חדר האוכל בקיבוץ – עולם הולך ונעלם

שעת לילה מאוחרת, חושך בדירה. רק מהטלוויזיה ניבט השף באור כחלחל. הוא מסתכל באספרגוס בעיניים רושפות. רעב מתעורר בי אל מול הזעם הקדוש. אני הולכת על קצות האצבעות אל המטבח, לא להעיר את שאר דיירי הבית. לא מפריע לי שלשאר דיירי הבית אין כלל חוש שמיעה ובמקומו הם מצוידים במחושים, בכנפיים ובמגע פריך כשדורכים עליהם. היי, גם אני רוצה להרגיש לפעמים משפחה.

בדרך, כרגיל, אני דופקת את האצבע הקטנה וכך קורה שא"ש הלילה החרישי שאליו יצאתי הופך למופע קרקס סיני של פגועת טורט בעודי מקפצת על רגל אחת ומקללת קללות נמרצות בשפות שאפילו אני לא ידעתי שאני מכירה. בניתורים מגושמים אני מגיעה אל דלת המקרר ונתלית עליה כאילו היא קרש ההצלה האחרון המוביל אותי אל אי המבטחים. בעמידת חסידה אני רוכנת בעדינות אל הדלת ופותחת אותה. המקרר מאיר אלי באור נגוהות חיוור והמנורה המהבהבת מאותתת בסימני מורס אותות מצוקה לכיוון המועצה לשלום המקררים ולשכת הרווחה.

יש פה מישהו? אני שואלת בקול חלוש, הד רפה עונה לי. כבר אחרי חצות והמקרר עצוב, תפסתי אותו באמצע שיחה לער"ן, מתלונן על ריקנות ובדידות. במדף אחד מלפפון גמיש שעורו מקומט ובמדף מעליו, בבדידות מזהרת, גזר רופס שמאז הפעם האחרונה שבה ראיתיו קפצה עליו הזקנה. גביע יוגורט על הדלת ליד רוטב הסויה וגבינה צפתית שהחליטה להתהדר בנוצות צרפתיות לא לה ותפסה עובש יוקרתי נחה לה בתחתית המקרר.

קור ארקטי ואד צונן ומבריק מפציע במוחי, המקפיא! שם בטוח יתגלו סימני אוכל. פותחת את הדלת בחדווה ובסקרנות השמורים לחוקרי יבשות נידחות, בכל זאת, מזמן לא הייתי פה. הררי הקרח הידועים יותר בשמם רכס הרי הנונפרוסט, מקדמים את פניי. להבדיל מהבצורת בארץ, פה כבר החלה עונת הסקי והיו כמה מפולות. באחת מן המפולות נלכדה שקית אדממה ולידה שייט כמו סירה שקופה בחוף אלמוג באילת, בקבוק וודקה זוברובקה.

דרך שקיפות הבקבוק אפשר לראות כמה יצורי קרח שחיים רק בתנאי מזג אוויר קשים כמו זה. נתח קוסטיצה, שאם יתמיד כאן ישמש עוד כמה שנים כממצא נדיר המעיד על חיה קדמונית שכנראה הסתובבה בבית הגידול שלה בערבות סיביר כשהיא מעושנת, פרוסות לחם קל שמשמשות בעתות חרום למיגון מפני טילי אויב וחזה עוף המשמש כלי נשק קר נגד גנבים וחשופיות. נחלתי מפלה. חומרי גלם רעועים וטריינינג סטייט אוף מינד, לך תבנה קרוקומבוש.

תוכניות הבישול הארורות מעוררות בי תמיד רעב מדומה. אני מחליטה לעשות מעשה אמיץ ולחזור אל המיטה בלי לנשנש. מיליוני יהודים רעבים וסבתות פולניות מזועזעות עוברים לנגד עיני במצעד של תחינות, גערות ורגשות אשם. ילדים רעבים ושדופים בתתי יבשות אסיאתיות תולים בי עיניים כלות. תאכלי משהו, תאכלי, לא, לא ככה, אל תלכי לישון רעבה וממול השף זועק את זעקת הפטרוזיליה. באומץ רב אני לוחצת על הכפתור האדום בשלט ומכבה את הטלוויזיה ואיתה את ילדי הודו ואת הסבתות מווילנה. די לשד העדתי, הקץ לריבוי האישיויות, אני לא יכולה יותר. נרדמת בלב הולם אך גם בידיעה רגועה שמחר אני נוסעת להורים.

