השוק של אשדוד והסנדביץ המחייך של מוריס סיטבון

השבוע ניסה לשכנע אותי מישהו שיש לי שם מוזר. לא שהוא חידש לי דבר מה, פשוט לא היה לו הרצון להתאמץ.  לאלה שמצליחים להגות בחולם, יש לי פלייר מוכן העונה על כל השאלות שבאות אחרי, לאלה שלא מצליחים להגות, אין לי סבלנות.

אני אספר פה סקופ, נולדתי כבן זכר. לפחות לפי משרד הפנים. כשהם ראו את שמי, הם לא נתנו לעובדות לבלבל אותם, הוסיפו גרש ואיתו הצמיחו איבר מין זכרי וקבעו שג'וני היימס הוא ילד יהודי גאה. רק במזל ניצלתי מברית מילה. את המין עוד נאות הפקיד לשנות, אבל בגרש הוא נאחז כבקרן מזבח. יהודי לא יגרש גרש!

על אף שבחלוף השנים כבר הוסר האיום מעל לגימל, עד היום מנסים משרות הלקוחות של קופת החולים לאתר אותי ולא מבינים למה בכל פעם שהם שואלים "ג'וני?", אוטומטית נשמע "לא" נרגז וניתוק מן הצד השני. כך אני מעבירה את חיי בסדרת הסברים, תיקונים ושמות בדויים ברשתות קפה הקוראות במיקרופון כשההזמנה מוכנה.

יש כמה מקומות בארץ שבהם מכירים אותי כתקווה. בכוונה בחרתי פסבדונים שמעורר דומייה מצועפת מבט ועמידת דום נרגשת. להוא שניסה לשכנע אותי שאני פה המוזרה, אמרתי שאין שום בעיה, שתי הברות פשוטות, אסופת צלילים שאין בה מוזר או רגיל, אולי רק לא מוכר. ומה בצירוף הצלילים המקרי הזה כל כך חשוב לי, שאלתי בלב את עצמי. מדוע אני מתעקשת על השם, מחזיקה בו, מגיבה בשמחה כשאומרים לי שהוא יפה, כמו ילד ונעלבת כשמעקמים פרצוף? מה יש בו, בשם שקיבל אדם מהוריו, שהופך אותו למושא לקנאות?

אולי אלו השנים, שנים שבהן הוא סימן אותי כשונה, כמי שצריכה להסביר את עצמה, בידל אותי לטוב ולרע. השם הפגיש אותי בדרכו הלא קלה למשתמש עם החברה הישראלית הממהרת להביע דעה. לפרגן ולפעמים לעלוב, לתבוע מידע ולהביע דעה נחרצת על בחירת שמות תמוהה. להגיד לי, כאילו היינו כת סודית של גוניות הנושאות בתכונות משותפות, שמכירים עוד אחת כמוני.

בנערותי הצטערתי שאני לא מיכל או יעל, שמות ברורים ויפים שנעוצים פה עמוק. בבחרותי השלמתי השלמה אטית, כמו עם יריב ותיק שמתפייסים איתו אחרי ריב ארוך ועוד לא לגמרי נותנים בו אמון ומגששים בזהירות אחר הפינות החדות ומלטפים בעדינות ובהיסוס את המקומות הרכים. עכשיו אני כבר כמעט אוהבת, יש לי תחושה שזה עוד מעט יבוא.

בשבוע בעבר, יום שבו ניתן שם לתינוק בן שמונה ימים, נסענו למדבר לחגוג. הילד נקרא על שם האור והוא קטן ומפיץ חיים טריים. עולה ממנו ריח סבון ומעטה מעמקי בטן שעוד לא נידף אל האוויר העז. בטקס מתערבבים המולת אדם, ניחוחות אוכל מהביל והמיית אמהות שלנצח מתאחדות בכאב הבשר הרך הנחתך של כל הבנים באשר הם.

המפגש המשפחתי מכל קצוות הארץ בעיר הדרומית משאיר חשק להמשיך עוד קצת להתכרבל בחיק הנוח הזה, שהוא המקום הכי מכאיב, ערש כל התסביכים אך גם המרחב המוגן, עיר המקלט. אמא מציעה להישאר לישון באשדוד אצל אחות של אבא. היא שמעה על השוק שפועל רק בימי רביעי ולדעתה הוא שווה שוטטות.

