מועדון ארוחת הערב – מעזבה בגליל ועד לטפאס בתל אביב

רובכם יודעים שאנחנו עוזבים את בית הבייגלה ומדרימים לכיוון תל אביב. הפקקים כבר לא לגילנו ומרוב שעמום התחלנו להתקשר לפקידות שיושבות ומצפות מאחורי המספר "איך אני נוהג?". החמאנו לנהגים זהירים והלשנו על כאלה שעקפו בפס לבן והפקידות רשמו הכל וגם אמרו תודה ובבקשה. כשזה הפסיק לשמח את ליבנו מצאנו את עצמנו מגישים שוב ושוב מועמדות בפור סקוור לראשות הפקק בין ויתקין לנתניה וזוכים בתואר הנכסף בכל פעם מחדש.

זה לא פשוט לעזוב שני בתים ואנחנו ממש לא חדווה ושלומיק שיכולים לרוץ בשדות המשק יד ביד עם מזוודה ובה שתי מגבות ושתי תקוות, אהה… שנינו צברנו הרבה מדי ספרים, קישוטים, בגדים וזכרונות ואת כל זה צריך לאחד תחת קורת גג אחת, שתאהב את כל אשר בה.

הדבר הראשון שהפסקנו לעשות זה לבשל. ספרי הבישול  נארזו, הכלים נעטפו ונקרענו מהמטבח היפה שבישל לנו מחמאות וגרם לנו להתאהב בו ואחד בשני. במקרר שלנו יש עדיין רולים של בצק עלים משובח לבורקס, ודגים לקציצות הפליליות של אודרי הפבורן וגם קילו בשר לקאבב ובכל זאת, האש הבאה שנדליק תהיה במקום אחר, במטבח ששוכן במקום בו רוב האנשים מזמינים טייק אווי ואוכלים סרטים.

בבקרים אנחנו אורזים, בצהריים אנחנו חוטפים משהו ובערב אנחנו מחפשים מישהו שיכין לנו ארוחת ערב. בדרך כלל זה במסעדות קבועות, בהן אנחנו מרגישים בבית. פעם זה בית תאילנדי, שם אנחנו חרופים על מרק הטום יאם, פעם זה בארקפה, שם אנחנו יורדים על פלוטים, חמאה וקפה וכל אלה מלווים במנה גדושה של אמפטיה מאלי שאנחנו כל כך אוהבים.

הפעם נספר לכם על שלש ארוחות ערב, שונות זו מזו ונפלאות כל אחת בדרכה. זה יהיה קצר, כי יש לנו ארגזים על הראש, אבל התמונות ידברו בעד עצמן.

ביום שישי האחרון עזבנו בית מלא קופסאות, אחרי שהחלטנו לא להתבעס ממוביל שהבריז וממתווך שעבד עלינו בעיניים. עלינו על האוטו ונסענו לגליל. בבוקר אכלנו בכפר יאסיף, עברנו במערת הקשת כדי לשמוע את המוני בית ישראל מתנהגים בדיוק כמו שהם התנהגו בכתה ד' – הפריעו למדריך, צרחו אחד על השני ועל הילדים שלהם, פיצחו גרעינים והסתכלו איך בקבוק מים מינרלים ריק עושה את דרכו מחודה של מערת הקשת עד למטה. אין מה להגיד, כוח המשיכה זה משהו מרתק מאין כמוהו ולפעמים צריך יותר מבקבוק אחד כדי לרדת לעומקה של תופעה.

לקראת ארבע הגענו למסעדה קטנה בשם עזבה בכפר ראמה, הקרוב לכרמיאל. שמענו על המסעדה הזו בעבר והתחשק לנו משהו שהוא יותר משיפודים וצ'יפס. אוכל עם ריח של בית.

קשה היה לנו לדובב את חביב דאוד, בעל הבית. הוא לא הבין מי אלה שני הנודניקים ששואלים אותו שאלות, מצלמים וזורקים עליו את מלוא האחריות "תביא לנו את מה שהכי טעים בעיניך!". דאוד גימגם משהו והלך טרוד ומהוסס אל המטבח. הוא חזר עם סלט ירקות קצוץ, טרי ומג'דרה נהדרת וקרה שהגיעה עם יוגורט. טעים.

