לונג סאנג – מצאנו את הונג קונג שלנו באלנבי

פעם קבלתי מהבריטי קופסא ענקית של שוקולד גודאיבה. הוא נסע לחו"ל ושאל מה אני רוצה במתנה. ביקשתי שוקולד והוא ניקר לי את הלחי עם נשיקה, גרר אחריו את הטרולי ושאל את עצמו (וגם אותי, לדעתי) מתי כבר אהיה נורמלית ואבקש בושם ובגדים.

כשהוא חזר הוא הגיש לי קופסא מהודרת, בצבע קרם יוקרתי ואליה הוצמד פתק בכתב ידו היפה, הנקי.

"לממתק החביב עליי"

התאפקתי לילה שלם. החלטתי להתייחד עם הפלא כשאהיה לבד. דקות לאחר שהדלת נטרקה, כשהוא היה בדרכו לעבודה ואני הייתי מאד לבד, פניתי לדבר החשוב באמת. עיני שוטטו על הבונבונים החלביים, עברו למרירים, לטפו את התפוזיים וחמדו את הלבנים. לא ידעתי במה לבחור, הם היו כל כך יפים, ריחניים ומפתים. המזל הוא שבמשימות מסוג זה אני לא מאבדת עשתונות! בענייני שוקולד אפשר לסמוך עליי לגמרי. אני מאגפת, חודרת, נועצת, מריחה, שוקלת, מביטה בשכבות, משווה טעמים… יסודית לעילא ופועלת על פי הנחיות מדוייקות. מה ההנחיות המדויקות, תשאלו? לאכול את הבונבוניירה במיטה, לבד, לבושה פיג`מת פלנל מרופטת, בלי חזיה ובלי כיבודים כמובן.

אחרי שסיימתי לחקור את תוכן הקופסא וכמעט הגשתי לעצמי מסקנות ותובנות, קמתי ממקום רבצי וחשבתי לזרוק אותה, כי ממש לא רציתי שהבריטי יראה באיזו מהירות חיסלתי את היקר-יקר הזה. לא רציתי לשמוע שוב הרצאה על גבולות, התאפקות ועוד כל מיני התנהגויות שמתאימות לנסיכות בריטיות ולא לאיכרה פשוטת עם מסוגי, שיכולה לישון שנים ארוכות בנוחות רבה על ערימת עדשים, ועדיף משוקולד.

הקופסא נראתה לי כבדה מדי. הסרתי את פיסת הקרטון ומה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי עוד שכבה של בונבונים מסוגים אחרים לגמרי. רקדתי ריקוד מטורף בחדר. בפיג'מה. הכלאה של ריקוד המכונה וריקוד הציפורים וטסתי למיטה, מיישרת סביבי את השמיכה ומדליקה טלוויזיה. אופרה אכלה איתי חלק ואת הסוף אכלה מרתה סיוארט. שתיהן העבירו איתי הרבה רגעי שיעמום ובדידות ולשתיהן הגיע להתכבד, למרות ששתיהן יכולות לקנות לעצמן בונבוניירה כזו, עם קומות והכל, אם בא להן ואם המלביש שלהן מרשה.

זו הונג קונג בשבילי. קופסא מלאה הפתעות.

הונג קונג

בונבוניירה מלאה הפתעות

הונג קונג היא דים סאם בשתיים עשרה, עדיף בקיין רוד, אם לא בא לרדת עד וואן צ'אי. היא שוק פרחים בכל חמישי, חלות שבת בחנות היהודית, צ'אי סמיך אצל ההודי שמסתכל לי על הציצים בניית'ן רוד ועושה תוך כדי מזיגה תנועות מצד לצד. הונג קונג היא סעודה במסעדת נחשים, עם בוא החורף, היא שממיות טחונות שמחממות את בית החזה, היא שונית שלימה שהוצאה על ידי פושעי סביבה סיניים והוצבה בשוק הדגים, היא כוורות בתים ענקיות שמאחורי כל חלון מסתתר זוג עיניים ומשקפת שצופים על חלונות של אחרים שגם מאחוריהם מסתתרות המון פעמים זוגות עיניים עם משקפת.