אמא היא מלכת השוק, תמיד הכי יפה בו, תמיד מלאת סבלנות לכל דוכן ורוכל ומומחית בשליית אוצרות ממה שנראה כאניות טרופות. היא גם פרטנרית מושלמת להרפתקאות קולינריות ולא נרתעת מחושות מרופטות שכל אדם אחר היה פוסל במבט מבועת. אני הצהרתי על נכונותי לסבלנות גבוהה מן המצוי אצלי לנבירה בנבכי ובקרבי השוק ואמא הבטיחה שתבוא איתי לכל אשר ישאו אותי התיאבון והסקרנות. לה לא קשה להתחייב אחרי שחיברתי כמה מילים לשרשרת יפה ונוצצת והנה כבר הריר מתהווה לה בגרון. כדי לעמוד בחלקי בהבטחה לקחתי איתי את המצלמה החדשה, העדשה כבר תתווך לי את השלווה.

בלילה שלפני השוק ישבנו עם הדודה בדירה. הדודה אוספת זיכרונות ומסדרת אותם באלבומים ועל מדפים והדוד אוסף בולים ומספר בדיחות. לאספנים יש תחושת זמן משלהם, כי העבר טמון אצלם בהווה ונוכח תמיד. הסתכלנו באלבום החתונה של הדודים, לדפדוף יש קצב שמשאיר זמן לתמונות להיהפך לאנשים, לעורר אותם להיות מי שהיו ברגע שנלחץ כפתור המצלמה. הדודה זוכרת הכול. קראו לה בהודו ג'וי בל, פעמוני שמחה, שם ענוג כשל פיה. בארץ קראו לה רק שמחה. היא מעולם לא הסכינה עם חיתוך הפעמון והתעקשה על שמה. לאבא שלי קראו ארול, על שם כוכב הקולנוע ארול פלין.

ההודים מעריצים כוכבי קולנוע כמו את בכירי האלילים ההינדים. הסוכנות היהודית החליטה שייקרא אליהו, כוכב עליון אחר שעלה השמיימה אל הכוכבים בסערה. בשם הציונות וההיתוך, נשאר הילד שעלה לבד בגיל 13, בלי שמו שלו. נשארה הילדה בלי פעמוני השמחה. הדודה זוכרת את אמא שלה הבוכה על הילד ואחיו שהיגרו לבד, בלעדיה אל ארץ בני שם. ארץ הברית שמחקה את שמם.

יצאנו למחרת אל השוק, מכירות קצת יותר, מבינות קצת יותר, רגועות כי האמא  בכתה על בניה הרחוקים עד שנפגשו שוב, וכי איך חשבנו שיכול להיות אחרת. יום השוק באשדוד הוא כמעט יום חג. תחבורה ציבורית מיוחדת ומתוגברת עוברת בין הרבעים לכיוון הים, שם מוקמים הדוכנים. האוטובוסים מתמלאים בהמולה רוחשת.

כשהשוק נראה לעין, אנחנו יורדות ואמא ממהרת בהתלהבות השמורה למגלי ארצות, מודיעה שלא תפספס אף דוכן. אני מאמינה לה. השוק הבלתי רשמי מתחיל במה שנראה כמו גראג' סייל. על מדרכה ארוכה היורדת אל הים פרושים על הרצפה ועל יריעות בד מאות חפצים משומשים. מעילי פרווה, מטפחות, חלקי בובות, סיכות ועיטורי צבא, מכונות תפירה נושנות ומכשירי חשמל.

רוב המוכרים והמציעים את מרכולתם הם יוצאי חבר העמים. הם יושבים ומדברים זה עם זה, תולים את הסחורה על חבל מתוח בין העצים ועל השיחים. נדמה שבשבילם זהו יום רעים להתרועע ולא משנה כלל אם ימכרו. אני מתחילה את הדו-שיח עם המצלמה, אמא כבר עמוק בפנים, משביעה אותי שאם אמצא מציאה אקרא לה.

אחרי דקות מעטות כבר התפצלנו מבלי להרגיש. אני משנה רגישויות לאור ולאנשים. הרוכלים האשדודים לא מתמסרים בקלות, או שאולי הם מזהים את הדיאלוג הקשה שלי עם המצלמה. אחד מהם אף ממליץ לי ללכת לצלם במקום אחר בארץ, יש כל כך הרבה דברים עתיקים בישראל, הוא אומר, דווקא פה את חייבת לצלם?

