שילה – פנס בודד שמאיר את כל בן יהודה

יש אהבות ממבט ראשון, כאלה שנצתות ברגע. זה לא מה שקורה לנו עם המטבח שלנו. משום מה לוקח לנו זמן להתרגל אליו. נכון, בישלנו מטעמים במטבחים קטנים יותר והרבה פחות מעוצבים, והמטבח הזה, המעוצב, הלבן, משום מה לא מזמין אותנו להכנס אליו. אולי הוא כמו תמונת אוכל מעוצבת ומרוטשת מדי, לא בא ללכלך אותו, לא בא להדליק בו אש. אוף.

אנחנו מתגעגעים למטבח הישן שלנו ובעיקר מתגעגעים לתנור ולריחות האפיה ששטפו את הבית. אנשים הפסיקו לבשל כנראה, אם מעצבים להם כאלה מטבחים. אנשים מזמינים רק טייק אווי ומחממים רק טבעול אם הם מסכימים שבמטבח שלהם יוצב תנור משולב עם מיקרו. מה זו החיה הזו? מי צריך מיקרו בתנור שלו?

"זה לא תנור, זה צעצוע!" מסביר לנו האיש באולם התצוגה "זה לאנשים שלא אוכלים" ובאותה נשימה הוא מציע לנו תנור אדים. "מה יש? תאכלו בריא חצי שנה ותחזרו לתנור הישן". אנחנו עצובים וחייבים תנור נורמלי. לכו תסבירו לבעל הבית של דירת הפאר שאין שום תועלת במטבח מעוצב אם הוא לא מאובזר ואם אין בו שירה של סירים ומחבתות. לכו גם תסבירו לו שבתנור מיקרו אי אפשר באמת להכין רוסטביף. דיכאון.

הלכנו לחפש מישהו שיכין לנו לאכול כי נמאס לנו מכל הטייק אווי השפוכים, הפושרים, המזלזלים והדלוחים שאנחנו זוכים להם בעת האחרונה.

החלטנו ללכת לטוטו, למרות שהיו לא מעט אזהרות מסע בקבוצה של בייגלה בפייסבוק. "הרעש בלתי נסבל", האוכל לא אחיד" "יקר, יקר, יקר" ומצד שני היו כל כך הרבה שהמליצו על הטורטליני זנב שור… החלטנו להסתכן. התקשרנו לג'ונו אנין הטעם, שיודע לאכול ולנקות שולחן ותמיד מציל אותנו מנטיתנו להזמין הרבה מדי אוכל וקראנו לו לדגל. הוא התייצב חתיך כהרגלו ונכון למשימה.

ג'ונו, שהגיע רעב מאד וכרגיל עם מעט מאד זמן לזקנים בגיל שלנו, לא לקח בחשבון שאיתנו לאכול זו משימה לא פשוטה. נכנסנו לטוטו והיה חשוך. "אי אפשר לצלם!" קבענו שנינו וקמנו מיד. כי ככה אנחנו, כמה שלא נהיה רעבים, אם מקום בא לנו לא טוב, לא נשב בו אף פעם. התנצלנו בפני המארחת, שהגיבה באדישות ובדרך נופפנו ללוח עליו היה כתוב שזוג צלעות טלה עולות 122 ש"ח. "כנראה מדובר בצלעות מאד משובחות" סיכמנו ביננו "מאד, מאד, מאד, מאד משובחות" דייקנו למען הסדר הטוב והחלטנו ללכת לשם לעיסקית, בהזדמנות.

ג'ונו

בשלב זה ג'ונו שקרא את המפה, החליט לפרוש לטובת אנשים בגילו שיודעים מה שהם רוצים. אנחנו מצידנו שמנו פעמינו ל"שילה" בבן יהודה. שמענו עליה מכאן ומשם, ואבנר רוזנטליס, שהוא חבר ובשלן שאנחנו מעריכים את טעמו, יושב שם קבוע, אז בכלל… התיישבנו בחוץ, תחת פנס בודד, ושמחנו שראש העיר תומך ככה בבלוגספירה הישראלית ומספק לנו תאורה בחיני חינם.

