בצלוחיות. זה תרגיל מוכר. בעוד העיניים מתמקדות זוג בזוג, יד ימין שלי ממשיכה לנבור במזלג, מדלגת מצלוחית לצלוחית בין ביס אחרון אחד למשנהו ויד שמאל שלה מנגבת במרץ בעזרת הפיתה. אף אישון לא זז לכיוון הפה.

לבסוף נשענתי אחורה בכיסא כדי לנשום מעט ועשיתי לבטן שלי סדנה בדמיון מודרך. שכנעתי אותה שלמרות המחאות שהיא משמיעה יש אצלה מקום לשניים. החברה יצאה לעשן סיגריה. או אז הגיעו אורחי הכבוד. הכבש שהגיש את צווארו ליהודיות על מגש הכסף, אכן התאים לזוג, בהנחה שאתם זוג  לוחמי סומו אחרי קרב מתיש שנמשך שעות. יש מי שסולדים מריחו העז של בשר הכבש הריחני ויש כאלה כמוני, שגם מול המקלדת מזילים ריר רק לזיכרון הריח.

הצוואר העצום מולא באורז ובצנוברים ותובל בבהרט. מתחת לצוואר הונחה גם ערימת פריקי מבושלת עם אטריות ביצים דקות, שספגה ממנו את המיצים. יש לי חיבה מיוחדת לאוכל מעושן והפריקי, חיטה ירוקה וקלויה, הוא הדגן או בעצם האוכל הבריא היחיד שאני מוכנה להלל.

המנה העיקרית השנייה נראתה בתחילה כמו פיתה המכסה קערה. המלצר המיומן בהצגות ללקוחות, חתך בסכין את מכסה הבצק ומתחתיו נגלו קציצות קבב שטות לאט בבריכת עגבניות אפויות. זה היה כאילו הוא פותח בטן בניתוח עדין אך פולשני וכולנו מציצים לקיום נינוח של רחם. העיניים שלי יצאו מחוריהן מרוב אושר ובמקומן הנחתי קציצות עגלגלות. דרך עיני הקבב שלי ראיתי רק טלה והתנפלתי עליו בנשיקות אוהבות של ביסים. בשר הכבש הוא הבשר האהוב עלי ובמנה באל באבור הוא כל כך רך ומגיר עסיס. כשטועמים בה בעת מהבשר ומהאורז הממלא אותו, נוצרת אחדות בפה של טעמים השייכים זה לזה, אחרי שנפגשו ולקחו האחד מהשני את מה שטוב וגם החזירו.

כמו באהבה. יכולתי להישבע ששמעתי מסביב שירת נימפות מסלסלות בערבית. מנת הקבב ערבה ומשובחה אף היא, אבל כבר נפלתי שדודה. עכשיו שתינו מאבדות כוחות. אני מתחילה לנזול מהכיסא ולתרגל נשימות והיא זעה באי נוחות ונסוגה. אולי לא נעים לה מהצוואר שקיפד ראשו לשווא ומהקבבונים הרבים שנותרו לשחות בים האדום.

המלצר בא לבדוק מה שלומנו. נראה שרווח לו שלא סיימנו הכול. הוא לא בטוח איך היה מתמודד במקרה כזה. הוא מציע לארוז וגם קינוח. היא נזכרת שהשף המליץ גם על הכנאפה. המליץ, אז המליץ, אני קצת מתעצבנת. הוא כבר נשוי ורזה ואנחנו לא זה ולא זה. יש שתיקה ארוכה ביני לבינה. היא לא מרוצה ממני. אומרת שאם כבר הגענו עד לפה.. אני מחליטה שלא אקשיב לדמותו הלא סמכותית, אבל קולו המהדהד "אל תצאי מאל באבור בלי לאכול את הכנאפה, את חייבת לאכול את הכנאפה, זו הכנאפה הכי טעימה בארץ", לא נותן לי מנוח.