הונג קונג

אוכל בכל פינה

הונג קונג היא הזונות של וואן צ'אי והמדאם שעומדת בכניסה ומשדלת "יס סר, קום, קום, ורי צ'יפ, דונט וורי, אנד קלין טו. צ'יפ צ'יפ גוד מיוזיק סר…". הונג קונג היא גברים זרים, גבוהים, רחבי כתפיים, שאוהבים נערות עם פני חרסינה, קטנות, צחקניות וצייתניות. נערות שהיו הסיוט הגדול ביותר של כל זרה נשואה. נערות שהפכו גברים למאושרים ונשים לאומללות.

הונג קונג איפשרה לי להיות מה שתמיד רציתי להיות ולא היו לי הכישורים המתאימים והלוק. הונג קונג איפשרה לי לשחק בלהיות ליידי, שזה כמו לדמיין שאת מלכת היופי או הבלונדינית מ"שוקולד מנטה מסטיק", רק עם כסף אמיתי בארנק.

הדבר היחיד ששרד מכל הטובין הוא גינוני פתיחת הדלת. עד היום, כשאני הולכת בבגדים המרופטים ביותר אני נעצרת וממתינה שיפתחו לי את הדלת. אני פשוט מחכה רגע, כמו רומזת למי שאיתי שאם יחכו שאני אפתח את הדלת, נמתין מול הדלת הסגורה שעות. "לפתוח לך את הדלת, ליידי?" הייתה עדי מציקה לי ופותחת לי את דלת חדר המורים. היא, ברגישותה, הבינה שלא באמת באתי מדירת החדר וחצי המתפוררת בה התגוררתי.

קל להתרגל לטוב, הנפש גמישה והיא מתרגלת לטוב באותה מהירות שהיא מתרווחת בנוחות בתוך חוסר ורע. היה לי שם הכל ובעיקר שפע וחופש. חופש לשוטט, לחפש, להחליט בבוקרו של יום שאני מתגעגעת לבודהא הגדול, ולהעפיל עד אליו, מיוזעת, חסרת נשימה ונכונה לראות רחוק ושקוף. מאחורי כל רחוב מסתתר עוד אחד שלא הכרתי, הלכתי בה לאיבוד עשרות פעמים ובכל פעם מצאתי משהו חדש או מישהו מעניין ובעיקר מבטים מלוכסנים צוחקים. צוחקים על ועם הג'ירפה המוזרה והמסורבלת הזו, שאוכלת בצ'ופסטיקס כאילו נולדה עם שניים כאלה ביד ושאי אפשר למכור אותה בקנטונזית, כי היא יודעת איזה שתיים שלש מילים בהגיה הנכונה.

כשאני רעבה אני מגלגלת במוחי את כל אותן ארוחות נפלאות. את ארוחת הסרטנים שאכלתי לגמרי לבדי במסעדת פועלים קטנה ומטונפת בקוס ווי ביי. ישבתי זרה יחידה בשולחן ארוך עם גברים ונשים שאכלו, ירקו ודיברו. סרטנים שמנמנים הונחו על השולחן ואת הקליפות אפשר היה לזרוק או לירוק על הריצפה. נערה רזה עברה במבט מושפל עם מטאטא והשתדלה לנקות את הסביבה. חתיכות מהשריון נכנסו לי לסנדלים והפריעו לי ללכת.

ודים סאם. איך זה שאין בארץ הזאת דים סאם? כל אותן מנות קטנות, מקווצות ביד אומן, נגיעות עדינדינות הממולאות בדגת הים ובעוף השמיים. מסעדת הבית שלי הייתה בקיין רוד, הייתי מתיישבת בשולחן הקבוע, תחת הפסל של אל המטבח שבמהלך השנים נפלה לו יד וגם הבעת הפנים לא מה שהיתה פעם. מיסטר לו היה מצטרף אליי, לפעמים ותמיד שאל כל מיני דברים על משה דיין ועל הצבא וכששעממתי אותו די הוא היה עובר לספר לי על המאהבת שעושה לו צרות ועל הבת שלו שלומדת בקנדה להיות דוקטור. "אני רוצה שתהני. דרכך אני חי…" היה אומר לי הבריטי כשהייתי חוזרת מיום של שיטוט, מספרת לו על כל מה שראיתי ושמעתי. ואני הייתי אשה טובה, צייתנית, שעושה כל מה שבעלה אומר לה. ברצינות, בדבקות ובמסירות.

