מסיפורי יוּץ – משורר הדלות

עדה אמרה שאבא הוא כלומניק, תמיד היה וצריך להכיר בזה. אמרתי לעדה שתסתום. מה שאבא עשה בשנה אלף אנשים לא עושים במשך חיים שלמים. עדה אמרה שאין לה כוח אליו אבל שלחה גבינת עיזים ספרדית.

כשהגעתי למושב מצאתי אותו בחצר מתבונן בשכנה תולה כביסה. כשראה אותי סימן באצבעו שלא אדבר.

"תראה כמה הכביסה לבנה," אמר בלחש כשהתקרבתי.

"מה מיוחד בזה?"

"זה רגע שיכול להתפרש," אמר אבא.

"מה בדיוק?"

"השלום, התקווה. דברים קורים."

"וגם האשה שתולה מסמלת משהוא?"

"את התשוקה שלי," אבא צחק. "תראה איזה צוואר יש לה."

נכנסנו למחסן שם הוא גר. האשה הידעונית שהיתה זוגתו בשנתיים האחרונות לא הסכימה שיגור אתה בביתה כי האנרגיה החזקה שלו שיבשה את התמסורות שקלטה מהעולם הבא. הידעונית ששמה המסחרי היה צרעה  ושמה האמיתי היה שולה קראה לאנשים בקפה, בכף היד וגם תקשרה עם רוחות.

"היא מביאה אוכל לשולחן," אבא הסביר. "אני לא יכול לחיות מההכנסות שלי."

"איך זה?"

אבא משך בכתפיו. הוא קיבל ביטוח לאומי וים תמלוגים מאקו"ם על הפזמונים שלו.  לפי החשבון שלי היה לו די והותר. אבל אבא אהב את הפוזה של העני המרוד.

"אני למעמסה על צרעה. היא אשה טובה ומסתפקת במועט," הוא שם קומקום על גזיה והרתיח תורכי. הוא הסביר לי פעם שלא איכפת היה לה מהמעריצות הצעירות שהיו מבקרות אותו מעת לעת. "כל עוד החתום מטה מספק את עונתה," אבא גיחך, " פעם בעונה מספיק לשני הצדדים, כמו הארכת חוזה שכירות."

הוא היה בן חמישים וחמש אבל נראה צעיר לגילו. "גבינה אחול מניוקי," אמר כשהוא בוצע מהגבינה. "תגיד תודה לאחותך. למרות שהיא לא באה לבקר אני יודע שהיא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה."

"איך אתה אוהב אותה?"

"כתבתי על זה שיר, לא?" הוא עמד באמצע החדר מנסה לזכור את השורה הראשונה. הסתכל עלי פזור דעת שאעזור לו אבל לא התחשק לי. אבא כתב שיר על עדה וגם עלי וכל העולם שר את השירים האלה בשירה בציבור שבא להקיא.

"מה התכניות שלך?" שאלתי.

הוא הרים את עיניו בתמיהה. "תכניות? למה בנאדם כמוני צריך תכניות? מה אני ארכיטקט?"

הוא ציפה שאני אצחק אבל אני מזמן לא צחקתי מהבדיחות שלו. זה רק עשה לי כאב בטן.

הוא שתק רגע ארוך, "תראה, אני הרמתי ידיים," הוא אמר בשקט. "ופתאום גיליתי שמסריח בבית השחי, אבל טוב לי עם זה."

"איך טוב? אתה נמק פה!"

"אני מהסיקסטיז. אל תשכח. אני כבר לא זוכר מה שכחתי וגם לא מרגיש שכואב." הוא היה בחמישית כשהביטלס התפרקו ועדיין לא נרגע.

הוא יאש אותי. אבל כמו תמיד הסתרתי את זה כדי שלא יפגע.

"משהוא מטריד אותך," אבא התקרב אלי ופחדתי שהוא ילטף אותי.

"לירון עזבה אותי," המילים יצאו סחוטות וחלשות.

"לא נכון." הוא הניף את ידו כאילו רצה לגרש את הידיעה.

הוא חיבב אותה. מכל הנשים שהיו לי, אבא תפס איתה ראש טוב. הוא לא שאל למה אבל ראיתי שהוא רוצה הסבר.

"יש לה מישהוא, טייס."

"טייס?" אבא הראה סימני כבוד.

"תובלה." הייתי חייב להעמיד את הבנזונה שגנב את אשתי, במקומו. "אולי הוא סתם פאקינג נווט."

"כמה זמן?" אבא לחש. לפתע היה נדמה לי שהוא פגוע.

"חצי שנה. זה מה שהיא אמרה לי לפני שעזבה."