אחרי לגימת חצי קראף רוזה וכוס לימונדה ושאיבת קערית ממרח שעועית עם טוסטונים החלטנו לערוך ספירת מלאי. תאורה יש? יש. כסף יש? יש. תפריטים על השולחן יש? יש. מצלמה יש? יש. בטריה במצלמה יש? אין. וואלה הג'ונו הזה, יש לו חוש שישי! ידע ממה לברוח, אם הוא רוצה לאכול לפני מאה בלילה.

"עיצרי הכל! אנחנו רוצים לרדת!" אנחנו  מזעיקים את רותם המלצרית שלנו. רותם מסכימה מיד ומחייכת אלינו כאילו שזה ממש בסדר ושהקלמארי לא מבלים כבר על הפלנצ'ה.

אחד מאיתנו רץ הביתה, להביא בטריה טריה ואחת מאיתנו ישבה בדד, תחת פנס בודד, בקצה מסעדה, והתנהגה כאילו הבריזו לה מדייט. מבע אומלל, מבט מתרוצץ ותוכניות חומש מכאן ועד תימן הקשורות לשטיפת כלים במסעדה, חצית תל אביב על עקבים של עשרה ס"מ ופיתוי נהגי מוניות, למקרה שהאיש שהיא אוהבת כבר מעל לשנה וקמה איתו כל בוקר, יבריז לה מהדייט דווקא ביום שהיא החליטה לשכוח טלפון וארנק בבית.

חצי שעה עברה והאיש שהיא אוהבת הופיע עם חיוך זורח כאילו כלום.

זהו. אנחנו שוב יכולים לדבר באנחנו אחרי הפירוד הכפוי.

ראשונה הגיעה מנת קרפצ'יו קוקי סאן ז'ק (56 ש"ח). מנה מלאה במרקמים ובטעמים. קוקי סאן ז'אק חרוכים בעדינדינות עם בצלצלי פנינה, ביצי טוביקו בשני צבעים, ואצות היג'יקי מתולתלות וכהות. "כמו סוכריות קופצות בטעם ואסבי" אנחנו מתפעלים, מפוצצים את הטוביקו בין השיניים וחושבים שזה הממתק לילדים גדולים. היו שם המון טעמים וצללי טעמים. ים, ואסבי, הדרים. יופי של מנה ופתיח מצוין.

לונה פארק של טעמים עדינים

"חיכית לו כל כך יפה, זה מאיתנו" הניחה רותם חבילה אדומה על צלחת. "זה סלק?" התאכזבנו שנינו. למרות ששורשינו נטועים עמוק בתוך סיר קובה סלק אדומה, אף אחד מאיתנו לא חסיד גדול של האדום אדום הזה. "זה טרטר סלק והוא מתנה מאיתנו" חייכה רותם את חיוכה המאיר ואנחנו חייכנו בחזרה חיוך מנומס, תקועים עם מתנה שאנחנו צריכים לפתוח לאכול.

מתנה עטופה יפה

"טעים! בחיי שטעים!" אנחנו מתפעלים. בתוך טרטר הסלק נחו קוביות קטנטנות של מדג טרחון חי וטרי, עגבניות, פטרוזיליה, פסטוקים ונענע. את עטיפת הסלק ערמנו בצד, אכלנו את הבפנוכו והיינו מבסוטים. רענן, ממזרי ומלא טעמים. מנה קייצית שמתאימה להפליא לנובמבר החם שפוקד אותנו.

ושבתוך הקנקן, תפארת של טעמים.

הזמנו שתי מנות על הפלנצ'ה. הראשונה 200 גרם שרימפס קריסטל שהגיעו בשריונם ועם צ'מיצ'ורי מעולה. התעסקות רומנטית. המבריזן מקלף ומושיט, המוברזת נוגסת ומתפייסת. אין מה להגיד, חנופה היא מלכה! 22 ש"ח למאה גרם. תכפילו בשתיים, גם את התענוג.

