סלאם בומביי – נקודת אושר במצחו של אלנבי

אני מכירה מישהו שיום לא נקרא יום מבחינתו עד שלא אכל אורז לבן נקי, חם וטרי מהסיר, כזה שמפיץ ריח שהוא כמו שמיכה, מעט סמיך, מרגיע, מפזר תחושת שלווה בכל הגוף. ריח שלאחריו אפשר לישון בשקט, כשהוא עוד באפך, ריח שהוא בית.

כשגרים בעיר הגדולה, בעיקר למי שגדל כל חייו בכפר קטן גבולות הבית נפרצים. פעם היה הכול ברור -  הדשא המוריק שעצי הזית, ההדרים והרימון סימנו את גבולותיו, הוא השטח הבטוח, המגרש הפרטי והמוגן. מאחוריו, כמו תת מודע, השתרע שדה פרוץ שבו מושל הפרא. כלבים משוטטים, אנשים שמעבר לגדר, נחשים וצמחים שלא סרים לתלם ולא גדלים בערוגות, בתלמים ובשורות.

תמיד נמשכתי לשדה. הוא הסעיר אותי. יצאתי לשוטט שם לבד או עם אחד מהכלבים הרבים שגידלתי, סומכת עליהם. הייתי מתחמקת בשעה שכל בני הבית נפלו שדודים תחת הילוך הקסמים של סם האורז, מגיעה עד לעץ התאנה הזקן שבקצה החלקה. ידעתי שנחשים מרחשים הנמשכים לפרי החטאים המתוק ולחלב הארסי מסתופפים בצל העץ בימות הקיץ. מגיחים מכל פינות החלקה הצרובה  במשיכה בראשיתית וחייתית שאי אפשר לרסנה, שבגללה אני משוכנעת שעץ התאנה הוא עץ הדעת מגן עדן. פריו המתוק והנוזל הלבן הצורב הם הם תמצית הטעם והכאב שבידיעה.

הסכנה המגרה והסיור אל ארצות הלא נודע, הסתיים תמיד במפגש עם עצי האראוקריה,עץ לא מכאן שצורתו מעידה על מחוזות טרופיים. שורת העצים משונים הפורסים ענפים כלפי מעלה בכישוף, זרים לנוף המקומי, סימנה את תחילת הדרך אל הלא נודע שבשדה כמו מרמזת על הנפלא והאסור שמאחוריה.

בדרך חזרה הניחה השורה את המראה המוכר, את גבולו המזרחי של תחום האורז. אחרי שנים, נדדתי אל השדה הגדול, הרי נמשכתי לשם כל השנים. גם כאן, אחרי שמפזרים את הצעצועים הנוצצים, מפסיקים להסתנוור מהאורות וחושפים את הקרקע מגלים שיש שורות. שורות של בניינים שבתוכם כלואים טורי בתים. אנשים של הבתים מסמנים את עצמם מול אלה שאין להם בית.

אבל פה אפשר לפרוח, לזרוח במלוא אורך ואף אחד לא יראה או יגיד או יקצוץ עלה, וכמה נהדר זה שאף אחד לא שם צנצנת זכוכית חוסמת אוויר מעל לשושנה ושאינך השושנה היחידה. ולמה בכלל לראות את הקרקע כשהמסיחים כל כך יפים ובא לך רק להשתתף בלונה  פארק הגדול הזה?

כך אני נעה כשהפרוץ הוא הבית והנקרא בית הוא לעתים לא בית. אבל, לפעמים, נוצר געגוע. געגוע אל הדשא ההוא שגבולותיו הצרים הם רק שלך ופתאום הוא נראה ענקי ובלתי נגמר ושאפשר לצמוח בו בשקט, בשורשים נטועים חזק בקרקע היציבה. באחת הפעמים כשחוסר השקט הזה תקף אותי, יצאתי לשוטט ברחוב הכי נוכח בעיר, אלנבי. שם החיים זורמים ביום אל הים ובלילה ממנו, נסיך הגאות הקשה ביום והשפל האורבני המחוספס בלילה. אולי הרעש שלו יעפיל על שלי ויחריש את הקולות הפנימיים, הסואנים.

