Priceless – ערב בקפה איטליה עם חברים וחברים של חברים

סו אלן הציעה לפני כמה ימים שנלך לבדוק את המסעדה החדשה הזו ביפו ולי לא בא. לא התאים אחרי יום שמכבש דרכים נסע עלי בכיף שלו חופשי אחורה וקדימה לשבת במקום לא מוכר ולתת לשף תורן להרשים אותי עם ההמצאות שלו. הייתי רעב כמוה אבל בא לי משהו מוכר, מלטף, מחבק שלא לומר מנחם. בא לי משהו ביתי, אבל ממש טעים.

הלכתי לחדר הקטן שהוא המשרד שלנו, מעדיף להשאר רעב בין קירות מוכרים מאשר לצאת לבליינד דייט עם מקום חדש. פתאום הבנתי מה אני צריך והתקשרתי לארי ירזין. "איפה אתה?" שאלתי אותו "בקפה איטליה" הוא ענה למשאלתי. "תשמור לנו שולחן צדדי" ביקשתי והלכתי להודיע לסו אלן לפני שהיא תאכל לי את הראש מרוב רעב.

בארי ירזין נתקלתי לפני מיליון שנה על מגרש הגולף. לגולפאי מתחיל שהייתי אז הוא ושני החברים שלו ששיחקו בקבוצה לפני נראו מגניבים וכמי שיודעים מה שהם עושים, אז ביקשתי להצטרף. הם הסכימו (אתיקה אתיקה) וישר הצטערו. במהלך שתי הגומות שנותרו, החבר החדש שלהם איבד כדורים לימין ולשמאל, חפר ועדר את הדשא, עיכב אותם וגרם להם מאד להתבאס שהם לא הפנימו את האימרה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". אבל זה כבר היה מאוחר מדי כי עד הגרין האחרון כבר הפכנו לחברים.

גם נסענו הרבה בעולם לגלות מגרשים חדשים, ותמיד תמיד תקעו את שנינו באותו חדר, כי אף אחד אחר לא היה מוכן לישון איתנו בגלל הנחירות. שם, באחת הנסיעות האלו, הוא סיפר לי על החלום שלו לפתוח מסעדה איטלקית קטנה וביתית ברמת השרון שבה הוא יבשל בעצמו. הוא סיפר את זה בחושך, אולי כדי למנוע ממני להירדם ולהתחיל לנחור ראשון, ואני שכבתי לי ודמיינתי את כל הטעמים האיטלקיים המדויקים שאני אוהב ומכיר. מן שיר ערש לגרגרנים.

 

כליפא עם שלושה דרום אפריקאים במולדתם. ירזין הוא הקאובוי

ואז ארי פרש מגולף ונעלם לי מהחיים. אחרי כשנתיים שמעתי שהוא פתח את קפה איטליה, לא ברמת השרון. אבל הטעמים והריחות שהוא תיאר לי בלילות נשארו אתי, והם היו בדיוק מה שבא לי באותו ערב.

ארבעה צבעים בסדרה

כשהתיישבנו ונתנו לארי לשכנע אותנו לטעום את הבירה השחורה החדשה של מבשלת אלכסנדר שלהם, ישר חשבתי על אלי ועל כמה שהוא מבין בבירה ואוהב אותה יותר ממני.

"אולי נתקשר לאלי ונזמין אותו?" אני שואל את סו שממש אוהבת את החבר הכי טוב שלי ושהוא אוהב אותה יותר ממה שהוא אוהב אותי.

"תגיד לא אמרת שאתה ספונטני?" אני מנסה למצוא זווית להוציא אותו מהבית. קשה להוציא את אלי מהבית בימים האלו לא בגלל שהוא לא אוהב לבלות, להיפך. פשוט יש לו סיבות טובות. אבל ממש קיוויתי שאצליח כי ממש התאים לי ערב שקט עם שני האנשים שאני הכי אוהב.