עזבה

מג'דרה קרה עם לבן וסלט ירקות ממש מיוחד.

למנה עיקרית אכלנו  קובה סיניייה. קובה שמגיעה במגש, מזכירה יותר פשטידה כשבתחתית יש טחינה, עליה בשר מטובל בעדינות בקינמון, אגוז מוסקט ופלפל אנגלי. קצת מזכיר בהרת. את כל אלה מכסה בורגול קריספי. מנה טובה מאד.

עזבה, קובה סנייה

חגיגה בתבנית. תיבול עדין עדין

המנה השניה אליה שוב נשוב היתה כופתאות שיש-ברק. כופתאות בצק עדין במילוי בשר מבושלות ביוגורט. עדין, עשיר בטעמים, שום דבר לא תוקפני. מלאכת מחשבת!

שיש-ברק

מלאכת מחשבת של טעמים

עזבה

הבפנוכו של השיש-ברק

קינחנו במלאבי טוב עם סירופ מיותר ושילמנו על כל אלה וקנקן לימונדה 200 ש"ח כולל שירות.כשעלינו במעלה הגבעה כבר רצינו לחזור שוב לעוד מנה של שיש-ברק, לכן בשישי הזה, נצא שוב מהארגזים ומהפצפצים ונצפין יחד עם חברים.

***

אתמול בערב, לקחנו את הג'ונו החתיך לארוחת ערב בלונג סנג. הכי כייף לאכול עם ג'ונו, הוא באמת יודע לאכול, מבין מה הוא אוכל ויש לו קיבולת בלי עין הרע.

לפתיחה לגמנו מרק וון טון מצוין. מרק עם ציר עוף כמו שצריך שתי כופתאות וון טון עם מילוי נדיב שהזכיר לנו טיפונת קרפלעך. רצינו אמא פולניה וקיבלנו.

בקר מעולה בחצילים – הפעם בגוון יותר חריף ופחות מתוק. ה-מנה לחזור אליה!

לונג סנג

העוגן של הארוחות הסיניות שלנו בלונג סנג

פקינג דאק. חביתיות, הוי סין וירקות. לא מזכיר את המנה המדהימה משנגחאי או הונג קונג בקריספיות אבל עדיין טעים מאד. מרוב השתוקקות ורעב שכחנו לצלם. אם אתם שם, לכו על זה, זה המקום היחיד בארץ שמגיש את המנה הזו בלי הודעה מראש בת שבועיים וחצי. זה גם משהו, לא?

איטריות קריספיות עם ברווז. מצוין. הרבה יותר טוב מהמנה הזו כשיש עליה פירות ים. הרוטב של הברווז משתלב עם האיטריות המטוגנות מצוין ומחמיא להן מאד. יופי!

צ'ו מיין

צ'ו מיין ממש קריספי עם ברווז

חסילונים מפולפלים. מנה שדורשת התעסקות ולקילוף בידיים. השרימפס טריים ושמנמנים ושווים את הפצ'קריי.

בחדר האחורי לימדה מורה פרטית את דוד, בנם של ג'ואן וקונג, תנ"ך ועברית. דוד נידנד רגליים בחוסר סבלנות ובא לשאול את אמא שלו, כל עשר דקות, אם כבר עברה חצי שעה. "עוד לא" ענתה לו ג'ואן בעברית ושלחה אותו לרכוש דעת. חייכנו אליה בחיבה והרגשנו לרגע שהיא גם אמא שלנו, ששולחת אותנו חזרה לחובות שלנו ולארגזים. בית או לא בית?

***

טפאס אחד העם זה מקום משמח. אתם יודעים שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב כשאנחנו צריכים שמישהו ימרח לנו חיוך על הפרצוף. לא באנו הרוסים מרעב, באנו רעבים לשמחה ולביחד. ישבנו כמעט לבד, המסעדה נפתחה למשמרת ערב ולדנה המלצרית היה זמן להסתכל עלינו טוב טוב, להציע לנו הצעות מגונות מהתפריט ולהשגיח שאנחנו אוכלים הכל מהצלחת.

הלכנו על:

טפאס 1 העם

סנדוויץ' שרימפס עם עגבניות מעט חריפות והמון שמן זית - תענוג מרענן!