בשביל מי שלא גר אצל ההורים ונוטה לצבור קילומטרז' של בישול המתמצה בשריפת מיני מאכלים במיקרו ולמי שפתיחת קופסת טונה מבלי להיחתך או להשפריץ שמן על הבגדים ועל הקירות מזכה אותו מבחינתו בתואר שף, המקרר של ההורים הוא לונה פארק. גן פורח וצבעוני של קופסאות פלסטיק שמתחת לכל מכסה תכלת, ורוד או סגול מסתתר עולם קולינרי ומלואו.

אני נוחתת בבית, שלום חטוף, נקישה מרפרפת על הלחי וניגשת אליו. ארץ הפלאות. מנסה לנחש מה מסתתר מאחורי מכסה מספר אחד תוך כדי שפותחת. אני בכלל לא טורחת להתיישב, בעמידה, מרימה מכסה אחרי מכסה, רק בשביל להתענג על הידיעה שיש פה אוצר בלום. לגלות שיש תקומה לירקות, שמישהו קונה חציל ולא מפנה את גופתו המעלה צחנה מהמגירה אחרי כמה שבועות וגם זה רק אחרי שהקישוא התלונן ושגם לקישוא עצמו יש חיים שאחרי הבסטה והוא לא ממצה אותם בסיאסטה עד ניוון שרירים במדף התחתון.

יש לביקור אצל ההורים גם חסרונות. לוקח לפחות שבוע כדי להתגבר ולהדחיק את הידיעה שמלפפון חתוך לצד כוס נס קפה לא נחשבים ארוחה חמה. בארוחת הצהריים, כמו ישראלית טובה, אני אוכלת מכל מה שיש במקרר. אחרי הכול, איפה עוד יש לי כל כך הרבה אוכל ובחינם? עד שכפתור המכנסיים מסמן לי שהגיע הזמן להקפאת התנחלות המזון בבטן שלאחריה מגיעה שנת הצהריים הערבה. כרגע אפשר להירדם רק על הגב, אם אשכב על הבטן יש סיכוי רציני שאקיא והרי אצלנו לא זורקים אוכל.

החלומות כבר לוקחים אותי אל ארוחת ערב שישי שאחרי השינה, גולת הכותרת הגסטרונומית של כל החודש, ואני נרדמת בחיוך. זו הפעם האחרונה שהחיוך הזה מופיע, בקימה מהשינה נעלמות עקבותיו. זה הזמן להתוודות, חוסר התקשורתיות שלי בחיי הערות ביום יום, הוא כאין וכאפס לעומת הקימה בבוקר וגם זו מחווירה ליד הקימה משנת הצהריים. לפחות שעה של שכיבה במיטה בלי תזוזה, בהלם מוחלט ובמצב תודעה של חד תא. אין הכרה, זה המצב הכי קרוב לנירוונה שאי פעם אגיע אליו. לדעתי בודהה לא חווה הארה, הוא פשוט התעורר משנ"צ.

אחרי פרק זמן שאינו כפוף לגבולות הזמן השרירותי, מורגשת תחילת תנועה באיברים ומתבצעת תזוזה לכיוון הקומקום. התודעה עדיין מזהה עצמה כאמבה. הכנת הקפה הראשון, גמיעה, הכנת הקפה השני, גמיעה. השתרעות על הספה בחצי ישיבה חצי שכיבה ובהייה בנקודה מסתורית בחלל במבט שעלול להתפרס במגזרים שונים כרוחני ובמגזרים אחרים לגמרי כהלום קרב. אחרי זמן המוערך כשעתיים, ניתן להתחיל להוציא צלילים ממיתרי הקול. רצף הצלילים הזה לא מוכר בקרב בני האדם כשפת דיבור. יש ששמעתי המכנים אותו רטינות. כל ניסיון ליצור דו שיח מתקבל במבט עוין ומלא תיעוב כאילו הופרו פה הפרה בוטה זכויות אדם בסיסיות. יכולת הדיבור שבה אלי אחרי בערך שלוש שעות מרגע היקיצה וגם אז היא אטית ואני שוכחת חלק מהמילים.

מכאן מובן שלקום בבית שבו חיים עוד בני אנוש, מהווה מראש פגיעה ברגשותיי וסכנה קיומית לי ולסביבה, נסו לדמיין שהם מעוניינים לדבר ונחשו מה קורה כשאחד מהם מודיע לי את בשורת האיוב "נוסעים לאכול אצל סבתא, לא אכפת לך, נכון?".