אכלתי במקומו הכל, מלוא הכף. שוקולד, דים סאם, רחובות, מקדשים, שווקים ואנשים. הונג קונג היא בונבוניירה, כזו עם המון קומות ותמיד, כשחושבים שמאחור אין כלום, מתגלה עוד דוכן אננס, דוריאן וחרגולים מטוגנים, שעוד לא פקדת אותו.

דים סאם

מי יתננו דים סאם?

פעם, מעל צלחת שווארמה חצי ריקה, שאלתי את בינו גבסו, הדוקטור לשקשוקה ופרופסור לשווארמה, איפה הוא אוכל. "רק אצל אמא שלי" אמר הדוקטור ושתק. החלטתי לשתוק גם, כדי לתת לו לספר לי על האמא המופלאה שלו, על הבישולים שלה ועל התינוק המגודל שהוא.

"מה אני אעשה? אני מפונק!" חייך אליי בינו כמתנצל, אבל לא באמת. "אני אוכל רק מהידיים שלה. מפרום וקוסקוס וראש של דג לוקוס ולפעמים אני דואג, מה יהיה כשהיא כבר לא תוכל לבשל לי…" ככה נכנסות לבינו מחשבות עצובות לראש המטורף שלו ואני מתחילה להיות מודאגת יחד איתו ולחפש נואשות את המבט הקונדסי שלו, שניצת בעיניו כל פעם שהוא מספר למוריד הגשם ולי איזה רעיון משוגע שעלה במוחו הקודח.

"אבל גיליתי מישהו שמבשל כמו שאני אוהב. אז בזמן האחרון אני פחות מודאג…" מדליק בינו הנער נר קטן, של תקווה, במחשכי קיבתו. "הוא סיני, קוראים לו קונג והוא יושב באלנבי 15, די קרוב לים". "הוא מכין לי סרטנים ושרימפס חריפים שבחיים לא אכלת כאלה. אני ושאול הולכים אליו הרבה, והוא התקווה שלי, הוא יכול להאכיל אותי כשאמא שלי תתעייף, חס וחלילה אלף פעמים…" בינו מסמן לנו את הנ.צ הבא בשיטוטים הקולנאריים שלנו ואני רושמת הכל בפנקס השחור שלי, שלא יאבד.

אז היום הלכנו לקונג. האמת שהיינו אצלו גם ביום ראשון, אבל לא היה במסעדה אף אחד והיא היתה לגמרי סגורה. היה שם רק הומלס אחד, חצי עירום, רזה ומטונף מאד שנשען על הקיר וסימן שהמוות פה מולך ושנבוא בפעם אחרת.

קונג מהונג קונג בא לכאן לפני שלושים שנה. הוא בא עם חברים, שבחרו להמשיך מהארץ המובטחת לכיוון ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, וקונג נישאר פה, אלוהים יודע למה. כששאלנו אותו למה הוא ענה "טוב פה!" הסתכלנו סביב, ראינו את המוניות הצהובות משתוללות על הכביש, את הפיח, האוטובוסים, חבורות העובדים הזרים ואת ההומלסים שנשפכו שיכורים או מסוממים בפינת הרחוב ורק אמרנו "וואלה".