אלי הוא מסוג האנשים שאתה חי חיים שלמים בהרגשה שאתה חייב להם, ושלעולם לא תצליח להעניק להם בחזרה את מה שהם מרעיפים עליך. אני מכיר אותו כבר יותר מארבעים שנה ואין מישהו שמכיר אותי יותר טוב ממנו. אני מרגיש ככה כי אלי תמיד היה שם בשבילי, גם שכאני הייתי חרא בשבילו. כמה חכם וכמה צודק היה זה שאמר לי לאחרונה שחברים נמדדים לאו דווקא כשרע לך אלא כשטוב לך. הוא בטח הכיר את אלי שאהבתו אלי חזקה בכל העונות.

בעצם אנחנו יותר מחברים, משהו חיבר אותנו לאורך השנים בדבק אפוקסי של תחומי עניין ותשוקה משותפים עם טיח צבעוני של זכרונות. מתישהו, לא זוכר בדיוק מתי, כבר לא היינו זקוקים למשפטים שלמים, אסוציאציות הספיקו. היינו גם החברים הטלפוניים הכי טובים בעולם על פני שלוש יבשות. אחד תמיד בקרבה של השני גם בתקופות שהתרחקנו, כמו פרוטון ואלקטרון. אלי כמובן הפרוטון. ושוב אני מוצא אותו לידי לאחרונה כיועץ סוג א' א' לכל העניינים, ודווקא בשיאה של תקופה לא קלה שעוברת עליו. ושוב הוא אי של שפיות עבורי, מצפן.

גם היה לנו שיער, הנה הראיות

 

 

"מה להביא לכם?" שאל ארי ירזין. "מה שבא לך, אין לי כח להסתכל בתפריט" עניתי. "אבל הרבה, כי אנחנו רעבים" סו אלן הסירה כל ספק.

אני זוכר שזה מה שאהבתי אצלה כבר בדייט השני שלנו "את רעבה?" שאלתי אותה אז "כן" היא ענתה לי בפשטות, ומאז אני נהנה לראות אותה אוכלת.

התחלנו ברבע קילומטר פוקצ'ה. בעיני הפוקצ'ה של קפה איטליה היא אחת הטובות שאכלתי, גם באיטליה. היא בשרנית, חמימה, מלאת אוויר, רכות ושמן זית.

 

הנחתום העיד על עיסתו, ובמקרה הזה הסכמנו איתו

יחד עם הפוקצ'ה אכלנו פלמידה אדומה נהדרת  עם זרעי עגבניות, בזיליקום ושמן זית. טעים, טרי והולך מעולה עם הפוקצ'ה. איזו פשטות גאונית.

 

פלמידה אדומה

ראש חסה רומית ירוק ופריך הונח לפנינו והוא התפצפץ לנו בפה לא רק בגלל הטריות אלא בעיקר בגלל התוספת שעליו. קרוטונים פריכים, גבינת עיזים, אנשובי ולימון. פלילי, כמו שסו אלן אוהבת להאשים מנות מצוינות.  פעם, חשבתי והצהרתי שאני לא אוהב אנשובי אם הוא לא בא בתוך רוטב של סיזר סאלאד, אבל רפי כהן עם האנצ'ובי הטריים שלו נתן לי הזדמנות להרהר בנטייה שלי להצהרות מחייבות שכאלו. הפעם זה היה ארי ירזין ביציאה מושלמת.

 

מנת דגל

"אפשר לקבל את התוספת של הסלט בלי החסה?" שאלתי את אמיר המלצר. ככה אני, עם נטיות להתעכב על מה שבאמת חשוב. גם הוצאתי מירזין הבטחה למתכון, והוא בדרך אליכם.