למקרא המילה סבתא, וודאי אתם מדמיינים סירים מהבילים, פתיליות לוהטות וריח אדום וחם מלא תבלינים. ובכן, דמיינו שוב. סבתא בת ה 95 גרה ב 70 השנים האחרונות בקיבוץ וחוץ מלטקעס אגדיות שאין שניות להן ומקצפיות הקרויות בפי העם נשיקות מרנג, היא לא בישלה מעולם. מאז שתקף אותה כלב וניטרל את יכולת ההליכה והעמידה שלה, גם את שני הספציאליטה שלה היא כבר לא מכינה.

כל פנטזיות האוכל של אמא נגרסות ומתערבלות בראשי בבליל המילים שמנסים לשדר אלי בני האדם שמסביב. ארוחה בחדר האוכל בקיבוץ מגרה אותי בערך כמו שהייה בחוף הים, בשניהם יש יותר מדי מלח ומרקם חולי שדבק בכל והמון אדם זר שאין לי שום חשק ועניין לפגוש בו, אבל איך אפשר בכלל להתנגד כשכושר הדיבור ניטל ממני וכשכל פעם כשההצעה הזו עולה תלוי מעליי האיום שאינו נאמר בקול רם על גילה המתקדם של סבתא?

זה כבר עשור שלא התנגדתי או העזתי להביע מרמור בכל פעם שלאמא שלי לא התחשק לבשל והיא נתנה לי את ההרגשה שאסור לי לפספס, כי מי יודע מתי תהיה הסעודה האחרונה. ככה זה פולניות ממש מוצלחות, הן פועלות בטלפתיה. אנחנו מטילים את עצמנו אל הרכב ונוסעים. צריך להזדרז, הארוחה מתחילה בשבע וסבתא מתרגזת אם אנחנו מאחרים. הקיבה שלי עוד מנסה לעבד עם הפסיכולוגית שלה את הטראומה שעברה עליה בארוחת הצהריים, המוח הקדמוני שלי מתחיל להתעשת לכיוון האדם החושב, מנסה לנתח את המידע. אף אחד לא באמת רעב. משכנעים את עצמנו שעם האוכל יבוא התיאבון, אבל כולנו זוכרים במדויק איך נראה האוכל וגרוע מזה, מה טעמו.

קשה לשכוח הרגל של 30 שנה. רק אחת מאיתנו אוהבת את זה וגם יכולה לדרג בביטחון שהפעם האוכל פחות טעים ושבפעם שעברה היה יותר טוב ולתהות מה עבר על הטבח. מי שחושל בחדרי האוכל בקיבוצים, יכול לשרוד הכול. מבחינתנו, כל השאר, כאן מוטלות גופותיהם החיוורות של עופות ובקר. כמו אסירים כבולים זה לזה אנחנו נכנסים בטור ובשתיקה לחדר האוכל המיושן המואר במנורות פלורוסנט ומתקדמים אל השולחן הקבוע שבו שלידו כמובן כבר ממתינה סבתא. שוב איחרנו בדקה.

במקום הזה, שפעם היה ליבה הפועם של התנועה הקיבוצית ומרכז ההתרחשות, המקום שאליו באת כדי להתרועע ולהתעדכן ברכילות ובחדשות, הפייסבוק של הקיבוץ, יושבים עתה וסועדים אנשים ספורים. כבר אין כבד קצוץ, אין תקציב, ומזמן כבר לא סיידו פה או שיפצו ותורן יושב ליד קופה רושמת ומחשב כל מנה ומחייב את החברים. בשביל ותיקי הקיבוץ, המעבר לארוחות בבית ולתשלום על המנות הוא שברון לב. בשביל יחידי סגולה כמו סבתא שלי, שבגיל 95 עוד יוצאת יום יום למתפרה לעבוד ומאמינה בתרומת הכלל למשק ולא מבקשת דבר לעצמה, ארוחת יום שישי בחברת המשפחה בחדר האוכל, הוא המעט שהיא יכולה לתת.