עובדים זרים

אלו הקליינטים המבינים של קונג

"מה לבשל?" שאל אותנו קונג, האמא השניה של בינו. "מה שבינו אוכל" קונג חייך את חיוכו הצנוע, חבש כובע טבחים מנייר ורץ למטבח הקטן שלו לקצוץ ולבחוש. הסתכלנו סביב. תפאורה פשוטה, הונג קונג של שנות השבעים-שמונים. הרבה אדום, הרבה זהב, הרבה דהוי ולא מאד מטופח. מהמטבח עלו קולות הסכינים. התרגשנו. "הלוואי שזה יהיה כמו שם" נשא כל אחד מאיתנו תפילה חרישית. שנינו חרופים על אוכל סיני ושנינו יכולים לחיות עליו, רק שבארץ זה קצת קשה ואולי בלתי אפשרי. אין פה אף מסעדה שמגישה אוכל כמו במחוזות המלוכסנים שאהבנו. כולן מטביעות את האוכל ברוטב האדום, המבחיל ומגישות גם סושי ליד, בדרך כלל עם קרים צ'יז, כאילו שזה קשור.

עצה למשתמש המתחיל: החזירו לאשתו של קונג את התפריט האדום. חייכו אליה ובקשו את התפריט השחור, זה שכתוב באנגלית ובסינית. אתם הרי לא באמת רוצים לאכול אגרול, מרק תירס ועוף חמוץ מתוק. אתם רוצים את הטעמים האמיתיים של המטבח הקנטונזי ואלה נמצאים בין דפי התפריט השחור משחור.

מסעדה סינית

התפריט השחור - למקצוענים בלבד

צ'ו מיין פירות ים, הייתה המנה הראשונה והענקית שהתכבדנו בה. בדרך כלל צ'ו מיין זו מנת איטריות. פה המנה מורכבת מפיסות בצק אגרול מטוגנות עד לקריספיות, ירקות, רוטב חריף מלא שום, ג'ינג'ר וצ'ילי וערימה נאה של שרימפים וקלאמרי. מנה מצויינת. גדולה, נדיבה שאם לא הייתה באה בחברת שתי המנות האחרות שאכלנו היתה קוטפת בקלות את כתר מלכת היופי.

לונג סאן

צ''ו מיין פירות ים

המנה השניה היתה סרטנים ושרימפס ברוטב פלפל. המנה הגיעה עם כלי משחית, לידיעת הקורא הנלהב אייל שני, ששלח אותנו לאכול שלושה סרטנים רזים כשאנחנו מצויידים בשיניים בלבד. גם זו היתה מנה גדולה, מעולה שבמעולות. רוטב שמורכב מרוטב צדפות, הרבה צ'ילי, סויה, טאצ' ואהבה. זו היתה מנה שיכולנו בקלות לדמיין את הנמל ההומה של הונג קונג, את הסטאר פרי, את סירות הדייגים ואת דוכני השווקים העמוסים לעייפה. תכירו את מיס יוניברס של הארוחה, רבותיי, זו שרוצה לעזור לילדים רעבים וכל הג'אז הזה. מנה שהיא נמל בית אליה שוב נשוב.

סרטנים ושרימפס

המנה האהובה על בינו גבסו ושאול אברון

היינו מלאים ומבסוטים, אבל בחדרון האחורי ישבה חבורה עליזה וצעירה של סינים, שדיברו בשעטנז של עברית וסינית, צחקו ועישנו ובעיקר הזמינו המון דברים מגרים נורא. פקינג דאק פריך עם חביתיות דקיקות, גפרורי מלפפונים ורוטב שזיפים, טופו עם פלפלים, מרק עם כיסונים, בקר עם בצל ירוק ועוד כל מיני מנות שרצינו לחוות ולטעום והצטערנו שלא ידענו על קיומן.

לונג סאן

המנה הזו רק עברה לידינו, אך אל דאגה, נשוב גם נשוב.

החלטנו שאי אפשר לעזוב את המסעדה בלי לדעת מה עושה הקופיץ של קונג כשהוא רואה פרה. הזמנו בקר בחצילים ברוטב מתוק חריף. זו מנה נפוצה שקל להכין וקל לקלקל וקונג עשה את מה שהוא יודע לעשות, לבשל טוב. זו אולי מנה בנאלית, אבל בעזרתו של קונג היא קטפה את תואר מלכת היופי והשאירה את מנת הצ'ו מיין עם תואר חביבת הקהל. אכלנו אותה עם אורז מטוגן ואת מה שנשאר לקחנו הביתה. עוד מעט, כשמוריד הגשם לא ירגיש, אוכל אותה לגמרי בעצמי.