 

המתכון בדרך. את זה אפשר לאכול כל יום

אלי הגיע, טעם מהבירה השחורה שלי, הנהן בסיפוק וביקש לעצמו את הבהירה מהסדרה. "אל תדאג" הוא הרגיע את המלצר "הלילה צעיר, ננסה את כולן". יחד עם אלי הגיעה צלחת מלאה בשרימפס ורדרדים מטוגנים טו פרפקשן בשמן זית עם חומץ בן יין, עיגולי זוקיני, פקורינו ואורגולה. יש לו טיימינג טוב לאלי, חשבנו ושאבנו את השרימפס מפנים מקום לפוקצ'ה שספגה את הרוטב באהבה.

 

שרימפס פופ קורן

"יש לכם מזל" ארי הגיח מהמטבח עם חביתה ביד "חבר חזר היום מרומא והביא איתו פטריית כמהין לבנה, הוא הניד בראשו לשולחן סמוך בו ישבו כמה פרופסורים לאוכל וחגגו על הפטרייה. 'טוב שיש חברים' חשבתי לעצמי 'ועוד יותר טוב שיש חברים של חברים'.

עכשיו, אתם בטח זוכרים את הסלידה של סו-אלן מביצים ומחביתות רוטטות. ובכן, אני שמח לבשר לכם שיקירתי נגמלה מזה ושהיא לא יצאה פראיירית בקרב הסכינים שהתחולל על האומלט המעוטר ביותר שהוגש השבוע בתל אביב.

המחשבה הדבילית שעברה לי בראש היתה שאם היו נותנים לי חביתה כזו בתוך פוקאצ'ה כזו יחד עם בירה  אדומה כמו שהחליפה את הכהה והבהירה, היו הופכים אותי לאלכסנדר המאושר ברגע.

 

כל קשר בין טעם הפטרייה הזו למה שנמכר בארץ ככמהין מקרי בהחלט

שוב נחתה צלחת עם שאריות שגורדו להן מהפטרייה ששימחה כל כך הרבה אנשים. אני זוכר במעומעם שארי סיפר לנו כמה עולה קילו מהזהב הלבן הזה בשוק של רומא, אבל מי הקשיב? שוב נלחמנו, בכפות הפעם, על הזכות לטעום מריזוטו טרטופו אמיתי. רציתי לנשק את הנוסע המזדמן שהעתיר עלינו כזו הפתעה, אבל לא היה לי נעים כי אנחנו מכירים את אשתו ואוהבים אותה מאד.

 

עוד כמהין

התנדנדתי לי לשירותים עם הרבה שמחה בלב, ורגע לפני שנבלעתי בהם מישהו נפנף לי לשלום מאחד השולחנות. אתם בטח מכירים את חוסר הנעימות שאתם לא מזהים ישר את מי שאומר לכם שלום.

"נוקי?" שאלתי בהיסוס.

"מה העניינים כליפא?" שמעתי את הקול הנמוך של מי שהיה החבר הכי טוב שלי בקורס טייס.

הערב הזה מכושף אמרתי לעצמי כשנפלנו איש על כתפי אחיהו. יש אנשים שחצו לך את החיים לרגע אבל אתה אף פעם לא תשכח אותם. נוקי הוא אחד מהם. שנה שלמה ישנו אחד ליד השני, קרענו את התחת, התחרינו בטריוויה ממילכוד 22, שוחחנו שיחות נפש וקיטרנו. טוב, רק אני קרעתי את התחת, לנוקי הכל בא בטבעיות ובקלות.

אחרי שעפתי מהקורס ובאתי לבקר אותו, תמונה חדשה היתה תלויה לו על הקיר "זה F16" הוא ענה לעיניים השואלות שלי "המטוס החדש של חיל אויר". בכלל לא התפלאתי כמישהו סיפר לי אחרי כמה שנים שנוקי היה אחד הראשונים שנתנו להם לנהוג על הכלי החדש.

כשחזרתי לשולחן כולי מחויך ראיתי את שני אהובי שקועים בשיחה על צלחת מבחר פטריות שהם הזמינו בהעדרי.