זה כל כך רומנטי כשמקלפים שרימפס עבורך

קלמארי עם אספרגוס ומלוחיה על הפלנצ'ה עם סלסת עגבניות ופלפל צ'פוטלה (64 ש"ח). גם המנה הזו מלאת טעמים מכאן ומשם. היה בה הכל, טיפונת מקסיקו, קצת פרעונים והרבה יד טובה של טבח שיודע מה הוא עושה. את הרוטב ליקקנו באצבעות והלאה הנימוס.

פיצוי על הקלמרי הגרועים שזרקנו לפח בנמל תל אביב

סביבנו ישבו "קבועים" שהמלצריות ידעו את שמם הפרטי וידעו בדיוק מה ה"כרגיל" שלהם. היתה הרגשה של שכונתית, אבל טובה. כזו שחוזרים אליה, כזו שהיא מטבח שני ואולי אפילו ראשון.

חתמנו בשתי מנות געגוע.

געגועינו לרומא ולאוקטיפוסיה מרובי הזרועות גרמו לנו להזמין מנה מצויינת של סלט תמנונים עם שעועית ירוקה ונבטוטים. טעים, טעים וקליל (58 ש"ח). כל זרועונת בשרנית ששלינו מתוך ערימת הירק נופפה לנו לשלום כאילו היתה האפיפיור המנופף למאמיניו בותיקן ואנחנו נישקנו את היד הזו, נגסנו בה ובלענו אותה.

געגועים לרומא

געגועינו לבצק הובילו אותנו אל בורקס הבשר והתרד (38 ש"ח). זו היתה המנה הפחות טובה של הארוחה. אנחנו ביקורתיים בבצקים ואחת מאיתנו פותחת עלי בצק עלים לבדה. המילוי היה "כבשי מדי" והריח מבשר כבש בכבדות. בסדר, לא יותר. יש הרבה מנות מעולות בתפריט של שילה, לא להתעכב על זו.

למי שאוהב טעם חזק של כבש

"קינוח?" קלטה אותנו רותם ישר והחלה לדקלם שירה עם חרוזי מוס לימון וממתקי שוקולד. "ויש גם ספיישל של קרם ברולה עם אגוזי לוז וקרמבל…." היא לא עצרה באדום. "את זה!" קפצנו לה למרכז הכביש מנופפים בידיים ומתחננים לחריקת בלמים.

קרם ברולה א-לה שילה

הקרם היה טוב, רק חסרה לנו מאד הקריספיות המתפוצצת של קראסט הסוכר השרוף. במקומו היה קרמבל.

יחד איתו הביאה רותם שלש בקלאוות מעולות. עבודת יד. "הבקלאוות של חמותי" ככה קוראים להן כאן. והם הגיעו בלווית קרם מסקרפונה ונילי מצוין. כמה ביסים מזה, שלוק קפה והביתה. "כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר…" שרנו בדרך לאוטו. שמחים, מחוייכים, אוהבים, סולחים ועייפים.

הימרנו שהחמות הגיעה מבגדד

"שילה" היא מקום טוב לאכול בו. לא פלצני, ידידותי למשתמש ובעיקר טעים. אנחנו עוד נשוב, בצהריים, לעיסקית וגם בערב לקטנות, נחמדות ואוהבות.

ונסיימה בזמר:

"היה היה פנס בודד בקצה שכונה
ועל ידו גדר, ושער וגינה,
ושם אמרתי לה את שאומרים כולם
על מפתני כל הבנות שבעולם…"

(יוסף דר וחיים גורי)



קטגוריות:: אוכלים בחוץמסעדותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (21)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת רוני:

    יכולה לדמיין אותך יושבת שם לבדך מתחת לפנס
    LOL

  2. מאת טליה:

    לא יודעת למה בכל פעם שאני קוראת אותך בא לי לבכות.מוצפת רגשה,אושר,עונג. עונג רב. תודה.

  3. [...] This post was mentioned on Twitter by naama peled and David Dudi Califa, בייגלה. בייגלה said: שעתיים לקח לנו מאז שיצאנו מהבית אתמול עד שהתחלנו לאכול. לא פחות. אבל אז הכל נרגע והתחילה הסימפוניה של שף שרון כהן…. http://fb.me/K00eNiDA [...]