"חצי שנה זה לא מעט," אבא סיכם. הוא לקח את העיפרון שלו ורשם משהו על נייר לבן ומוכתם.

"שוב אתה מתחיל?" התריתי בו.

עיניו זהרו. "איזה שורה יפה. חצי שנה זה לא מעט." שפתיו רעדו בהתרגשות. הוא נשם נשימה עמוקה ואני ידעתי שאיבדתי אותו. "דבר, דבר," אמר.

"אמרה שהאש כבתה."

"זה מה שהיא אמרה?" הוא רשם. היו לו שתי שורות לשיר חדש והוא לא ויתר. כבר המון שנים אבא לוקח את החיים שלי ועושה מזה שירים, כי כמו שהוא הסביר לי – החומר שלי רוטט,המילים שלי עושות את זה. הוא לוקח אותם ונותן להם טיפול שירי.

"באתי לדבר איתך, לא באתי שתעשה מזה שיר."

"אתה מדבר איתי. ואתה גם בא לספר לי כדי שאני יעשה מזה שיר." הוא הניח את הנייר. "אתה צריך את זה לא פחות ממני."

שתקתי. תמיד המילה האחרונה היתה שלו.

"אני הולך," הזהרתי אבל הוא לא שעה. אבא חיפש שיר ואני ראיתי בעייניים שלו ובידיים הכותבות שרעדו שהוא כבר לא ראה אותי ולא איכפת לו מהכאב שבער בתוכי וזה שרציתי למות כי העולם נגמר ברגע שלירון אמרה שהיא לא אוהבת אותי יותר.

"זה תפור על פוליקר," אבא אמר, "אתה תאהב את עצמך בשיר הזה."

צרעה ראתה אותי מהחלון כשעמדתי לחמוק. היא חייכה. אשה גדולה עם עיניים טובות ושיער לבן פזור.

"מה קרה?"

"אני לא בא לפה יותר."

"אולי אני אעשה לך תה עם נענע?"

לא היה לי משהו יותר טוב לעשות אז לא התנגדתי. הלכתי אחריה למטבח ועמדתי כי לא התחשק לי לשבת, למרות שהמטבח שלה היה צבעוני ומלא בתבלינים והיה שם ריח של חיים ולא של עובש כמו שהיה אצלי בדירה במלצ'ט עוד לפני שאשתי שאהבתי עד כלות עזבה אותי כדי להזדיין עם טייס תובלה שאולי הוא בכלל נווט.

"מה יש לך מאבא שלי?" שאלתי אותה.

היא ניגבה רסיס זיעה ממצחה. "אבא שלך הוא אייקון, הוא סמל. אני משרתת את התרבות העברית, לא את עצמי."

רציתי להגיד לה בולשיט, אבל התה היה טוב.

"את באמת יכולה להביא רוחות?"

"אני מתקשרת." היא הסתכלה לי ישר לעיניים כדי שאני אדע שהיא לא עובדת עלי חס וחלילה.

"עם רוחות?"

היא שמעה את זה כבר המון פעמים אבל לא חייכה. "אני מתקשרת עם נשמות."

אני לא יודע למה אבל הרגשתי את הדמעות מתחילות להצטבר. "את יכולה לתקשר את אמא שלי?"

הגוף הגדול שלה רעד כאילו רוח גדולה נתנה לה מכה מהצד.

"אתה רוצה לתקשר עם אמא שלך. למה?"

"אני מתגעגע." התחלתי לבכות והדבר הבא שקרה היה הראש שלי על החזה שלה. היא חיבקה אותי ואני נשמתי את הריח של התבלינים שבאו מהגוף שלה וגם הבל הסיגריות של נשימתה.

היא לא היתה צריכה נרות בשביל להביא את אמא שלי. כשהתאוששתי וביקשתי סליחה ראיתי שגם היא בוכה, ובתוך אחת הדמעות שלה ראיתי את אמי. אמא חייכה בדיוק כמו בתמונה שנמצאת אתי בארנק והדמעה של צרעה עזבה את לחיה ובמקום לנשור על רצפת האבן נעמדה באמצע החדר ואמי בתוכה.

"אמא!" קראתי. והבכי שלי ירד כמו גשם ביום שרב.

"אל תבכה ילד שלי," אמי אמרה.

"למה הלכת?" שאלתי

"כי לא יכולתי יותר. אביך שיקר לי והייתי חלשה."

"למה השארת אותי ואת עדה והלכת?"

עכשיו היא התחילה לבכות. "לא יכולתי לקחת אתכם איתי. הייתי כולה בת עשרים. ילדה. לא היה לי כלום. רק רציתי לברוח."

"ואיפה את עכשיו?"

רציתי להמשיך אבל הדמעה התנפצה ואמי נעלמה בלי להפרד.

