טפאו – לא הכל זהב

הבהלה לזהב החלה לאט, כמו ידעה שאתנגד. נערת חרוזי הפלסטיק הצבעוניים ושרשרות העץ מהדוכנים. מה לי ולמתכת האצילה? איזה שם נהדר, מתכת אצילה. השנים נקפו, הפסטיבלים נגמרו, או שהם המשיכו ואני כבר לא נסעתי להיזרק שם בשק שינה על מדשאות ספוגות טל. איתם עברו ימי שיא של רגישות ונסיקות של אושר שבהן לא ראיתי דבר, מרוב שנדמה לי כי ראיתי הכול.  בצעדים מדודים החלו האבחנות להתחדד והאהבות להתמתן.

יש הרואים בצער כל פסיעה של התבגרות ומבכים את מות הנסיך הקטן. בשבילי, המיקוד הוא הצלה. כל פסיעה ביישנית קדימה נראית כצעדי ענק, כל שנה שחולפת מיטיבה. רגשי נוסטלגיה הם כאבן שאין לה הופכין בעבורי. פתאום, כשנפתחו השערים לרצונות האמיתיים, כשהטשטוש החל מפנה את מקומו והתיר לילדה ההיא להצביע על השוקולד הכי מגרה ולהגיד בקול רם "אותו אני רוצה", התעורר גם איזה נצנוץ חשוד.

הרגשתי בחמדנות הזו לראשונה כשהתגלגלה לידי טבעת הנישואין של אמי, שכבר אינה עונדת. נגיד שהטבעת התכווצה עם הזמן. חישוק פשוט וחלק, לא דק מדי ולא עבה מדי, בדיוק במידה הנכונה. בהתחלה היא נחה אצלי באחת מהקופסאות הרבות שאני נוהגת לאסוף. מכיוון שיש קופסאות, לא יתכן שיעמדו ריקות ואני טורחת למלא אותן בפיצ'פקעס שאולי אצטרך, בסיכות שפעם אהבתי, בפתקים שנכתבו באפלולית בר ועליהם מספרי טלפון שלעולם לא אזכור מי רשם, בעפרונות ובסימניות.

cute stuff

יום אחד חזרתי לדירה הקודמת שבה גרתי וגיליתי את כל תכולת הבית הפוכה על הרצפה ואת כל חפציי האישיים זרוקים ומעורבבים זה בזה. מישהו טרף את כל הפריטים הקטנים מבלי להתחשב בדקדוק הפנימי שבו היו מונחים בקופסאות ובהיגיון שברור רק לבעלת הרכוש.

בפעם השנייה שזה קרה, נשכבתי על הרצפה  בין גומיות השיער לתגית מהצבא ומיררתי בבכי. מיד התעשתי ובזעקת שבר 'המגפיים' זינקתי בריצה אל ארון הנעליים. אנחת רווחה. לגנב אין חוש אופנתי מפותח והוא השאיר את מגפי ה 800 שקל שלי במקומן. חיבקתי אותן באושר של מי שחשב שאיבד קרוב אהוב. אחרי שחזרה נשמתי, פרצתי בצחוק על הגנב הלוקה באמנזיה שלא זכר שפרץ  בשנית לדירה של שתי תפרניות.

בכל זאת, למרות רחמיי על הפורץ שהשקיע מאמץ כה גדול להוציא את כל בגדיי מהארון כדי למצוא כמה לירות מצריות שנשרו מאחד המדפים, הזמנתי מעבדה לזיהוי פלילי. המעבדה התגלתה כשוטר אחד, די עייף, נושא ארגז כלים.  הוא איתר מיד את מקום הפריצה, אבל נתן לי כמה רגעי נחת מז'אנר סדרות המשטרה ופיזר אבקת פחם על התריס כדי למצוא טביעות אצבעות. הגנב שלנו אולי נעבעך בבחירות שלו ובזיכרון לטווח הקצר, אבל לא שכח לעטות כפפות ולא השאיר סימן. נאחזתי בזה ושמחתי שלפחות יש לי עסק עם חצי מקצוען.