  4. מאת חליל אבד רבו:

    רק להאיר אחרת את בן יהודה
    הכותרת שלכם: פנס בודד שמאיר את בן יהודה – עושה עוול לכמה וכמה פנינים ברחוב הזה:
    "מל ומישל" המסעדה האיטלקית הכי טובה בארץ
    "לה גטארי" מזנון הקרואסונים הבוטיקי המשקף את הפאסט פוד הכי איכותי בארץ
    "דליתה" אחת מהקונדיטוריות הטובות בארץ
    "אדורה" אחת המסעדות הבודדות בתל אביב שיודעות לשלב מטבח שף איכותי עם מחירים שפויים
    ועוד ועוד…

    • מאת נעמה פלד:

      מכירה ואוהבת מאד מאד את דליתה ואת אדורה. ובכל זאת יש משהו שכונתי, מזמין, מואר ומרענן בשילה, כמו בפנס בקצה שכונה.

    • מאת גילי:

      ויש גם את מאמאיה! מסעדה רומנית, עם ריח תואם, ובשרים מצויינים (וגם כבד קצוץ, ופלפלים וחמוצים וצ'ורבה ופאפאנש!)

  5. מאת תמנע קורץ:

    כרגיל – מעורר, מגרה, מדליק, טעים, ריחני וחושני. ובעיקר מלא אהבה.
    בלוטות הרוק שלי כבר מופעלות אוטומטית כשאני לוחצת על הקישור לסיפור החדש, עוד לפני שהתחלתי אפילו לקרוא. תודה חברים.
    יאללה, תכריזו על האירוע הבא.

  6. מאת תמארי:

    נעמה את הורסת הורסת
    איך שאת מתארת את הדברים הכל בסוף נהיה כזה חושני שאני פשוט יושבת לי כאן באילת ובוכה דמעות שתל-אביב לא כאן קרוב ……………שתביני שאני גם צוחקת גם מזילה ריר ועוד מעט אני אבקש גם מדריך מסעדות לתל-אביב……….מתחילה לחסוך…….קבלי ח"ח. אני נהניית מכל שנייה שאני בבייגלה. תודה

  7. מאת מאיה:

    אני מתגוררת ברחוב המשגע הזה כבר 4 שנים ותמיד שמחה לגלות בו מקומות מומלצים חדשים.

    מחכה לסבב כדי להנות מאורו של הפנס :-)

  8. מאת איילת:

    בא לי..

  9. מאת אילת:

    יאללה. דחוף לארגן מפגש סבב בייגלה בשילה. נראה מה זה תפור עליכם

  10. מאת איילת קרבצקי:

    פשוט אחלה, אין מילים

  11. מאת דנה בן דב:

    אנחנו בפנים!!!

  12. מאת דיצה:

    היום ישבתי בשילה לצהריים, היה נהדר, שרות מעולה אוכל תענוג, כיף גדול

  13. מאת הילה:

    בפעם הבאה, אחרי שילה, תשאירו מקום פיצפון לחלוק לקינוח את אחד הקרואסונים המופלאים שקיימים בלה גאטרי הסמוך, עם שינקין, גבינה וביצה עלומה… זהמתפצפץ וחמאתי ועושה כמעט לבכות מכמה שזה טעים!

  14. מאת א פרח:

    שילה, אכן מקום להתאהב בו.
    מאז הפעם הראשונה שהייתי בו פשוט התאהבתי ומתגעגעת קשות.
    :-)

  15. מאת חגית:

    יופי של דימויים טעימים מצחיקים.
    תמונות שעושות חשק לבוא.
    מזל שיש מישהו שיכול לאכול כל-כך הרבה, אני נהנית לקרוא.
    תודה.

  16. החמות דווקא הגיעה מטהראן…

  17. מאת איל שמיר:

    אם תעשו מסיבת House Warming תהיו חייבים להכין אוכל במטבח, ואז ישאר בו ריח בישולים
    ואז יהיה לכם חשק לבשל, וחוזר חלילה.

    כן, זה היה רמז.

    (אגב, כשבניתי מחדש את המטבח שלי לא יכולתי לבשל בו שבועיים אחרי סוף העבודות.
    זה לא אפשרי מבחינה נפשית. תנו לזה זמן)

השארת תגובה