מלכת יופי

מלכת יופי באלנבי

היינו שם שעתיים. מתעלמים מהאלנבי המכוער שבחוץ, מדמיינים שזה כיעור מלוכסן, מיוזע ומטונף כמו שגם הונג קונג יודעת להיות. במהלך כל הזמן הזה נכנסו למסעדה רק סינים ויפנים וילד אחד, שקוראים לו דויד שלומד בכתה ד' ויש לו פייסבוק שאת סיסמתו הוא לא זוכר, עברית שעוזרת לו לתחמן את אמא שלו ולהגיד לה שאין שעורים ומחשב נייד ליד השירותים, לידו הוא יושב כדי לא להפריע להורים שלו לעבוד במסעדה. כשמסתכלים על דויד מבינים למה קונג, אבא שלו התכוון כשאמר "טוב פה!" ותוהים למה הממשלה לא מסכימה ליותר קונגים ודוידים לחיות ביננו.

שילמנו 260 ש"ח והבטחנו לשוב.

עוד כמה חודשים אנחנו יוצאים למסע שלנו למזרח. זו היתה תחנה ראשונה בטיול הטעים שלנו והכנה מבטיחה לבאות. תודה לבינו שהמליץ, לקונג שבישל ולקיבה שלנו שעמדה במשימה בגבורה ולא הכזיבה.

לונג סאנג
אלנבי 13, תל אביב. לא פתוח בימי ראשון. להתעקש על התפריט השחור הכתוב באנגלית.
03-516-3769

קטגוריות:: ארוחה עסקיתכללימסעדותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (43)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת סתיו אדם:

    עוררת לי הרבה מאד בלוטות כרגע ….
    טעם , דמעות …..

    תודה

  2. איזה יופי של פוסט, נעמה. העברת את הטעמים, המראות והריחות של הונג קונג למישהו שמעולם לא היה שם, בצורה מגרה ומסקרנת.
    חייב ללכת למסעדה הזו. פשוט חייב. אין זמן לנשום השבוע, אבל בשבוע הבא – מקווה מאד לאכול את מיטב המנות של התפריט השחור.

    • מאת נעמה פלד:

      יופי של מסעדה. חשבתי עליכם, גם אתה וגם מיכלי הייתם נהנים שם מאד מאד.
      גם אנחנו בימים ללא פנאי, אבל יש לי תחושה שנשוב אליה בימים הקרובים.

  3. מאת Roni Tagansky:

    איזה כיף להתעורר בהונג-קונג לרגע
    כל כך צחקתי מטכס השוקולדים שלך
    מתה עליך }{

  4. מאת גילה:

    יוהו,קראתי ובא לי לבכות מרוב געגועים.מזכיר לי את כל ספר הזואולוגיה למתקדמים שאכלתי בטיול בתאילנד.כמובן שטעמים שונים אבל המלוכסנים החמודים האלה שאני מאוהבת בהם יודעים דבר או שניים על אוכל.בטוח שאלך לאכול שם.

  5. מאת גילה:

    שכחתי להגיד שאני מכורה לפוסטים שלכם.בכלל אתם מדליקים.ים תודות.

  6. מאת maayan:

    אחת מהמסעדות היותר מיוחדות כאן בתל אביב.. מרוב שעשית לי חשק הגעתי לשם אתמול בערב.. בין היתר ניסינו מהתפריט השחור: שרימפס סולט אנד פפר, כופתאות שרימפס מצופות בפנקו ומטוגנות בשמן עמוק, פלפלים חריפים ממולאים בתערובת בשרים ומעל בשר חזיר טחון ומטוגן ומנת ירקות חריפה.

    היה מעולה!!

  7. [...] This post was mentioned on Twitter by בייגלה, naama peled and David Dudi Califa, בייגלה. בייגלה said: ארוחה סינית אמיתית ברחוב אלנבי לחצה לנעמה על בלוטת הנוסטלגיה. זכרונות, טעמים וריחות מהונג קונג שלה פלוס רשמים… http://fb.me/zq7iZxND [...]