המעבדה, או המז"פ למביני העניין שביניכם, סיכם שמדובר בנרקומן ושמזל שאין לי לפטופ או רכוש יקר. שמחת עניים. הוא לגם עוד לגימה מכוס הקפה השחור שהכנתי לו, לגימה שלא שינתה דבר במראהו התשוש. הוא חיכך את זיפי הזקן בגב ידו ואמר בשעמום שבפעם הבאה כדאי שנסגור את הסורגים במרפסת. הצטערתי קצת שלא סיפקתי לו תיק פשע מורכב  שיסעיר אותו, או לפחות יעיר. אני תמיד חושבת שכדאי לשמור את כוחות הביטחון דרוכים.

מי שהייתה אז שותפתי, קיבוצניקית דלת נכסים לא פחות ממני, השאירה את סורגיי המרפסת פתוחים בשביל שהחתול שלה יוכל להיכנס ולצאת בחופשיות. לא ממש שינתה לה העובדה שהישות השמנמנה מסוגלת להשתחל בין הסורגים. היא נסערה יותר מהעובדה ששוטר טייל לה במרפסת.

את לא נורמלית, היא אמרה, הבאת שוטר ליד עציץ הגראס שלי? מה, יש לך שם קנאביס? אם היו שם המילים 'עציץ גראס' תקועות באדמה, הייתי בטוח מבחינה בהן, אובייקטים ויזואליים חולפים על פניי כלא היו. כך נודע לי, בדרך אגב, שבביתי מתנהלת מעבדת סמים קטנה. נתיב הייצור עבר מהמרפסת לטוסטר אובן הקטן והמלוכלך שבמטבח. באמת נזכרתי שפעם הכנתי לעצמי טוסט והתפלאתי שהזעתר הגיע אליו מעצמו ושטוסט יכול להיות כל כך מצחיק.

בכל מקרה, הפורץ הנוצץ הצליח לפספס את טבעת הזהב. בואו נאמר שכנראה לא הייתם רואים את פרצופו המחויך בעמוד העובדים המצטיינים בידיעות אחרונות. אבל למרות השלומיאליות החביבה שלו ובגלל שחייתי עם בחורה טובת לב אך פזורת דעת, מהפריצה השנייה ענדתי את הטבעת במשך כמה חודשים על הקמיצה השמאלית. ליטפתי אותה, הבטתי בה בהבנה הרגועה המצויה בין שתיים שיודעות שאין בעולם מי שמבין אותן יותר, היינו מאושרות ביחד.

אחרי זמן מה, כשהגעתי לביקור אצל ההורים, הבחנתי שהם מתלחשים בחיוך מהול בפליאה כועסת מאחורי גבי. אחרי זמן מה אמא שלי ניגשה אלי בהיסוס ושאלה – תגידי, גוני, התחתנת ולא הזמנת אותנו? כשאבא ראה את התימהון ואת האלם שהוכיתי בו, הוא פתח בתרגום סימולטני מפולנית לעברית ופשוט הצביע על הטבעת. לא, לא, אתם מכירים אותי, לא הייתי מוותרת על רבע עוף, פסטלים ומפגש עם ערמות של קרובי משפחה שבדרך כלל אני נשכבת בפזצט"א כשרק מזכירים אותם. ומה פתאום להתחתן? ממתי אני עושה דברים כאלה? קצת נעלבתי אבל הבנתי את הרמז והשבתי את הטבעת לבעליה.

מאז הרגשתי כמו שמשון אחרי התגלחת. ערומה מכוחי ומנכסיי היקרים ביותר. כעת נותרה לי רק מכונת הכביסה להתנחם בה, אבל גילית שקצת מסובך לסחוב אותה בכל בוקר למשרד. מזל שיש בה פתח עליון, לפעמים אני נכנסת פנימה לבדוק אם אוכל לגור בה במקרה שיאזל הכסף לשכר הדירה. כבר הכנתי לי שם מדף חירום למצרכי היסוד נעליים, קפה וחלב. המסקנות של וועדת החקירה שלי הן תמיד שכדאי לקצץ כמה סנטימטרים בגובה ולרזות כמה קילוגרמים, גם בלי קשר לנפח מכונת הכביסה. מאז נשארה רק הערגה לזהב.