צרעה ישבה על הכורסא בעיניים עצומות. נגעתי לה ביד. היא נשמה עמוק לפני שפקחה אותן.

"ראית?"

"ראיתי מה?"

"את אמא שלי?"

היא הנידה ראשה לשלילה ושאלה אם אני רוצה לאכול משהוא. היה לה עוף בקארי בסיר והיא הציעה לחמם לי. הסכמתי כי הייתי רעב. ואחרי שאכלתי נרדמתי על הספה עד הלילה.

נפגשתי עם עדה בבית קפה ביודה הלוי.  סיפרתי לה עם אבא ועל צרעה. היא הקשיבה בשקט ולא הפריעה לי באמצע כמו שבדרך כלל היתה עושה, מתעצבנת וזורקת משפט חזק שמערער לך את כל שיווי המשקל.

"אז מה את חושבת?"

"מה יש לי לחשוב?" עדה משכה בכתפיה וראיתי דמעה. השפה שלה רטטה. " כמה שאני לא אנבור בעבר זה לא יעזור לי לגמור את החודש. ואבא, אתה יודע מה אני חושבת עליו. מה יצא לנו ממנו עד עכשיו?"

"הכל אצלך כל כך פונקציונלי," מחיתי.

"לאן הולך כל הכסף של השירים? הוא יושב על האוצר וחולב ממך את הכאב כדי לכתוב. זה הכאב שלך לא שלו. וגם כשהוא ימות לא נראה דולר מהתמלוגים."

"איך את מדברת? זה אבא שלך."

"בטח יתרום את זה לצדקה כדי שיזכרו אותו צדיק."

"אני לא רוצה ממנו כסף," מחיתי. "באתי אליו בגלל לירון."

"הוא לא יחזיר לך את לירון. תשכח מזה. וזה גם לא איכפת לו."

הכאב קרע אותי. לא יכולתי להסתכל עליה.

"אז האשה שאהבת בגדה בך," אמרה עדה. "זה לא סוף העולם. ואני פה בשבילך תמיד כדי ליאש אותך עוד יותר."

היא צחקה. היא לא היתה רעה, אבל החיים הוציאו ממנה רשעות וגם אני לא יצאתי נקי ממנה.

ברמקולים של הבית קפה ניגנו שיר שאבא כתב את המילים שלו. עדה הזמינה את המלצר ושאלה אם אפשר להנמיך. המלצר אמר, "למה, זה שיר יפה?"

"תקשיב למילים," עדה אמרה למלצר. "זה הכל שקר אחד גדול. האשה שלו עזבה אותו כי הוא האכיל אותה חרה, ותראה בשיר הוא עושה מעצמו קורבן."

המלצר לא הבין ובנתיים השיר התחלף ואז הגיע תורי לצחוק.

"מה מצחיק יא מפגר?"

"הסיטואציה."

"אני לא אתחתן בחיים," עדה הדליקה סיגריה. "זה כל כך פאסה."

כשנפרדנו עדה שאלה איך אמא נראתה בדמעה.

"כאילו היא לא כועסת," אמרתי לאחר מחשבה ארוכה. "כאילו טוב לה שם למעלה."

"אז יאללה," עדה אמרה ונתנה לי נשיקה. "תשמור על עצמך." היא הלכה ואני ראיתי את הכתפיים שלה רועדות כשהתרחקה.

יצחק (יוץ) גינסברג

קטגוריות:: כותבים אורחיםמסיפורי יוּץ

אודות הכותב:

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת veredgy:

    נשביתי.
    הסיפור הזה כתוב כל כך יפה, כל כך כואב (אני מקווה מאוד שאינו אמיתי).
    כנראה שזו אקסיומה שכל כותב גדול הוא אגואיסט/נרקיסיסט/מגלומן (ותמיד הקרובים לו ביותר נפגעים וסובלים).
    השימוש בחומרים מהחיים הוא שהופך את השירים והסיפורים לכל כך יפים ואמיתיים וכואבים.
    כנראה שזה בלתי נמנע.

  2. מאת עדו:

    אהבתי.

  3. מאת מוסי ערמון:

    כיתןם קומפלט , זה מאד נוגע.
    יוץ , ואני לא ידעתי שאת כזה..
    מוסי

  4. מאת איריס:

    וואי

  5. מאת זהר בדשא:

    עינים דומעות בבוקר הראשון של השנה החדשה…
    כן, גם אני מאד מתגעגעת ולפעמים רואה בדמעות.
    הרעדת לי את הלב-

    בתקווה לשנה טובה,
    שתהיה מורכבת מההווה,
    מזכרונות העבר
    ומהרבה תקוות…

השארת תגובה