  8. מאת פרס טורס:

    אין עליך. בחיי שאין.
    כל פעם משתגע מחדש.
    מי יתנני להיות תופין בקופסת הבונבונים שלך.

  9. מאת ליבוני:

    אח נעמונת . מדהימונת .
    כמה קסם בכתיבה שלך, כמה חריפות זיעה ואור. איזה כיף לקרוא אותך על הבוקר ולהרגיש את כל הטעמים הללו מתרגשים והולכים. כיף גדול.

  10. מאת סמדי:

    "החיים הם כמו בונבנרה אי אפשר לדעת מה מסתתר מתחת לעטיפה" פוריסט גאמפ אמר
    אני עדיין מאמינה לו למרות שאני לא אוהבת הפתעות .
    ברכות על התואר במאקו הכי מגיע לכם שבעולם
    מי עוד יוכל להעביר ריחות טעמים צבעים והחוויה
    ככה בהכי פשוט ומובן שבעולם

    תבורכי יפתי על כול אות ומילה וחייך
    סמדי

  11. מאת חלי:

    מה שאת לא יודעת, זה שאולי נבחרתם לבלוג הכי הכי בהקשר של האוכל, אבל מה שאני הכי אוהבת בבלוג שלכם, זה את הסיפורים שלך על הילדות שלך והמשפחה שלך. אני קוראת אותם בצימאון, ומתאכזבת בכל פעם שהסיפור נגמר….
    את ממש גורמת לי להרגיש שאני איתך בתוך הסיפור, ואני מריחה את הריחות ורואה את המראות. אם היית כותבת ספר, אני הייתי הראשונה לרכוש!!!!!

    המשיכי לספר ולכתוב.

  12. מאת פורמלג:

    טוב לדעת.

  13. מאת איתמר:

    פוסט מצוין. מעורר תיאבון ומחשבה

  14. מאת רותי:

    כתבה נהגרת גם על הונג קונג וגם על המסעדה הייתי בשני המקומות ויש טעם של עוד. הנג קונג נהדרת ואני מקנאה במי שיכול להיות שם קצת יותר מסתם תייר רגיל. גם המסעדה האלנבי מעולה ונהניתי מאד מהמאכלים, מומלץ ביותר

  15. מאת אמיתי:

    הונג קונג, הונג קונג
    דמעות של געגוע חונקות את גרוני.

    לחצות את המפרץ עם הסטאר פרי (ולראות שוב את השלט על הכבש "גאנג הו")
    לחזות שוב ושוב (ושוב ושוב) בזיקוקים בשעה 8 בערב
    הצפיפות של השווקים, הריחות של התמנונים והבשר שנצלים על גחלים, סיניות קטנות מיבשות ביבי שרימפס על רשתות באברדין בסבלנות אין קץ, האוכל.
    הנה לינקים לשני סרטים שצילמתי שם בנסיעה אחת לפני כמה שנים. אז הם היו אפופי געגועים לילדותי שנשארו בארץ הקודש ועכשיו הם אפופים געגועים לעיר שלא עוצרת
    http://www.youtube.com/watch?v=AB8YBHcnIIA

    http://www.youtube.com/watch?v=B7GzmW3AOjo

    • מאת נעמה פלד:

      איזה יופי של אבא אתה!
      גם אני הייתי מסתכלת שעות על גבי שעות בנשים האלה, שמגלגלות ומטגנות את עצמן לדעת.
      חייכת אותי והחזרת אליי משהו שכמעט שכחתי שקיים.

      בקרוב אתאחד איתו שוב.
      הסרטים נהדרים והכנסתי אחד מהם לקבוצה שלנו בפייסבוק.
      תודה!

    • מאת גילה:

      ריגשת אותי.במיוחד הסירטונים.מחזיר אותי לגעגועים הקשים לבנים שלי כשאני רחוקה מהם.