אחד שנעתר

בקצה המדרכה מתחיל השוק הארצי יותר והתלוש פחות. מתחת לרשתות צל שחורות מוצבים עשרות דוכני פירות וירקות, בגדים וממתקים, חמוצים וכבושים ופרחי פלסטיק וביניהם עובר אדם מבוגר לבוש חלוק לבן ודוחף עגלת קפה ניידת. קפולסקי, תעשה בוץ, שנים סוכר,קוראים לו פה. כשהוא מסתובב בגבו אלי אני רואה את שם הרשת המנוחה ההיא על גב החלוק. שוק ישראלי ים-תיכוני ססגוני ומלא תכונה.

גם פה הבסטיונרים חשדנים, שלא כמו אחיהם דוגמני האספרגוס והגמבות בשוק הכרמל. הם לא מרשים לצלם ולא מעניין אותם קורס הצילום ולא קונה אותם העדינות שבה אני מבקשת. אני נאלצת להגניב שוטים, מרגישה לא בבית. בכרמל מברכים לשלום, שואלים מה נשמע, מציעים חתונה אחת לשבוע ופה חוששים, כועסים, ואיפה אמא?

בדיוק היא מתקשרת, קובעות להיפגש. כנראה שלא משנה מה יהיה גילי, תמיד תשתחרר דמעה כשקצת כואב ותתגבר במפגש עם אמא. היא קונה מסטיקים צבעוניים ומשמחים לשתינו ורק ביחד אנחנו מוצאות בגד לכל אחת. אחרי שקנינו משהו אני מעזה להציע שאולי אנחנו כבר רעבות. כן, הוסכם, כבר מותר לרעב להיכנס.

אני מנווטת למאמא רחל. חצי שעה קריטית של שיטוטים ברחובות אשדוד וחקירת עוברים ושבים הביאו אותנו אל הקיוסק הקטן ברחוב קיבוץ גלויות באיחור ניכר. שולחנות הפלסטיק הספורים מלאים ומן האוכל המרוקאי המגרה שעליהם כבר לא נשאר לנו דבר. השעה אחת בצהריים והאיש בבוטק'ה הקטן אמר שבפעם הבאה נבוא בשתיים עשרה ושכרגע נשאר לו רק דג טונה.

גם כך הדוד והדודה שהצטרפו לארוחה מסתכלים במקום בתימהון ובי בתדהמה על שהבאתי אותם אל המקום המחורע הזה. אמא מביטה בצער ובערגה בארטישוק הממולא בבשר המוגש למישהו מן הסועדים. היא מנסה לכשף אותו להיות שלה. כדי לא לצער אותה אני אומרת שנלך לסנדביץ' הטוניסאי של מוריס. הדודים עוד מנסים למשוך לכיוון אחת המסעדות המהוגנות שהם מתגאים בהן בעיר. מאלה שיש בהן שולחנות, כסאות, שירותים ומזגן. אני לא נשברת. משפחה לא בוחרים והם נכנעים לגחמותיי.

מוריס סיטבון החייכן ונעים ההליכות מיקם את ממלכת הסנדביץ' שלו ממש בסמוך לשוק, במרכז המסחרי של רובע א' באשדוד, לא הדר ולא הוד שם אבל הרבה אהבת אדם. בלחמניית הפריקסה הטרייה שמוריס מטגן במקום, פוערים חריץ עמוק עד שהיא  נראית כמו חיוך גדול. אל החיוך הוא מכניס סלט תפוחי אדמה, טונה, פלפלים ירוקים חריפים ועגבניות צלויות הם סלט המשויה, לימון כבוש ועריסה וכמו זוג עיניים, חצאי ביצה קשה.

כל ביס מעלה ומגיר טעמים ומהפנט אל המקום הקטן אוכלים קבועים שבאים כל יום לנגוס חתיכת בית. גם אם אתם לא טוניסאים, יש משהו בסנדביץ' הזה, בנדיבות שבה נערמים הסלטים ובבצק שכל הטעמים נמסים אליו, ושבה הוא מערבל אותם למקשה אחת מורכבת ואחידה ומשחרר אותם חזרה כשזהותם נשמרת כבודדים אבל גם מקבלת זהות חדשה אחת, כמו במשפחה. משהו שלו ומוכר.

