מרק עדשים ובשר והרהורים על קיסרית הלבנה שהלכה לי לאיבוד

אני רוצה שתדעי שאתמול, כשהרוח שרקה בחדרים, גם את עברת בחדריי. הרוח דפקה בחוזקה על החלונות, לא ריחמה על מי שניסה לישון. מוריד הגשם לא ראה את הרוח ממטרו ישן את שנתו העמוקה, הטלוויזיה הציגה את ספסל העישון ואת הנאשמים החדשים של האח הגדול ואני חשבתי עלייך ורעדתי מקור. בחושך הלכתי להביא שמיכת פוך מהחדר הקטן. אבל גם כשחזרתי לחדר, גוררת את השמיכה הכבדה על הריצפה, היית איתי ולא הלכת לשום מקום.

בלב אני קוראת לך הקיסרית הלבנה.

לפני שידעתי שאת הומלסית פגשתי אותך פעם ליד הלונדון מיניסטור. ישבתי שם, מחכה לפגישה ואת עברת וסיפרת שאבד לך הארנק בשוק ושאין לך איך להגיע הביתה. היתה לך עגלת שוק ביד ושקיות ורעמה לבנה. מהממת. כמו הילה של ירח, כמו אריה שלובש שמלה, כמו מישהי שהיא שאלה אחת גדולה, בלי תשובה.

נתתי לך 20 שקלים ואת אמרת שקוראים לך אירית  באלף ושאלת למי להחזיר. "אל תחזירי לי, אירית, תני אותם פעם למישהו שצריך. אולי להומלס…". את הלכת ואני שקעתי בניירות הלא חשובים, לקראת הפגישה.

חודש אחר כך התחלתי להתראות איתך באופן קבוע. דרך חלון האוטובוס. הייתי רואה אותך בכל פעם שקו 63 היה חולף בצומת הרחובות חשמונאים-קרליבך. בדרך כלל ישבת על המדרגות וקיפלת בגדים, ברעמת התלתלים הלבנה שלך, כאילו את דיילת מכירות של פוקס. תמיד בסביבה מסודרת, תמיד בשמלה נקיה. תמיד לבד. אשה לבד ברחוב.

ראיתי אותך גם פעם מוקדם, כשיצאתי באחד הבקרים מהגבעול. קניתי לי שוקו בארומה ועוגה. כשיצאתי ראיתי אותך ברחוב, גוררת אחרייך עגלה. חייכתי אלייך, אבל לא זיהית. אז רק השארתי את השוקו והעוגה על השולחן והלכתי. לא הסתכלתי אחורה, מקווה שתקחי אותם.

בדרך כלל אני פוחדת מהומלסים. אולי כי הפחד הגדול ביותר שלי הוא שלא יהיו לי קירות, אפילו יותר גדול ממחסור באוכל. רק דרך זגוגית המכונית אני מסתכלת בהם בעיון. אני זוכרת אחד, מהשבוע שעבר. הוא ישב בדיזינגוף, מתחת לשמלת כלה ורודה עם כל מיני קישוטים עליה. עמדנו ברמזור ואני הבטתי בבהונותיו המטונפות, בכובע מקייטנת האומנויות ובחולצה הדקה המכסה את גופו הגרום. אם הייתי הולכת ברחוב ודאי הייתי מפנה את מבטי לכיוון השני, פוחדת ליצור קשר עין. פוחדת מהפניה, מהמגע. אבל עכשיו אני אוספת פרטים. זגוגית החלון מגנה עליי.

לפני שנים ארוכות היתה כתבה במקומון של הרצליה שסיפרה על חבורת הומלסים יוצאי חבר העמים שהתנחלה בבית והם שותים ומזדיינים לעיניי עוברים ושבים.  פחדתי לעבור שם לבד, אבל בטיולים הליליים עם הבריטי התעקשתי לעבור שם, מבלי לגלות לו את הסיבה. ניסיתי לראות איך חיים אנשים ללא קירות. לרוב לא ראיתי דבר פרט לכמה סהרוריים שישבו על המדרגות, מסוחררים מאלכוהול. הייתי מחזיקה לבריטי חזק את היד עד לבית. כאילו ידיו הן הקירות שלי, ואולי הן היו.