דווקא שם, ברחוב ההומה, בפינת לילינבלום,מצאתי פנינה קטנה וחבויה. סאלם בומביי, השלט בקושי נראה בחוץ. השקפתי מבעד לזכוכית הדלת וראיתי מסדרון לא ארוך ששולחנות פשוטים במרכזו ובסופו עומד ומחייך בעדינות אדם כהה עור.

מיד דחפתי את הדלת ונכנסתי. השעה הייתה שעת צהריים. אנשים לבושי חליפות שעניבות כרוכות סביב צווארם, צעירים בשרוולים ששיערם פרוע ושאר טיפוסי העיר אכלסו את השולחנות במלואם, מסבים זה עם זה, מצרפים יוצאי גואה עם ברוקרים מאחד העם לשולחן אחד.

כולם אוכלים בנחת במסעדה המקושטת בצניעות בכרזת קולנוע של סרט הודי, בתמונת מהטמה גנדי ובתצלומי ילדיהם של בעלי המקום וריחות הקארי והכרוכום נישאים מעל ראשיהם הנינוחים. הלכתי בעקבות הריח אל האדם מאיר הפנים.

לא הספקתי להשביע בו את מבטי כי עיני נפלו על מבחר התבשילים ההודים שמתחתיו. דאל עדשים כתומות, דאל עדשים חומות, תבשיל חצילים, תבשיל חומוס, תפוחי אדמה בשומשום, פאפאדם הוא לחם העדשים המתנפח בטיגון, פאקורה, מעין לביבה קטנה העשויה מבלילת קמח חומוס וממולאת בירקות, צ'יקן טיקה הוא העוף הצלוי הרווי בטעמים ומגיר עסיס, צ'יקן מסאלה הוא עוף מבושל ברוטב השרוי במשרה פיקנטי.לכל תבשילי הירקות הגוונים החומים שנוספו להם מעושר התבלינים המשמשים בנדיבות במטבח ההודי, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר וחיות.

מה תרצי, שאל החייכן? מרוב בלבול ולמרות עיני הרואות שאלתי, מה יש? הוא התחיל למנות את שמות המנות שנשמעו לי כמו ליטוף האמת, רציתי לשמוע אותו אומר אותן: אלו גובי – תפוח אדמה וכרובית, צ'אנה מסאלה – חומוס מבושל בתערובת תבלינים, מטאר-אפונה. את המנות אפשר להרכיב ולשלב בין כל התבשילים הרצויים, כדאי מאוד לאכול את הכל בטאלי.

טאלי היא ארוחה הודית קלאסית ולמעשה זהו שמו של המגש המיוחד שעליו מוגשת המנה. המגש מזכיר מעט את קערת הפסח, מחולק למחלקות קטנות שבכל מחלקה נמצא תבשיל אחר ובמרכז הקערה, המלך, יסוד ובסיס לכל ארחוה בהודו, האדמה שעליה נטועים כל הצמחים האלה – האורז, בדרך כלל מסוג בסמטי. את הארוחה תמיד ילווה סוג של לחם בדרך כלל גם יוגורט, הקרוי ראיטה, להרגעת החריפות. במסעדות בהודו, רוב מרכיבי המנה ניתנים למילוי נוסף, רי-פיל בשפתנו. בסאלם בומביי אין צורך. בין אם תבחרו במנה צמחונית או בשרית, תצאו שבעים ובמחיר שווה לכל נפש.

מכיוון שכבר התחלתי להרגיש במקומי הטבעי, לקחתי את הזמן להתלבט, קצת לא מתחשבת באדם הסבלני שעומד מולי ובידו האחת מחזיק את הצלחת העירומה המחכה שכל הטוב הזה ייערם עליה. בזכות פניו הנעימות והעמידה הממושכת מולו, הרשיתי לעצמי לשאול לשמו, הלל. איזה שם יפה, צירוף הלמדים הזה מצלצל כל כך רך באוזניי.