 

מבחר פטריות

"אלי הוא כמו נעל בית" סו אלן פעם אמרה לי שהיא תמיד מרגישה עם אלי כמו שמרגישים כשנכנסים לנעל בית אחרי יום שלם של ריצות על נעלי עקב. מול אלי נימי הנפש שלה מתרחבים ממש כמו הבהונות שהיו לחוצות זו לצד זו ופתאום הן יכולות לנוע מעלה ומטה בנעלי קיפי. כל אחת מרגישה, לכל אחת אישיות וכל אחת יכולה להתבטא. ככה סו-אלן תיארה את מה שהיא מרגישה עם החבר הכי טוב שלי ואני שוב פעם הרגשתי שיש לי יותר מזל משכל. אבל כנראה לא מספיק מזל כי פטריות לא נשארו לי.

לא כל כך היה אכפת לי כי כבר לא הייתי כל כך רעב וכי אמיר בדיוק הניח על השולחן רביעיית טורטליני שמנמנים מלאים בריקוטה ואגוז מוסקט ששחו להם בבריכה קטנה של רוטב חמאה וביצים. רביולי אחד ואני מסודר. צדקתי.

 

שמנמנים

אני הייתי מסודר אבל סו-אלן התעקשה גם על הלזניה הבסיסית של ארי ירזין. כשאני אומר לזניה בסיסית אני מתכוון ללזניה פשוטה ומדויקת שהיתה מספקת את טוני סופרנו בלי שום בעיה. ארי, שהביא חצי מנה רק כדי לוודא שהילדה שבעה, נשלח להביא את החצי השני אחרי שהכפות שלי אלי ושלי הותירו את סו-אלן בוכיה.

"הם גאונים, האחים ירזין האלו" אלי הניח את הכף שלו וסיכם את הארוחה. "הם פיצחו את הסוד של מה הקהל רוצה ונותנים לו בדיוק את זה"

על המנה שאתם רואים למטה העיד הנחתום שלה: "אין גלידה כזאת בארץ" גם כאן נאלצנו להסכים איתו.

 

גלידות שוקולד מריר וחלווה

והחשבון? אתם שואלים?

כל מה שראיתם למעלה (חוץ ממנות הכמהין שבהן פונקנו) עם הרבה בירות, קפה ומיץ פטל לסו-אלן עלה 500 ש"ח

וערב עם חברים טובים, וחברים של חברים שחוזרים עם הפתעות?

Priceless


עוד ביקורים:

קטגוריות:: אוכלים בחוץדודי כליפאכללימסעדותתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (16)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    כל כך נהנתי לקרוא, עשית לי את היום. כל פעם שאתה מספר על
    החברים שלך אני מתאהבת בהם
    פעם הבאה כשאתם שם ד"ש חם לאיילת הקונדיטאית שלהם

  2. מאת veredgy:

    לא בא בחשבון ששלושה אנשים אכלו כל כך הרבה, אלא אם הם חזרזירים אמיתיים או שהמנות זערוריות כמו אצל רפי כהן, שגם על מסעדתו כתבתם.
    אני מאוד אוהבת את הבלוג שלכם ואת הכתיבה הנהדרת והמקסימה שלכם, במיוחד את הסיפורים הנפלאים של נעמה.
    יש אנשים שיש להם הרבה מאוד חברים, ואתם כנראה שייכים להם, אבל כאשר כותבים רשומה יחצ"נית מן הראוי להצהיר כך בפתח הדברים.
    עניין של הגינות, אתם יודעים.

    • ממש לא יחצנית, ורד.

      סיפרתי סיפור אישי על ערב קסום שהיה לי. במקרה במסעדה של חבר. אני לא חושב שהותרתי מקום לספקות בעניין ההיכרות שלנו. ואגב, תמיד אנחנו משלמים על האוכל, גם אצל חברים.

      ובקשר לחשבון, לא חוייבנו על מנות הכמהין. איך אומרים? יותר מזל משכל

  3. מאת גסטרו:

    ולתומי חשבתי לנוכח הכותרת שאתם מארגנים ערב נוסף של סבב בייגלה…
    לצערי – 2 ארוחות שם היו מאכזבות מאד- אולי ניתן צ'אנס נוסף.