Gold is Good

לא עזרו כל מיני ויכוחים וטיעוני נגד פמיניסטיים, חברתיים ופסבדו-אינטלקטואליים שטענתי מול עצמי. איך בחורה יכולה לקרוא שירה ולהעריץ מתכת? יכולה. כמו שיכולה לאכול רגלי חזיר במסעדה סינית. כמה שאנסה להסוות אותה ואתבייש בה, הכמיהה לזהב כאן כמו שערה לבנה. אי אפשר להתכחש לה. שלא כמו השערה הלבנה הראשונה שלי, זהב עוד אין לי וממנו אני דווקא כן רוצה הרבה.

איתרע מזלי ואין לי סבתות לרשת מהן את העונג הצהוב הזה. אפילו שיני זהב לא נמצאות בשורשי הפה של אילן היוחסין המשפחתי. האחת, תיבדל לחיים ארוכים, קיבוצניקית. אם מסטיקים של עלמה משנת 1983 יוכרזו כבעלי ערך אספני, הרווחתי ממנה. השנייה, נפטרה כבר, חיה גם היא בקיבוץ. לפעמים אני נטפלת לקשישות בתל אביב ומכריחה אותן לחצות את הכביש יד ביד. בזמן שהן נגררות אחרי  במעבר החצייה אני ממלמלת דברי חנופה על יופיין הרב ועל שלא הייתי מנחשת את גילן וממששת ביד השלובה לבדוק אם יש נכסים על האצבעות. אם אין, אני מרפה ונפרדת לשלום מהגברת ההמומה.

אם אני מזהה חפץ בעל ערך, אני מבררת בעדינות את מצבן המשפחתי ואת שווין הנדל"ני. מכיוון שעד כה נחלתי אכזבות והלך הרוח העורבי הזה לא הביא אותי רחוק, אני מסתפקת בתחליפי זהב. זו אחת התבוסות הגדולות שלי. גולדפילד על גולד פינגר. עד שיהיה מי שירכוש לי אחת כזאת, אני מסרבת לרכוש בעצמי את הדבר האמיתי, ממניעים אידיאולוגים צרופים כמובן, 24 קראט.

לאחרונה נקלעתי לשוק האקססוריז. בעוד שאני משננת לעצמי את אותה המנטרה התופסת גם בעניין האהבה, שאינני ראויה לחיקויים זולים ושהאיפוק הוא מעלה נעלה, נחו עיני על הבמבי.עופר ענוג, חיה סקסית שעיניה הקרועות הנעות בחיוניות מבוהלת ואפה הרך והרטוב וגמישות תנועותיה המהירות תמיד הסעירו אותי. טוב, העופר הזה, בן האיילה שהיא השיר, הוא סטטי ולא ממש רץ לשום מקום. אבל איך הוא נצץ אלי, פעה לכיווני, רצה לאכול גרגירי יער מכף ידי, ללחך אותה בלשונו הלחה. ענדתי אותו על צווארי ומאז אנחנו ביחד, קשובים לכל רחש מאיים ומדלגים מעדנות באחו, תרים אחרי קרני השמש שיחממו את גבנו ואת לבנו.

שלא כמו בחיי החומריים, דווקא בדרכי הצלחתי ללקט כמה גרגירי זהב טהורים שלא נשרו מבעד לחורי המסננת העשויה חומר קשיח. הם זוהרים אלי בחשכת המחשבות ונוהרים בעתות של חיוך. לא הרבה מדי כאלה יש. אולי במידה המספקת לצמיד עדין על צוואר יד דקיקה. אבל מספיק. כל אחד, נוגהו היפה נבחר בקפידה ומתאים לי ביופיו בדיוק ללב.

נערת זהב אחת כזו, הכרתי בהודו. נפגשנו בגלידרייה. זו הייתה פעימה משותפת מן הרגע הראשון. כולם חיפשו רוח ואנחנו חיפשנו אוכל. יודעות שבלי קמח, אין תורה. אם לייפות את זה קצת פחות, שתינו סקרניות אוכל וגרגרניות. זהו תנאי כמעט בסיסי לחברות, לא? עד היום אנחנו מרפאות זו את זו, משמחות, מצחיקות, מחכות ביחד, חולקות את כאבי הלב ואת התקוות.

יש לנו גם מעקב צמוד אחרי התפתחויות קולינריות בעיר, מסמנות לאן צריך ללכת ואיפה עוד לא היינו, חוקרות כאחת מסעדות פועלים וגורמה. מדרדרות אחת את השנייה בתיאורי אוכל מגרים ואומרות שצריך קצת לחסוך בנהנתנות ומיד קובעות את העסקית הבאה. יושבות בארים, מסתכלות על בחורים.