ממך אני לא פוחדת. אולי כי ממך אני לא מריחה את הסוף ואולי בגלל שמאחורי הקרטונים, אני מדמיינת שיש לך בית. כמו בית בובות.

פעם שאלתי עלייך בפייסבוק. כי כבר שנה לא ראיתי אותך משוטטת בשום מקום. חלק אמרו שקוראים לך אורלי ושאת ליד הסינמטק וחלק אמרו שבכלל קוראים לך איריס ושנעלמת. אני עדיין מחפשת אותך בעיניים. שתדעי.

"האדם מת פעם אחת בחיים, אבל אני, סמי בן משה מת כל שניה…" מספר זקן ערירי לכתבת חתיכית מערוץ 2. היא מסיירת בדירתו הדולפת ומספרת שאין לו כסף לתרופות. סמי בן משה מת עם כל טיפה שדולפת מגגו ואני מתעטפת היטב בשמיכת הפליז האדמדמת ליד התנור שמשתדל לחמם את מרחבי הדירה שלי. יש לי קירות ועליהם תמונות שאני אוהבת, יש לי תנור, איש שאוהב אותי, שלושה סוגי תה, צנצנת קפה חדשה, מקרר מלא וכסף לקנות דקסמול קולד. אז למה כשסמי בן משה מדבר למצלמה אני מרגישה קצת מתה? אני מתביישת בסיר מרק הירקות שהרקיב במקרר שלי ובגבינות שהנחתי לתוקפן לפוג מבלי שאכלתי אותן. מישהו אחר היה קונה בכסף הזה שמיכה שתחמם אותו. אל ליבי מתגנב פחד שיום אחד אתגעגע לימים האלה ושאסור להתרגל.

"הכי מפחיד להיות עכשיו בחוץ" אני אומרת בקול, אבל מוריד הגשם עדיין ישן מאד. רציתי לסמן לך במחשבה את הדרך לבית הזה, שבצ'לנוב, שהוא רק לדרות רחוב. יש לי הרגשה שאת תאהבי אותו, למרות שאת יותר אוהבת להיות לבד. שם לא ישאלו אותך שאלות ולא תצטרכי לשקר ולהמציא לעצמך שמות. מוריד הגשם סיפר שיש שם מיטות ומקלחת ובגדים, אבל בעיקר מחסה ומסתור מהרוח.

מענין אם מצאת את הדרך לשם לבד. מענין איך קראה לך אמך.

"היא היתה הקיסרית הלבנה
של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה
היא היתה הקיסרית של האובדים והתוהים
הנודדים במרחבים של אלוהים…"

(רחל שפירא, פרח משוגע)

http://www.youtube.com/watch?v=-7JVxE2SYxo

אם הייתי יודעת איפה את עכשיו, הייתי מביאה לך את המרק שמתבשל לנו עכשיו במטבח. בשר ועדשים, מה יכול להיות רע? אבל אני לא יודעת, אז אני מקווה שמשהו מכל מה שאנחנו עושים ביום שלישי, יגיע אלייך.

[print_this]

מרק בשר ועדשים

3 כוסות עדשים ירוקים מושרים לארבע שעות במים

בצל גדול קצוץ

500 גרם בשר בקר חתוך לקוביות (שריר)

4 עצמות בקר / גרון הודו

5 שיני שום שלמות

3 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לקוביות

2 עגבניות קצוצות

פפריקה חריפה או צ'ילי גרוס (לפי הטעם)

מלח, פלפל

שמן זית לטיגון

זר פטרוזיליה קצוץ דק

מיץ משני לימונים

וכך תעשו:

1. מחממים בסיר כבד שמן זית ומטגנים עד להשחמה את הבשר.

2. מניחים את הבשר בקערה ומטגנים באותו שמן את הבצל הקצוץ להשחמה. מוסיפים לקראת הסוף את שיני השום השלמות ומזהיבים.

3. מוסיפים לסיר עם הבצל את הבשר המטוגן, העצמות ועשר כוסות מים / ציר עוף ומביאים לרתיחה.

4. לאחר שרתח מניחים את הסיר על אש קטנה ומבשלים שעה.

5. מוסיפים את העדשים ואת העגבניות ותפוחי האדמה. אפשר להוסיף גם שורש פטרוזיליה וסלרי. מאד מאד מוסיף. ניתן להחליף את תפוחי האדמה בבטטה. ממלחים ומפלפלים, מוסיפים צ'ילי גרוס ומביאים שוב לרתיחה ומבשלים על אש קטנה כשעה וחצי.