  4. מאת נעמה פלד:

    זו היתה אחת הארוחות הכייפיות שאכלתי בזמן האחרון. שני גברים שאני אוהבת, מערופים של כמהין באדיבות השולחן השכן ולזניה שאני תמיד שמחה לחזור אליה. אני לא מוותרת על המסעדה החדשה ביפו, שתדע. אבל… מתי עוד פעם?

  5. מאת מירי:

    חייבת להודות שקצת הצטערתי שלא הצטרפתי אל מודי באותו הערב. הוא אמר שזו היתה אחת הארוחות הטובות שאכל והוא אכל בהרבה מאד מקומות. ירזין יודע בהחלט מה שהוא עושה! ואני כל כך שמחה שהכמהין שימחו גם אתכם :-)

  6. מאת אבי:

    אהלן

    הכתיבה על קפה איטליה אינה יחצנית ,לדעתי, אלא משקפת
    את הרמה הגבוהה של המקום. אין ספק שזוהי מסעדה של
    good value for money.
    אגב, ממליץ לכם לדגום את מסעדת "סרגוס" (רח' המלאכה ,ת"א)
    גם טובה מאד וגם יציבה לאורך שנים.
    אבי

    • מאת נעמה פלד:

      אני מכירה את סרגוס ואוהבת מאד מאד. יופי של מקום ובאמת מאד מזכיר את הטיב והיציבות של "קפה איטליה". מה שנכון נכון!

  7. מאת גילה:

    בפוסט הזה יש הרבה אוכל טוב,אבל הדבר הכי משובח בו הוא הכתיבה.זה מה שנקרא לוליין בקרקס המילים.איזה כתיבה חייכנית עם מטאפורות למתקדמים .קריאת תענוגות של ממש.

  8. מאת מודי:

    שלום לסו-אלן ודודי, ולשר הקוראים, אין דבר נעים יותר מלהאכיל ולראות את הסועדים מתענגים על כל ביס. הטרטופי הלבנים היו מתנת חג מולד שקיבלנו באיטליה מהדוד המיתולוגי של מירי.אשר להכנה המנות , כמו שאמרים בפזורה של אבא של מירי BENEDICHOS MANOS של ארי דאגו לשאר. נראה מה נביא באמתחתנו בנסיעה הבאה
    מודי

    • מודי ומירי,
      בשל כבוד הפרטיות, לא נקבנו בשמות. עכשיו הכל בחוץ. אז תודה על הפינוק המפנק.
      ולמי שעדיין לא מכיר, זה הבלוג היפהפה של מירי, האחיינית של ה'דוד המיתולוגי' שאחראי לטרטופי. http://agliolini.blogspot.com/
      אנחנו כאן תמיד מוכנים ונכונים להפתעות כאלו (:

  9. מאת חליל אבד רבו:

    שלוש פעמים ביקרתי וניסיתי שוב ושוב את קפה איטליה
    על כל נפילה היה תמיד גם משהו סביר לאזן
    רק לאחר שהוגש לי ריזוטו שאינו ריזוטו (אורז מבושל רגיל שעורבב לאחר מעשה ברוטב וחמאה) הגיעו מים עד נפש וגמרתי אומר בנפשי כי הביזיון הזה לא יראה עוד את פני בקופתו (ומה לעשות אחרי עשרים שנות הכנה מדופלמת של ריזוטו, עלי לא ניתן לעבוד בקיצורי דרך בתחום)
    הישראליות בהתגלמותה
    והישראלים שאפילו לא מזהים את אותה התגלמות
    שישארו איפה שהם עושים עבודה טובה, טוני וספה
    קפה איטליה זו מסעדה איטלקית בדיוק כמו שמוזס היא דיינר איכותי
    יומטוב

השארת תגובה