הלכנו ביחד לטפאו, היא מזמן רצתה להיות שם, אני הייתי מזמן ולא זכרתי איך האוכל. רשלנות מקצועית. הסכמתי לבדוק שוב. מקובל להגיד על המקום שיש בו אווירה סקסית ומשוחררת. יש בזה משהו. חשוך במידה, בר רוחש, עיצוב בהשראת גאודי וטאפאס ספרדיים ברובם. מה גם שהוכח מדעית שאחרי המון סנגריה כל דבר נהיה סקסי. יש אלגנטיות בהגשת מנות קטנות ואסתטיות שלא נותנות להרגיש שאכלת יתר על המידה.

הזמנו פאייה נגרה – פאייה שחורה עם פירות ים, גמבאס א-לה בראסה – ג'מבו שרימפס במלח גס על הגריל, קורדרו קון אחו בלנקו – רצועות שוק טלה מוקפצות עם פפריקה ספרדית, שום וצ'ילי על אחו בלנקו וסביצ'ה בורי בסגנון פרואני עם עגבניות שרי, פלפלים, נענע כוסברה וצ'יפס בטטה.

פאייה נגרה

השרימפס היו גולת הכותרת. צלויים במידה, עסיסיים והמלח שעטף אותם  התפצפץ בפה. הצטערנו שהיו רק שניים. במנת הטלה, הבשר איכזב והיה מעט יבשושי אבל האחו בלנקו, מעין מרק שקדים קר שהוגש כמחית שבה טובלים את פיסות הטלה, היה טעים מאוד.

זוג וחבל שרק זוג

מנת הפאייה הייתה נדיבה בפירות ים, להטה במחבת והשביעה אבל שתינו כבר אכלנו פאייות טעימות יותר במסעדות ספרדיות פחות. מנת הסביצ'ה לא הדהדה כמשהו דרום אמריקאי, על אף ששם מוצאה ויכול להועיל בה מעט יותר לימון ועוד כוסברה.

Close up

בעניין צ'יפס הבטטה, כאן טמונה חברות אמת. עלי להודות קבל עם וששת קוראיי, שאינני אוהבת בטטה. בכלל אינני אוהבת אוכל מתוק. את המתוק אני שומרת לקינוח, אבל חברתי אוהבת ואמרה שעל אף שאין בו דבר מה ספרדי במיוחד, הוא טעים לחך. שתינו היינו מאוד מרוצות, מצוות הבר האדיב והחביב ומהסנגריה המתקתקה שעשתה את עבודתה כראוי.

הביקור בטפאו הוא כמו תוכנית בידור קלילה בטלוויזיה. לא מותירה משקעים עמוקים ולא מרוממת נפש, אבל מהנה ומצחיקה. כמו בתוכנית טלוויזיה, אפשר לצחוק גם לבד ובקול רם ומתגלגל בבית מול המסך אבל כיף יותר לצחוק בשניים. ואנחנו, בעיקר שמחנו, כמו תמיד על הזהב הזה, העומד בינינו.

טפאו, רחוב הארבעה, 16, תל אביב.

לינק להרשמה לעדכונים במייל לפוסטים חדשים בבייגלה

קטגוריות:: אוכלים בחוץגוני

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (26)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. אוי אוי אוי כל כך נהנתי ליקורא כל מילה ומילה ומילה ומילה…
    מיזמן לא נהנתי ליקורא ככה משהו…

    אני רוצא להגיד לך, שבתור מי שחיה המון שנים בספרד, טפאו מיסעדה מקסימה, אבל אין לי מושג למה הם החליטו שיש להם מאכלים ספרדים. טאפס כן, ספרדי לא…נחמד, כמו שכתבת :-)

  2. מאת דני ססלר:

    המון מילים בכתבה, ולא הבנתי אם האוכל היה טוב ונכון או לא.
    לא צוינו מחירי המנות… למה?!
    אני התרשמתי מטפאו כמסעדה יקרה מדי לאיכותה ולכמות האוכל שהם מגישים

    • מאת גוני:

      ציטוט בעניין המנות מתוך הטקסט: "השרימפס היו גולת הכותרת. צלויים במידה, עסיסיים והמלח שעטף אותם התפצפץ בפה. הצטערנו שהיו רק שניים. במנת הטלה, הבשר איכזב והיה מעט יבשושי אבל האחו בלנקו, מעין מרק שקדים קר שהוגש כמחית שבה טובלים את פיסות הטלה, היה טעים מאוד.מנת הפאייה הייתה נדיבה בפירות ים, להטה במחבת והשביעה אבל שתינו כבר אכלנו פאייות טעימות יותר במסעדות ספרדיות פחות. מנת הסביצ'ה לא הדהדה כמשהו דרום אמריקאי, על אף ששם מוצאה ויכול להועיל בה מעט יותר לימון ועוד כוסברה." הכל פה, מה טעים ומה מאכזב. בעניין המחירים – כלל לא יקרה, גם לא ביחס לגודל המנות. בעניין מספר המילים ..נו שוין. עם הספר אנחנו.

        • מאת demiculu:

          ססלר היקר
          כשאתה כתבת בסגנון הזה לפני שנים, ואף התבטאת כך על המסך הקטן,
          פתחת במו ידיך פתח למה שאתה רואה כאן.
          למרות חיבתי לכותבת (ואף אליך), התיאורים המיותרים "מתפצפץ" ו"יבשושי", הכתיבה הארכנית והסגנון הנהנתני מדי, כל אלה הם בעצם
          המורשת שהנחלת לאלה שבאו אחריך. אז אל תתפלא שזו התוצאה.
          אולי באנגלית זה בסדר, אבל בעברית כל הסגנון הזה מופרז ומיותר.
          ביחוד כשהתמונות שוות אלף מילים, ואפשר להסתפק בעוד משפט או שניים.
          (הערתך היתה מדוייקת, אבל לא רלוונטית. אתה היית מדוייק יותר, כי זה היה תפקידך, ופה זה בלוג, אז אפשר טיפה לחפף וזה בסדר.)

  3. מאת CooknBake:

    כתבת מקסים!
    גם אני מאד נהנתי לקרוא אותך :)
    לא ממש יצא לי לאכול במסעדה המדוברת, אז תודה על ההמלצה.

  4. מאת ד"ר סעדיה:

    מה יהיה גוני. עד שלא תביני שאת, כמו כולנו, אמורה לאכול פלאפל, לא תדעי מנוח ומזור לנפשך הדואבת. אבל לכתוב את יודעת לכתוב, ימח שמך. ומה רוצה ממך האיש הזה פה מעלי. מה את, ברכה בודקת של הבייגלעך? ממש לא. לא חשוב, אולי הוא עוד יבין פעם. ואולי לא. נפלא, כרגיל. ברכות על הפיצוח

    • מאת גוני:

      ד"ר סעדיה, תעשה לי חצי מנה!
      בי נשבעתי שאם תמצא את הדרך ליצור איתי קשר פרטי, אבוא לאכול איתך פלאפל במקום שבו אתה תבחר ואף אדוח על זה פה בבייגלה. וההוא שמציק לי, לא יודעת למה. מחירים אפשר לראות בכל אתר מסעדות פשוט. במקום זה שיקנה לי זהב.

  5. מאת סלינה שולמית שטיינר:

    ,
    תענוג צרוף – המאמר שלך: לאט לאט – מעט מעט, כמו ארוחה טעימה, סעודה למופת -
    פעם היו כותבים כך מאמרים על אוכל, וירחונים שלמים תיארו את מסעי ציד המסעדות באווירה זו, אני שמחה שנמצאה אכסניה למאמרייך
    (ולא , לא אבזבז את מעט מעותי על טפאו – אחכה להמלצות)
    תודה לך

  6. מאת demiculu:

    גוני את מקסימה ומרתקת.
    בבקשה תמצאי עורך שידע לקצר את כל הטוב הזה שאת משפיעה עלינו
    לכדי משהו שאפשר לקרוא בלי להתחרפן באמצע :-)

  7. מאת תחיה:

    גוני, את זהב.