יש פה גם שקשוקה ובוכא, ליקר תאנים טוניסאי ובימי שלישי מכינים פה גם קוסקוס. תמיד הקסימו אותי ימי האוכל הסדורים הללו במטבח הצפון אפריקאי עם הקוסקוס ובמטבח העירקי והכורדי עם מרק הקובה של שלישי ושישי שמחלק את השבוע לפעמיים כי טוב ולשמחה שבסופו. יש למה לחכות, לליטוף המעודד של אמצע השבוע, בדיוק כשמתחילים להתייגע מהעמל ולמנוחה של שבת. יש משנה סדורה, יש ריטואל, יש חיוך מלא מפה לפה ושובע יורד ישר ללב.

שוק אשדוד, כל יום רביעי, מרחוב רוגוזין לכיוון חוף הים.

אצל מוריס – מרכז מסחרי אזור א', שכונת רוגוזין, 08-8567161.

מאמא רחל – בגינה ברחוב קיבוץ גלויות, כדאי לבוא ב 12:00.

קטגוריות:: אוכלים בחוץמקומות שאהבנועושים שוק

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (15)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת נעמה פלד:

    כבר שנים שאבא שלי מהלל את השוק של אשדוד. עשית לי חשק ואולי באחד מימי רביעי הקרובים גם החיוך שלי יפגוש את הסנדוויץ' המחייך של סטבון.

  2. מאת היללה:

    "המפגש המשפחתי מכל קצוות הארץ בעיר הדרומית משאיר חשק להמשיך עוד קצת להתכרבל בחיק הנוח הזה, שהוא המקום הכי מכאיב, ערש כל התסביכים אך גם המרחב המוגן, עיר המקלט"..

    אני מקנאה באנשים שיודעים לסדר את המילים שלהם כמו איך שהמחשבות שלי לא מצליחות.
    יופי של כתיבה. עושה חשק להמשיך לקרא. מתי הספר?

  3. מאת זהר:

    כתבה יפה יפה.
    אהבתי גם אהבתי.

  4. מאת אמיר:

    אני אף פעם לא מבקש רשות לצלם. פשוט מצלם. כשמציבים עובדה, אז אין ויכוחים ואין פרצופים.
    נדיר שמישהו מבקש ממני לא לצלם אותו.
    מה גם ששוק זה מקום ציבורי, אז אם הם לא רוצים שיצלמו אותם, שישארו בבית.

  5. מאת סמך הא גימל:

    WOW

  6. מאת אלכסנדרה:

    "גם אם אתם לא טריפוליטאים…"?

    נא לדייק, הסנדוויץ הוא סנדוויץ טוניסאי!

  7. מאת בטי גון:

    תודה על הכתבה הצבעונית. אני מרגישה ראילו אני ביליתי בשוק.
    האם הסנדויץ' שווה לכל כיס או רק לעובדי נמל אשדוד?
    בטי

    • מאת גוני:

      תודה בטי. הסנדביץ' במחיר הוגן – 22 ש"ח.
      אלכנסדרה – צודקת ותוקן לפני שהערת. בכתבה עצמה בטח ראית שכתוב שהסנדביץ' הוא טוניסאי.
      לכל השאר שבחרו להחמיא – תודה רבה.

  8. מאת ד"ר סעדיה:

    אפילו לשונאות פלאפל כמוך אפשר לסלוח אחרי שיר יפהפה שכזה

  9. מאת טובה:

    כתיבה צרופה… אהבתי ((:

  10. מאת רותה:

    אני תושבת אשדוד מזה כ15 שנה, דבר ראשון שהכרתי זה השוק המדהים מול חוף הים וכמובן הסדביץ הטוניסאי שמאז ועד היום היה ונישאר טעים ומיוחד, ורוטב הלימון הכבוש שמוסיפים לסנדביץ
    מקפיץ את טעמו, וביכלל אין על העיר אשדוד

  11. מאת שגיא:

    כבחור צעיר שגר מיום היוולדו באשדוד, התבעסתי קצת לגלות שמכל הפנינים שיש לעיר אשדוד להציע התמקדתם בכמה בדים תלויים על חוט ורוכליהם הזועפים.

    עם זאת, בית הפריקסה של מוריס היא בהחלט אחת הפנינים הטובות והטעימות של העיר. ואכן התמזל מזלכם להכיר אותה שכן, כתוניסאי, מיום שטעמתי את מרכולתו, שום פריקסה אחר כבר לא ערב לחכי, באמת הטופ של הטופ.

  12. מאת טולי:

    מה לא הייתי נותנת בשביל סנדוויץ' כזה עכשיו….

  13. מאת מטען:

    הסמל של אשדוד מוריס – שיזכה לשנים ארוכות

השארת תגובה