6. מוסיפים את מיץ הלימון ואת הפטרוזיליה הקצוצה, מערבבים ומבשלים כרבע שעה נוספת.

7. מגישים עם לחם חמים. אני ממליצה בחום להכין את הלחמניות שנתתי בתחתית הרשומה הבאה.

 

[/print_this]

*********

.

.

לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים, הטבות ומבצעים
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

.

קטגוריות:: בטוב טעםהרהוריםכללימרקיםנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (25)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת פורמלג:

    את מקסימה ומרגשת אותי בכל פעם מחדש בכתיבתך. ובכל פעם שאני קוראת אותך, אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך מאז ומעולם. תודה.

    • מאת תמר:

      אני מכירה אותה..
      היא עדיין מסתובבת בת"א.
      הסיפור אומר שיש לה בית ויש גם כל מיני אגדות על זה שיש לה בת מפורסמת..
      בכל מקרה השיער של התמיד מדהים מין רעמה תלתלית לבנה.
      מחר אבשל את המרק.
      פוסט מקסים

      • מאת לילך:

        אני שמעתי שקוראים לה ציפי והיא הייתה פעם בבוהמה התל אביבית ,דמות מוכרת, אישה יפה שהתערערה נפשה

  2. מאת רננות:

    את כזאת רגישה ואת כותבת כל כך יפה .
    והמרק נשמע ונראה מצוין .

  3. מאת נילי:

    אני מכירה אותה, היא תמיד היתה עומדת בדיזנגוף וצופה בטלויזיה באיזו חנות שכבר נסגרה

  4. מאת אמיר:

    קוראים לה (גם) אתי פרסיאדו וראיתי אותה לא מזמן בין ארומה קרליבך לסינמטק.
    ואם כבר – אני מצטרף חדש ל"מנויי הבלוג" ונהנה מכל פוסט.

  5. מאת מיכל:

    היא קיימת!ראיתי אותה רק לא מזמן ,אני מרגישה כמעט חברה שלכם,הבלוג שלכם מקסים,הכתיבה שלכם שובת לב והאהבה שלכם..בכלל מקור לתקווה והשראה…

  6. מאת Tagansky:

    מקסים. והמרק נראה אליפות

  7. מאת דן:

    אוי כמה שאת כותבת נפלא..
    אין כמו..
    ריח מרק טוב..
    לשלוף לנו את זכרונות הבית..
    יום סוער..
    ואת חשפת את כל הטוב שבך..
    אם לא למעלה מזה..
    דן

  8. מאת nono:

    גרמת לי לבכות… בזמן הסערה חשבתי לעצמי שהדבר הכי כיף עכשיו זה להיות בבית…

  9. מאת ofarit:

    המרק הנפלא הזה מזכיר לי את מרק החרירה המרוקאי כי יש בו עדשים חומות עגבניה ובשר ולימון והוא מנחם, מרגיע והוריי המרוקאיים סיפרו ששם, במרוקו הם היו יושבים מסביב לפתיליה שעליה סיר ענק שמכיל את כל זה ובנוסף גרגירי חומוס.. והכל מוסמך באמצעות קמח ומים – תענוג רצוף לרגעים של נוסטלגיה

  10. מאת עירית:

    ראיתי אותה, את אירית ב-א' או- אורלי…על מדרגות הבנין הפינתי ברחוב קרליבך פינת חשמונאים (בית לשכת המסחר?), רק לפני כשבועים, אולי קצת פחות….

    אני "מכירה" אותה שניייייים, הבת שלי היתה מאוהבת בה, ובפעם היחידה שהעזנו לדבר איתה היא סיפרה לנו שהיתה שחקנית תיאטרון אך לא ניאותה לספר איזה מהם. מי יודע אם כן או לא…מה שבטוח הוא, שהיא שחקנית גדולה בתיאטרון של החיים.

  11. מאת רוזה:

    מרגש…תודה.