אתה קוצ'יני?, העזתי להעמיק את ההיכרות, לא, בן ישראל, הוא ענה. גם אבא שלי מבני ישראל, חייכתי, מבומביי, מומביי בעצם. חיוכו התמידי התרחב עוד יותר וכמעט מבלי לשאול הוא התחיל להעמיס ולהמליץ. במרכז הצלחת, כאילו זה יסוד חיים, הניח מעגל אורז ריחני ועליו שני תבשילי עדשים, דאל צהוב ודאל חום, כמו עיגולים הנוצרים בתוך שלולית ונשארים בתוכה, מדברים בשפתה ומתקיימים בזכותה. מסביב לאורז קישט ביד יציבה  ובשלמות במיני תבשילי הירקות והבשר והוסיף את לחם הפאפאדם ופאקורה אחת.

נשאתי את האושר הזה אל השולחן, כיליתי במהירות רבה מדי את כל געגועיי מהצלחת, ככה זה שאתה רוצה לכבות את השריפות בשריפה אחרת.  ברור היה לי שאבוא שוב, כדי לטעום את מה שלא הספקתי וכדי להביא חברים, שיריחו קצת את הבית שלי, שיבינו אותי עוד יותר, שיתקרבו אלי בתיווכו של הלבן לבן הזה שתערבל בצבעי החום, האדמה, אדמת העמק ואנרגיית החום היוצאת מהבישול הביתי, הוא האדמה של כל אחד מאיתנו, שיכירו את שדה האורז שלי ואת הטיול הפרטי התמידי בין הבית לשדה.

חזרתי, הפעם כבר פניתי להלל בשמו. הוא מסגר בעברו, שנדד בין באר שבע לערד וכיום הוא גר במושב. הוריו נולדו בבומביי והוא נולד בארץ. כשהעסקים לא עלו כפי שקיווה, כפי שקורה לכל כך הרבה עסקים קטנים ולבעלי מלאכת כפיים בארץ, הוא החליט לפתוח מסעדה בתל אביב. מעולם לא היה קודם בעסקי המסעדנות. תמיד אהב לבשל בבית את האוכל של אמא. עכשיו הוא נשוי לאשכנזייה, כדבריו, והיא מבשלת במסעדה כפי שלימדה אותה אמו. ילדיהם היפים עוזרים בעסק. מאז שפתח את המסעדה ששמה כשם הסרט האהוב עליו, הוא מאושר. פותח עד שנגמר האוכל או עד שש בערב והאנשים, טפו טפו, ממלאים את המקום.

הוא בכלל לא אוכל מאוד חריף ומרגיע את אשתו שידה קלה על הצ'ילי הוא גם לא היה בהודו. הסיפור הזה הולך ומתהדק עלי. הודי מושבניק שנשוי לאשכנזייה, שחריף מערבל לו את הבטן. פעם, הוא נזכר, עבד במסגרייה עם מישהו ששם משפחתו כשלי, ארול, קראו לו, איש מיוחד ומרתק, הוא אומר. לא ידעתי אם לשתוק או להתפרץ מרוב התרגשות.

בערב, חזרתי לדירה והתקשרתי הביתה. ההלו המוכר והנעים ענה לי. אבא, אמרתי, יש לך ד"ש מהלל שורק. מה? איפה פגשת אותו?, יש לו מסעדה בתל אביב, ההודית הכי טעימה שיש בארץ וגם ממש זולה.

מה את אומרת? עבדתי איתו פעם במסגרייה, הוא איש מקסים וטוב לב ויש לו ידי זהב. גם אתה אבא, גם אתה.

צילום: עדי אלון וגוני היימס

סאלם בומביי,

א-ה, 18:00-12:00
ו, 15:30-11:30

אלנבי 124 , תל אביב.
052-4846786

קטגוריות:: אוכלים בחוץגוניכללי

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת בני:

    תודה על ההמלצה. טוב לדעת שיש אוכל הודי טוב בארץ כי באינדירה לא נהניתי ועוד פחות אצל רינה פושקרנה בהרצליה. רק שניראה לא כל-כך נקי שם.