אני מתעלמת ממספר הפעמים שבהן הכתיר מסעדות ומאכלים כהכי טובים בארץ וקוראת למלצר בקור רוח של ראש היאקוזה. מזווית העין אני רואה שהיא מסתכלת בעיניים רושפות ומחכה למוצא פי. "תביא לנו בבקשה כנאפה", אני מורה לו בלי להסתכל לעברה. היא אפילו לא מנסה להסוות את החיוך.

הכנאפה מגיעה וביחד עמה שתי כוסות קפה שחור מריר בדיוק המרירות. היא פריכה ולא רכה כמו מרבית הכנאפה המוכרות ואין בה מתיקות כלל. הגבינה מלוחה מעט, פיסטוקים מפוררים מלמעלה וכמתנה מהמלצר האוהד קיבלנו מעל לשלמות הזו גם בקלאווה קטנה. זו, כנראה, הכנאפה הטעימה בעולם ואם יש לקורא אסד השגות הוא יכול לכתוב לי טוקבטק או לפתוח איזה שער. בארץ כבר מניחים תשתית לרכבת העמק המחודשת. אני פה מחכה לאכול כבש בדמשק ועד אז, יש את אל באבור, תודה לאל. באבור.

אל באבור

צוואר כבש ממולא – 180₪
קבב אל באבור – 70₪

צומת אום אל פחם
טלפון: 04-6110691

להרשמה לעדכונים על פוסטים חדשים בבייגלה
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

קטגוריות:: אוכלים בחוץגוניכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (24)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת רוני:

    ללא ספק אחת המסעדות הטובות ביותר בארץ!!!!

  2. מאת מאיה א.:

    את לא פייר גוני! אני מריירת פה כמו באמצע סתימה ברופא שיניים, בלי אפשרות לבלוע את כל כמויות הרוק שהצטברו לי ברגעים אלו בפה. סקשן בבקשה!

    ודרך אגב – יכול להיות הרבה יותר גרוע – להמשיך עם המונית עד טבריה!
    כשהייתי נוסעת מתמידה על הקו, היה לנו נהג קבוע (עד היום המס' שלו שמור לי בנייד, שמא) שהיה מגיע עם פלחי פומלה קלופים בעונה, ועצירה קבועה לקרטיבים. כפרה עליו

  3. מאת אילת:

    אני דווקא חושבת שהשתן עלה לחוסאם עבאס לראש והמסעדות שלו כבר ממש לא מה שהיו פעם. ביחוד מסחטת התיירים היהודיים שהם פתחו ביוקנעם. פשוט אוכל על הפנים להתרחק בכל מחיר

    • מאת חמי:

      הסניף ביוקנעם הוא שערוריה!

      • מאת Shoshi:

        לצערי אני חייבת להצטרף לטוענים נגד הסניף ביוקנעם. היינו שם לפני כשבועיים והיה ממש גרוע. הגישה של "בואו נסחוט את התייר הישראלי" היתה גועלית ומעליבה וגם האכל לא היה משהו. בכתבה אתם מתארים את הקבב כיצירה אבל בפועל זה קציצות שהיו קצת קשות ברסק עגבניות.
        התאכזבתי קשות. כאשר סירבנו להזמין את התפריט שהציע המלצר "הסוחט" הוא התנער מאיתנו ולא התייחס אלינו יותר.
        חבל, לא נחזור לשם.

        • מאת עמי:

          הסניף ביקנעם אכן מסחטת מטיילים/תיירים.
          לא נראה שנשוב לשם. לא ראיתי תגובה חיובית.

  4. מאת סנפירית:

    לעניות דעתי, מסעדת "אל תנור" בתחנת הדלק שבין כפר קנה לנצרת הרבה יותר מענינת ומוצלחת.
    אגב, מדובר בבני אותה חמולה שמנהלים את אל-באבור.

  5. מאת עדי:

    גם לנו היתה שם חוויה רעה, כבר לא מה שהיתה פעם, "דיאנה" הרבה יותר מוצלחת, לבבית ונעימה וגם המחירים…

  6. מאת חמי:

    אכלתי באל באבור כמה פעמים בפעם הראשונה מאוד נהניתי ואחר כך התחיל לאכזב
    הצוואר הוא אחד הדברים הכי לא מתובלים נכון והמקום הפך להיות בית חרושת
    שלא לדבר על מה שקורה ביוקנעם….. יחס לא נעים וצ'יפס קפוא..
    אם כבר בצפון אז את דיאנה!!!