  12. מאת סמדי:

    צביטה בלב ומעין רעד עבר לי בגוף
    עם כל מילה הרגישות שבה כתבת כבשה
    אותי יותר מאי פעם יותר מהסופרים הגדולים ביותר
    שכתבו משהו ואני קראתי ….
    (מתי יוצא הספר שלך אני מחכה להשקה לספר הספרים של נעמה פלד )

    המרק עשיר ונקרא טעים
    אני אנסה להכניס בשר האמת אף פעם לא עשתי
    מרק עדשים בשרי

    תבורכי יקירתי על כל מה שאת
    על אות ומילה
    ד"ש למוריד הגשם המנמנם לו

  13. מאת איבי:

    זה היה מרגש עד מאד.
    תודה

  14. מאת תמנע קורץ:

    נעמה יקרה – הפעם ריגשת אותי במיוחד.

    גם אני אבשל מחר את המרק שלך – כי מרק עדשים הוא האהוב עלי, ומחר זה יום קניות, אז זאת הזדמנות מצויינת להשיג את כל מה שרשמת במתכון. במיוחד את הבשר – כי את יודעת כמה קשה למצוא את זה כאן על הר הצמחים. לא יודעת למה, אבל עדשים תמיד מסתדרות לי מצוין עם כמון וגזר במקום בטטה.

    תודה חמה על עוד פוסט נפלא ומרגש.

  15. מאת יעל:

    תענוג לקרוא את הפוסטים שלך, גירוי לכל החושים…

  16. מאת אורטל:

    נגעת ללבי ואת כותבת מקסים…

  17. כתוב נפלא,
    בתחילת הקריאה חשבתי שבאמת התכוונת לתרצה אתר, ואז הבנתי שקיימת אחת כזאת באמת, כמו שכתבה עליה חנה גולדברג בספר "דיבה". קראת?
    שבהשראתה היא כתבה את זה.

  18. כתיבה מעולה……מחר מנסה את המתכון

  19. מאת רותי:

    כמו תמיד, פוסט מרגש ונוגע ללב. את המרק אבשל למשפחתי בסוף השבוע הבא. הוא נראה טעים במיוחד ומנחם. תבורכי.

  20. מאת אתי:

    נעמה, כתבת עם כל כך הרבה רגש ונשמה… ואפילו יכולתי כמעט להזדהות איתך בתיאור על מה קורה לך כשראית את אותה אישה ורואה הומלסים נוספים…
    המרק ודאי מדהים, בפרט שעדשים חביבים עלי מאוד, אבל יחד עם זה ועם כל הכבוד לטעמו ומרכיביו, הפוסט שכתבת הוא הדומיננטי בעיני במקרה זה. זאת אני. פשוט היה חזק.

  21. מאת רויטל:

    כל כך ריגש אותי את כותבת בצורה כל כך חיה שהצלחתי לראות אותה ובעיקר גרם לי לרצות להכין את המרק מחמם הלב שלך תודה.

  22. מאת יאצק:

    אפשר לומר עליה שהיא אחת מהדמויות התל אביביות.

    יש לי חמלה עליה שהיא נמצאת ברחוב,הומלסית, אישה יפת מראה
    עדינה , מנומסת לא ההומלסית הסטריאוטיפית.

    ראיתי אותה לראשונה לפני כ-25 שנה במסדרון תיאטרון צוותא ישובה על הרצפה וקוראת עיתון הדמות מאוד סיקרנה אותי חשבתי שמדובר במיצג ששייך לתיאטרון.
    כעבור מספר שנים פגשתי אותו ברחוב חשוך (גזר סמוך לפרישמן) לצידה היה כלב יפהפה לבן, שאלתי אותה עם היא זקוקה לעזרה ואז היא ביקשה להניח לה מכיון שהיא אשת לוט וזקוקה למנוחה.

    בהזדתנות אחרת היא טיילה ברחוב דיזנגוף וסחבה עגלת לול כשמידי פעם הרימה יד או רכל כאילו היתה רקדנית בלט מחאתי לה כפיים ואז היא אמרה שלא נחוצות לה כפיים אלא שריקה תספיק.

    בכל פעם שראיתי אותה היא עוררה ענין וסקרנות חבל שאין לה רצון לקבל סיוע.
    זכורה לתי תמונה כשעברתי באבן גבירול בבוקר ביום סוער חורפי וגשום ואז היא נחה לה בפאב השופטים מוצאת מחסה מן הגשם.

השארת תגובה