  2. מאת פורמלג:

    סאלם בומביי, I'm so there! חבל שהשעות קצת לא נוחות.

  3. מאת שיר:

    מכירה וכל כך אוהבת! טוב זו לא חכמה מכורה לכל מה שקושור להודו אהובתי! הזכרת לי שיותר מדי זמן לא הייתי שם…ותיארת כל כך רגיש ומקסים! תודה.

  4. מאת עירית:

    הערת בי געגועים לשדות ילדותי… תודה.

    אכלתי בסלאם בומביי – כל מילה נוספת מיותרת. זה ה-מקום למי שאוהב אוכל הודי.

  5. כמה נחמד לדעת!תודה על ההמלצה

  6. מאת ניר:

    מכיר את המקום ואת הלל כבר כמה שנים, מאז שעבר לאלנבי מהכוך הקטן שהיה לו באחד העם.
    מצטרף בחום להמלצות – צלחת מלאה כל טוב, במחיר צנוע – ארוחת צהריים מצוינת!

  7. מאת אילת:

    טקסט מרגש ותודה על ההמלצה

  8. מאת טובה:

    סיפור מרגש ביותר…
    נהנית לקרוא את התיאורים הציוריים שלך… לרוב מזדהה.
    תודה על ההמלצה ((:

  9. מאת עפרה:

    כל כך אוהבת אוכל הודי!
    טוב לדעת שיש מקום עם אוכל הודי אמיתי ולא ה#$T^ שמוכרים לך בכאילו.
    בהזדמנות הראשונה אני שם :-)

  10. מאת דיתה:

    אצל אבי יום ללא אורז חם ומהביל לא פותח את העיניים.
    גם אני מכינה ואוהבת מאוד אוכל הודי.
    ורק לידיעה:אוכל אתיופי מאוד מזכיר בטעמים ובתיבול את הבישול ההודי

  11. [...] This post was mentioned on Twitter by בייגלה and בייגלה, בייגלה. בייגלה said: כיף לנו שגוני היימס התחילה לכתוב בבייגלה. פוסט ראשון שלה על געגועים, שורשים וסלאם בומביי, מסעדה הודית קטנה וטובה… http://fb.me/K2a4ilEU [...]

  12. מאת חיליק:

    מזל טוב גוני, על הבית החדש. נעמה ודודי, זכיתם.
    טקסט נפלא, כרגיל, אם לא למעלה מזה, אם לא למעלה מזה….

  13. מאת תמי:

    טקסט מרגש ומעורר תאבון.
    תודה על הסיפור ועל ההמלצה.
    3>

  14. מאת רינה:

    ערב טוב גוני
    תודה על הפירגון, אהבנו
    להתראות
    רינה והלל שורק

  15. מאת רינה:

    שלום גוני,
    ישנה רק טעות אחת קטנה – המסעדה שלנו סגורה בימי שישי.
    ולא כפי שצויין בכתבה המקסימה שלך.

    ביי ביי
    רינה

  16. מאת שלומית:

    מקום קטן ונחמד באמצע הבלגאן של אלנבי שמקפיץ אותך למיני הודו עם הריחות הצבעים ובעל הבית הנעים והחייכן וכמובן האוכל הטעים והמגוון.

  17. מאת הדר:

    אוכל הודי הוא האוכל האהוב עלי ביותר, מחר אני שם.

  18. מאת אלעד:

    מקום מעולה, הלל מקסים, האוכל נפלא – ממש כמו בהודו, אני מכיר את המקום מימיו הראשונים ..
    המקום מאד אותנטי, שנות אור באיכותו מאינדירה וטנדורי – שלא לדבר על התמורה ביחס למחיר.
    מגיע לשם לא מעט עם חברים – לא נתקלתי המאוכזב אחד – כולם מלקקים את הצלחת עד תום..
    מומלץ בחום.

השארת תגובה