  7. ורק לנו היו שתי אכזבות שם? בשתיהן האוכל היה מלוח ולא אכיל, כשביקשנו להחליף קיבלנו אוכל מלוח אחר ושילמנו את מלוא המחיר.
    בפעם הראשונה אמרנו שאולי היה לשף יום לא מי יודע מה, בפעם השניה הבנו שאצל אבו יוסף בחיפה אוכלים הרבה יותר טעים וגם הרבה יותר זול.

    מגי

    • מאת veredgy:

      מסכימה איתך.
      אכלתי במסעדה מספר פעמים.
      הסלטים טעימים ומהבשרים רק הקבב הרגיל.
      כל השאר תפל או שמן, או סתם לא טעים.
      נירה רוסו היא שהפיצה מסעדה זו ולדעתי הגזימה מאוד מאוד.

  8. מאת shimon:

    מסעדה גרועה אישתי יצאה משם עם קילקול קיבה ואני עם חור בכיס אחרי ארוחת סלטים בלבד. יש הרבה מסעדות יותר טובות ואולי זה מה שקורה לכל מסעדה שהבעלים חושב שהוא כוכב ומופיע בטלוויזיה.בשבוע שעבר ביתי נפלה ביוקנעם עם אורחים מחו"ל. אוי לבושה.

  9. מאת צמח בר:

    את מצחיקה.

    בפעם היחידה שהייתי באל באבור, הייתי חולה עם חום, ובכלל אני לא אוכלת כבש, וכל מה שחפצתי היה קערת מרק טחמה ומהבילה, ואת זה דווקא לא היה להם להציע.
    חוץ מזה, אין לי דעה על המסעדה, אבל את כותבת נפלא.

  10. מאת אילן מחריש:

    פעם………………
    היום זו מסעדה שאי אפשר לסמוך על טיבה
    אולי התייחסו אלייך יפה כי באת עם מצלמה.

  11. מאת סמך הא גימל:

    ברור שלא אכלתי שם, אבל אני מסכימה עם צמח בר שמעליי.חגיגה של מילים!

  12. מאת ד"ר סעדיה:

    אם היה לי קצת זמן בין מנה למנה הייתי רוצה גם אני לאכול במסעדה הזו. חבל שאני לא מדבר עברית אחרת גם אני הייתי מספר קצת על אוכל אמיתי. פלאפל למשל. אוי זה היה מצחיק גיברת גוני, כל כך מצחיק. את עושה לנו שמח כאן בד"ר סעדיה.

  13. מאת תמי:

    מקסים!!
    מעורר תאבון ומצחיק ביותר.
    נראה לי שהייתן צריכות צלע שלישית להשתלט שם על העומס… (רמז רמז)

  14. מאת מיכל:

    אוי גוני,
    את יודעת שהתיאורים של הבשרים מתבזבזים עלי,
    אבל שירת הכנאפה הזילה ממני לגמרי.
    הייתי שמחה אם היא הייתה מכניסה אותי תחת כנפה
    ואם היא הייתה לי אם ואחות. (וכנאפיים לעוף…)

    • מאת גוני:

      בעניין התעופה יש כמה נהגים שהעמדתי אותם למסדר כנפיים בסוף הנסיעה. קחי מחר מונית מארלוזורוב, תוך חמש דקות את באום אל פחם והאושר על סף לשונך.

  15. מאת זהר:

    אהבתי.
    ממש ללייקלייק ת'אצבעות.

  16. מאת ליאת:

    הסלטים אכן מעולים וגם הקינוחים, מסכימה עם התגובות כאן… אם לא משתפים פעולה עם המלצר שדוחף לך את המנות היקרות לא מתייחסים אלייך וחבל!!

  17. מאת עזרא:

    יחס מזלזל.לא איפשרו לנו לשבת ולאכול רק חומוס.

השארת תגובה