צילום: אריה גנתון

ניגשים לתור ומתחילים בריטואל. לוקחים מגש בצבע בז', כוס זכוכית ולה ידית, כספלי התה של ההסתדרות, מזלג, סכין וכף וניגשים לעגלות ההגשה. במחלקת המזון החם מתרחש השעשועון "זהה את החיה", אני תמיד נכשלת בו ולא זוכרת את לקחי העבר ומבקשת חבר טלפוני. החבר ששובץ לתורנות ההגשה מזהה לי את בעלי החיים: עוף, עוף, עוף ובקר, ומה שניחשתי כי הוא דג מתברר כפשטידה לצמחונים. אני מוותרת, בדילוג מיואש מגיעה אל מרק העוף הנצחי שבשנה רווחית במשק יש בו גם גרוגרות וממנו אל מחלקת הסלטים שבה אני מערימה את הקבועים שלי כדי שהצלחת תיראה מלאה ושהמבט הבוחן של סבתא יעבור בשלום, שלא יהיו שאלות.

צילום: אריה גנתון

המצב הגרוע ביותר בעיני סבתא שלי הוא כשמישהו לא רעב. חוסר תיאבון משמעו הטלת ספק בבריאותך וביהדותך. אני מתיישבת לשולחן ומתחילה לנקר. זה משחק עיניים ושפתיים ידוע מראש. סבתא חולשת על כל השולחן, עוברת דרך כוונות על כל צלחת. טעים לך? בטח, בטח.איך השניצל? בגלל שהיא לא שומעת טוב אני מהנהנת ומחייכת באושר צלחתי את הצלפית בשלום, עכשיו אפשר להתחיל להתלונן. סבתא היא בכלל צמחונית, עוד מעט אבא בבדיחה הקבועה ישאל אותה אם היא רוצה פולקע , אמא שלי תבקש שיביאו לה עוד מסלט החצילים ותערוך השוואות לארוחה האחרונה ולחדרי אוכל אחרים בעמק ואבא שלי יהסה את תלונותיי וינסה להסביר שוב לפולנים שכבר 20 שנה הוא לא משתמש בשם שנתנה לו הסוכנות כשעלה לארץ. הם בשלהם, מקיימים את חזון בן גוריון ומתעקשים על שמו העברי. בקיבוץ לא יפנו עורף לזקן ושאף אזיאתי לא יבלבל פה את המוח עם עובדות.

אני ואחותי נצחק על כולם וילדי הדור הצעיר ירוצו סביב השולחנות הארוכים בין ביס לביס. אמא ואחיה ירכלו על העוברים והשבים, אמא מזהה מי ילדה, מי סתם השמינה, מי התחתנה ומי התאלמנה בקיבוץ שבו היא נולדה וגדלה וסבתא לא תשמע כלום ותחייך באושר מעל כולם. טקס קבוע. ככה זה עם אוכל, מעלה ריר או פונקציונלי ויעיל הוא טווה את החוטים הדקים האלה, השבירים והמסובכים, הבלתי נראים שבין הורים לילדיהם ואחים לאחיהם ומחזיר לבבות למקומם, לנקודה שבה הכול התחיל, ומתקנם לרגע.

קטגוריות:: אוכלים בחוץגוניכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (20)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Roni Tagansky:

    כמה שצחקתי, כתיבה נהדרת

  2. מאת הדס:

    אני מאד אוהבת את מרק העוף הקיבוצי של יום שישי במיוחד עם אטריות דקות- קלאסי :)

  3. מאת מיכל:

    ריגשת אותי,העלת לי הרבה זכרונות מביקורים כאלה כמו שתיארת שכבר לא קורים..וגעגעגועים ל"מרק התינוקות" של סבתא לאה

  4. מאת יואב ב"י:

    כתוב נהדר ועם קריצה נוסטלגית וקולינרית
    מזדהה עם חדר האוכל וההווי הקיבוצי
    גם אמי [86] עדיין עובדת יום בשבוע במחסן בגדים..
    ולמדה והתרגלה ואוהבת לבשל בבית..

  5. מאת אמיר:

    הפייסבוק של הקיבוץ… :))
    יפה כתבת..!!

  6. מאת גוני:

    תודה לכל המחמיאים :).

  7. מאת יובל:

    כשהגעתי למשפט "לדעתי בודהה לא חווה הארה, הוא פשוט התעורר משנ"צ." – הבנתי שהולך להיות שיחוק של פוסט.

    תשמעי גוני, אני כבר מזמין ממך פוסט אורח אצלי בבלוג (דודי, נעמה, אל תהייו רכושניים!) – מזמן לא נהניתי מקריאת פוסט כמו שנהניתי מהפוסט הזה (ואל תגררי אותי למכורתי, פולניה, עם משפטים כמו "מה, הפוסט הקודם לא היה טוב?" :-) ).