  8. מאת שרית:

    דמיקולו יקר,
    ניתן לשים לב לפי תגובתך שאתה עוקב ונראה שגם בקיא בז'רגון הכתיבה על אוכל בישראל. אולי אתה אפילו מבקר אוכל במקומון, לא נדע לעולם. בעניין האבחנות בקריאה, כאן צצה בעייתיות. מאין הקביעה שהכתיבה מתאימה באנגלית ולא בעברית? ממתי העברית מקצרת ומקמצת? ואם כתיבה היא מיותרת, מדוע שלא תעלעל באלבומי תמונות מזון? וחריפה במיוחד היא הסתירה בין תיאורך את הכתיבה כארכנית לבין הערתך בתגובה אחר כך שהכותבת מרתקת ומקסימה בעודה שולח אותה לכתוב במקום אחר, אצל עורך אחר. מנין לך שהכותבת מקסימה? נדמה מתגובתך שאין ביניכם היכרות מוקדמת. זו אמירה שנשמעת לי מתנשאת. אם הייתי קורא מנוסה, מאלה שקוראים ספרים ולא ביקורות אוכל ויש להם כברת דרך במילים, היית מבין כי הבחורה לא כותבת על אוכל, אלא על עצמה. אנא הנמך עוצמת אותותיך לפני שאתה מרסס יריות. תודה.

    • מאת demiculu:

      שרית היקרה

      קראתי שוב רק כדי לברר שאני לא טועה. בניגוד להשערתך- אני קורא יותר ספרים מאשר
      ביקורות מזון. בפוסט שפורסם כאן יש די חומר לסיפור קצר + ביקורת מסעדות, וקשה לקרוא אותו בגלל זה. זו דעתי. למעשה זו גם דעתו של ססלר, אם הבנתי נכון.
      אני לא שולח את גוני לכתוב במקום אחר (אם כי היה הגיוני אם היה לה מקום משלה, בהתחשב
      ביכולת שהיא מראה. ואולי יש לה ואני לא יודע?)
      אני בהחלט חושב שיכולת כתיבה כזו ראויה לעריכה, ממש כמו שרץ מרתון ראוי למאמן.
      זו יותר מחמאה מאשר ביקורת. אם היתה לי רק ביקורת- לא הייתי טורח לכתוב אותה,
      אלא פשוט לא ממשיך לקרוא, הרי אני לא חייב.
      לדעתי הכותבת מקסימה כי קראתי את כתיבתה. וגם החלפתי איתה 2-3 מילים בעבר.
      האם מחמאה היא התנשאות? אם כן אבוי לכולנו.
      אני לא מרסס יריות לכיוונה של הכותבת, אלא רק לכיוונו של ססלר, וגם זה רק באוויר,
      כדי להפחיד, לא כדי לפגוע. :-)
      וגם זה רק כתגובה ליריות שהוא ירה קודם.
      כך גם ההערה שלי לגבי האנגלית מול העברית בכתיבה על מזון. מכוונת לססלר, לא לגוני.
      אם מישהו נפגע מרסיסים – אני באמת לא התכוונתי, ומתנצל.

  9. מאת איבי:

    נהניתי לקרוא כל מילה בשקיקה :)
    וזה שהיה גם אוכל בסוף, היה סבבה.
    תענוג !

  10. מאת זהר:

    אהבתי.
    אולי תזמיני אותי לאחד המסעות,מבטיח לשלם עבור הארוחה.

    • מאת גוני:

      קבענו. אני חושבת שזו תחילתה של ידידות מופלאה. אתה יכול לשלם לי בזהב.

  11. מאת מאיה א.:

    גוני את נהדרת!
    הכי טוב – תמצאי חתן שיודע לבשל ושיש לו נדוניה מהסבתא!
    גם יהלומים יתקבלו בברכה

  12. מאת עומר:

    אחו בלנקו זה שום לבן

  13. מאת נדב פרץ:

    דעתי היא שהביקורת מדוייקת ואין בה היסחפות לכאן ולכאן ונראה לי שאין צורך בעריכה והגהה ( גוני,אחרי הכל ). ביקורת על מקום בינוני ועל אוכל בינוני לא אמורה להעליב- בשביל זה יש טוקבקים. אגב, חלאס כבר עם הבטטות ! צודקת,גוני,צודקת.

  14. מאת סמך הא גימל:

    הכי טוב לקרוא אותך פה ולקפוץ לאכול בברצלונה.
    שבת שלום.

השארת תגובה