קסדיה עם גבינה ובצל סגול - הגירסא השפויה והמעולה לטוסט.

אמפנדה במילוי גבנות - מעולה! בצק קריספי, מילוי גבינות עשיר ונמתח. לא לוותר.

צלעונת לבנה ברוטב חריף מתקתק של בוטנים. לא להחמיץ! מהמוצדקות. רבנו על כל ביס ומצצנו את העצם. ממש צער בעלי חיים.

כבדי עוף צלויים על פירה

כרובית מאודה עם פירורי לחם - בסדר, לא יותר.

בורי בתערובת קייג'ן שחורה עם סלט כרוב מענין - טעים, אבל לא פסגות קולנריות.

ניוקי מצוינים עם פורצ'יני ושאר פטריות - מנה מצויינת. ניוקי ענניים, רכים ורוטב עשיר ומלא טעמים.

אמפנדה מסורתית במילוי בשר, ביצים קשות, זיתים ופלפל אדום - עם מסורת כזו, אנחנו מוכנים להיות שומרי מסורת.

יציאה! ספרינג רול עם בשר שפונדרה שבושל 72 שעות עם רוטב משגע. רוצים עוד!

אי אפשר בלי קינוח. אז קבלו את ה-קינוח! גלידת עוגת גבינה עם פרורי קרמבל משגעים ורוטב דובדבנים שהיינו שוחים בו. מנה שזוג יכול לחלוק בה, בעצם גם שלישיה.

נופפנו לדנה המלצרית הנהדרת לשלום ויצאנו מאושרים, מחוייכים, פחות עשירים ב-430 ש"ח כולל טיפ, אבל מבסוטים עד הגג.

עכשיו אנחנו חוזרים לארגזים ולפצפצים, אין לנו מושג איפה נאכל ארוחת ערב, אבל אם יהיה שווה, נמצא את הזמן לדווח מהשטח.

ונסיימה בזמר…

יודה'לה

קטגוריות:: אוכלים בחוץדודי כליפאכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת ענת:

    כתבה נפלאה ומעוררת חשק…
    האם אפשר לקבל הכוונה מדוייקת יותר למסעדה
    בכפר ראמה? ומה שמה?

    תודה
    ענת

    • מאת יותם:

      נדמה לי שהכותרת די מסגירה את השם
      קוראים למסעדה עזבה
      קורה גם שהולכים לשם ולא טעים כל כך, אבל בדרך כלל מצוין
      היא ממש בצומת הכניסה לכפר
      אי אפשר לפספס

  2. מאת רננות:

    איזו רשומה נהדרת – כמה כל טוב ….
    תמונות כאלו מקסימות ♥ .
    אין לי מושג למה ???? הרופא שלי
    אמר לי להפסיק לקרוא את הבלוג המופלא הזה …..
    שתהיה הצלחה רבה במעבר הדירה .

  3. מאת תמר:

    התמונות – להתעלף
    התיאורים גם.
    בהצלחה במעבר.
    אם אתם עוברים לכפרי הצנוע והקטן – let me know

    נסיעה טובה

    תמר

  4. [...] This post was mentioned on Twitter by David Dudi Califa, בייגלה. בייגלה said: אנחנו אורזים בימים ואוכלים בחוץ בלילות. קבלו דיווח על שלוש מסעדות שגורמות לנו להרגיש בבית http://fb.me/EF79oLgG [...]

  5. מאת noya:

    אוהבת לקרוא אתכם. מחייכת לסיבת המעבר… אכן המרחק בין 04 ל 03 הוא לא רק לעבור את מיצר חבצלת המרחק הוא סוג של שנות אור…כמו כל יום לעבור מימד…
    החלטה נפלאה.
    ואינספק שאיפה שתהיו יהיה מטבח אוהב שגורם להתאהב…
    תמשיכו לכתוב ולשתף
    נויה

  6. מאת אמיתי:

    המסעדה הנ"ל נקראת עיזבה (לדעתי). בכביש 85 עוברים את איזור תעשיה כרמיאל ולאחר מכן פניה ראשונה שמאלה ומיד ימינה

  7. מאת אמיתי:

    מסעדה נוספת בסביבה שיש להכנס אליה היא "אל אסיל": על כביש 85 עוברים את איזור התעשיה של כרמיאל, עוברים את שזור ופונים ימינה.
    אחלה אוכל. שימו לב לקישואים הממולאים ברוטב יוגורט. מומלץ להתעלם מהצ'יפס

  8. מאת אורה:

    אפילו המצפון (של אוכלת כשר!) לא הצליח להרוס לי את ההנאה מהתמונות היפיפיות של המנות!
    מה שכן הרס זה שאני לא אוכל להנות ממנות אלה!
    איזה זמר נפלא ארגנתם לנו- מירי אלוני בשיאה!
    בהצלחה במעבר הדירה!
    יופי של רשומות נהנית מכל רגע…

  9. וואי, וואי, איזה אוכל מגרה. צילומים מדהימים, עשיתם לי תאבון, בעיקר עם דאוד.
    טאפאס 1 העם הייתי פעמיים, בשתיהן התאכזבתי נורא.

  10. מאת איבי:

    עשיתי טעות וקראת את הרשומה הזו בבוקר ….
    ואני לארוחת בוקר אוכל פרכיות וקוטג'….
    נפלאה הרשומה, תודה :)

  11. מאת sachi:

    כמה חבל, הביקור שלי בעזבה היה כל כך מאכזב (ולא אפרט כאן) נראה כאילו היינו בשתי מסעדות שונות, הביקור שלי הוכיח שוב שטוב שם טוב משמן טוב. התלהבות מפירסום מטעה והייתי מעיז לומר משוחד (לא אתם, כוונתי לפירסומים הראשונים) ובוודאי שהמינימום שאפשר לומר שזו עוד מסעדה, אחת מני רבות,שהפירסום הרג אותה. עלה להם השתן לראש.
    זן כמובן דעתי האישית, מבוססת על ביקור לפני כשנה

  12. מאת אוהד:

    עזבה בדומה לאל-אסיל שהוזכרו כאן הן לטעמי מסעדות שבעליהן חלו והדביקו אותן.
    כתושב הגליל יצא לי לראותן (ובעיקר לאכול שם) בתקופת הזוהר שלהן והן באמת היו מצויינות מכל הבחינות. הפרסום והג'יפים שהתחילו להגיע מת"א הדביקו את בעלי המסעדות במחלה שגורמת להם לתת את המינימום ולדרוש מקסימום. אחרי ששלחתי חברים שהתאכזבו ונוכחתי בכך גם בעצמי, מחקתי אותן מרשימת המסעדות אותן אני פוקד.
    לא אפרט אבל רק אתן כדוגמא את המנסף שהזמנתי בעזבה, הבטיחו לי שהוא בושל באותו היום ובכל זאת קיבלתי צלחת שעברה חימום לא אחיד במיקרוגל וחצי ממנו היה קר, החזרתי וקיבלתי צלחת רותחת שחיממו במיקרו באופן מוגזם ביותר.
    אני מניח שאם הם יודעים על אורחים חשובים מראש כל היחס וכנראה גם האוכל אחרים, חבל !

    • מאת sachi:

      שמח (בעצם לא שמח, כ הייתי מעדיף להתבדות) שעוד מישהו מסכים איתי, ולא נסחף אחר ביקורות שאבד עליהן הכלח. מעניין שפרשת המנסף חזרה גם אצלנו ולא היתה היחידה. אסכם רק שכשיצאתי מהמסעדה, התחושה הכי חזקה היתה לא כעס, לא אכזבה, לא פראייר, פשוט עלבון. זה מה שהם חושבים עלינו? שאפשר למכור לנו כל זבל בתחפושת של אוכל אוטנטי? וצר לי בייגאלאך שאני מקלקל לכם את החגיגה. אני בטוח שאתם נהניתם שם והפוסט שלכם מדליק כרגיל.
      לגבי אל אסיל, הייתי שם לפני כ-3 שנים ומאד אהבתי (כאן: http://viaculinaria.blogspot.com/2008/01/blog-post_9142.html) אבל ההתלהבות ירדה בהמשך (בהמשך הפוסט הנ"ל) ואח"כ נרשמה אכזבה והופיעה הכותרת THE END.
      כיום יש לי את המסעדה הגלילית המועדפת לנסיבת אוכל ערבי, אבל זה כבר סיפור אחר.

השארת תגובה