  8. מאת גוני:

    תודה רבה יובל. הקרדיט לתמונות לאריה גנתון.

  9. מאת מאיה א.:

    וואו גוני!
    הרסת אותי בפוסט הזה…
    נולדתי בקיבוץ, ולכן אני יכולה לדמיין בצורה מוחשית ממש את כל תיאורי החד"א.
    לא אשכח את השולחן הקבוע של יום שישי ואיך סבא שלי היה אומר לסבתא שלי "שופי, שופי" על כל בחורה צעירה שלבשה את מיטב מחלצותיה וחשבה שהחד"א הוא מסלול תצוגת אופנה…
    גם חייתי תקופה בעיר הגדולה ותיאור המקרר המשמים – אוי… מוכר כל כך!
    סבא וסבתא שלי הגיעו לחצר כנרת (!) מדמשק, הישר ללב השומר הצעיר מס.ס.ס.ר., למדו שירים רוסיים וניסו לחבב חמיצה ורגל קרושה. אבל סבתא שלי היקרה ידעה לקחת "חומרי גלם" מהחד"א ולהפוך אותם למעדנים! לזה אני מתגעגעת

    • מאת גוני:

      מאיה'לה, תודה, איזו תגובה יפה. כיף שזה הציף בך ככה זיכרונות וגעגועים.
      חג שמח.

  10. מאת סמדי:

    שנון מצחיק אהבתי
    נהדר

  11. מאת תמי:

    גוני
    הכתיבה שלך קולחת, שנונה, מצחיקה ומרגשת.
    כמה את מוכשרת.
    אהבתי מאוד.

  12. מאת אמי מור:

    יווווו איזה כיף מזמן לא קראתי פוסט נהדר מצחיק שנוןכ "כ תני לנו עוד!

  13. מאת חגית:

    היום אכלתי בחדר אוכל בקיבוץ של חברה.
    גם שם משלמים כבר, ועדיין החדר אוכל קיבוצי ונוסטאלגי!

  14. מאת סמך הא גימל:

    שיחקת אותה אחותי. כרגיל מפליאה במילים וקורעת מצחוק וגם מדגדגת את הרגש

  15. מאת נעה זני:

    בן זוגי מקיבוץ
    האוכל של חדר אוכל הוא כלכך נורא שרק הילדים שמחים לאכול שם ורק בגלל מקרר הגלידות …
    תודה לאל חדר האוכל הולך ונעלם ועימו האוכל המזעזע, פעם אחת ליום העצמאות הגענו עם אורחים לחדר האוכל ,ארוחת החג כללה מגש נקניקים (פסטרמה חרמון) סלטים (חומוס צהוב טחינה עם קרום )וחמוצים (רדיו אקטיביים ) לעולם לא אשכח איך בלילה הם התדפקו על הדלת שאלו אם יש לחם כי הם רעבים …
    רק בזכות חדר האוכל והמכבסה אמא שלו גידלה ארבעה בנים .

  16. מאת טובה:

    החוויה שהייתה לי הכי קרובה לחדר אוכל בקיבוץ הייתה הארוחות בצבא – אין מצב שהייתי מפספסת את ארוחת הבוקר לפני המיפקד – דייסת סולת סמיכה וגבישית, מתובלת בהמון סוכר וקינמון [ובשבילה הייתי באה במיוחד מוקדם כל בוקר מהבית]. וארוחות הצהריים – האורז או הפתיתים הנימוחים ושופעי השמן, ובמיוחד [ואל תצחקו] השניצל התעשייתי, זה שהוגש בדרך כלל בימי ראשון [יום ללא בשר], והיה בבחינת "שניצל ללא שניצל". את הצרבת של אחרי למדתי להשקיט עם חופן שקדים לא קלויים.
    ולחשוב שהיום החבר'ה "מתפנקים" על קייטרינג… ((:

  17. מאת לולו:

    איזה מזל שבקיבוץ שלי בישלה בשנותי האחרונות בו שפית עירקית… פעם אחת בקיבוץ אחר והזיכרון   של האוכל שהיה לפני שהיא הגיעה – היו בדיוק כמו תיאורייך. אבל המזל היה שהיא הגיעה בשביל "להציל" את המטבח של הקיבוץ עם האוכל הטוב שלה :)

השארת תגובה