  16. מאת etty drory:

    I enjoy so much of your discription and the pictures …..I tell I´m frikit of food programs and food magazines but you are the best if I where in this momente in Tel-Avivi I will run to eatt there thanks for all

  17. מאת כנרת:

    אוכל סיני (אפשר גם ויאטנמי) ראוי זה בדיוק מה שחסר לי כאן. אני אנסה בקרוב, וכן יירבו קופסאות שוקולד מרובות קומות.

  18. מאת Tomi:

    How about lunch tomorrow?

  19. מאת איבי:

    הזכרתם לי מלא זכרונות, בפעם האחרונה שאכלתי שם, היינו כל המשפחה, כשעוד אבא שלי היה בחיים, הוא תמיד היה אומר, למסעדה סינית, צריך להכנס, רק אם אוכלים שם סינים.
    עברו כמעט 20 שנה, אולי הגיע הזמן לחזור.

  20. מאת passioneta:

    וחוצמזה פוסט מקסים. עשיתם לי געגועים רציניים להונגקונג, ולדים סאם. אלו בתמונה השניה חביבים עלי במיוחד עם שרימפס והמון רוטב…

  21. מאת קרן:

    אכן מסעדה מיוחדת
    מצטערת בשבילך שהכרת אותה רק עכשיו
    אני מכירה ואוכלת שם כבר כמעט 10 שנים!!
    מרגישה ברת מזל

  22. מאת עדי:

    אכלנו שם היום והיה מצוןי! תודה על שגילית לנו עוד פיסת מזרח בת"א

  23. מאת ערן ת"א:

    אין כמו המזרח הרחוק והאוכל שבו.
    הייתי בשניהם בלונג סאנג וגם במזרח הרחוק והנידח (המון מקומות ומדינול לא אפרט).
    לונג סאנג לצערי היית חוויה לא טובה, האווירה חסרה ולא נעימה, בעלת המסעדה קודרת ועצבנית וגולת הכותרת האוכלהיה בינוני למדי. בהשוואה לתמחור הגבוה של המנות אין לי אלא לחלוק על דעתכם שאותה אני מכבד.

    • מאת נעמה פלד:

      אני מצטערת לשמוע. בחיי.
      היינו שם מספר פעמים ותמיד היתה לי תחושה של בית, אולי בגלל הילדים החמודים שישבו מאחור, שיחקו והכינו שיעורים ואולי בגלל שהונג קונג היא קצת בית בשבילי והתגעגעתי.
      לי קצת הפריעה הסביבה האומללה וההזנחה בקצוות.

  24. מאת מוני:

    כמה יפה שאת כותבת….

  25. מאת איל שמיר:

    אוף איזה יופי את כותבת.
    הונג-קונג זה מקום שאני מתגעגע אליו כל החיים אפילו שלא הייתי בו מעולם. התמונות והסיפורים עושים לי את זה כלכך, יותר מניו-יורק ושאר הערים. במקום זה, בכל עיר שאני מגיע אליה אני מחפש את הצ'יינה-טאון.
    מקנא בך נורא על החוויות שלך שם (טוב, על רוב החוויות…)

    בתמונה שקראת לה "מי יתננו דימסאם" מצולם סוג דימסאם שאפשר לזייף יחסית בקלות בבית, אם זה מעניין אותך. ;-)

  26. מאת תמר:

    הי,
    אני מנסה להתקשר להזמין שולחן ליום שישי והמספר לא מחובר….

  27. סליחה שאני מגיע באיחור של שנתיים :)

    תמיד חלפתי על פני המקום בעודו סגור, בימים של עבודה אני לא מסתובב באזור ההוא.

    האם הם עדיין פעילים וטובים?
    קראתי המון ביקורות שליליות מהשנה הקודמת, שום דבר בכלל מהשנה האחרונה.

    הפוסט הנהדר שלך עושה חשק ללכת כבר הערב.
    האם זה אפשרי?

    • מאת שרית:

      גם אני מגיעה לכאן באיחור של שנתיים. חיפשתי מסעדה סינית טובה והגעתי להמלצה על המסעדה הזאת. חיפוש בגוגל נתן לי את הביקורת שלך. אני חייבת לציין שאת כותבת מופלא ועוררת בי חשק גדול לאוכל סיני (למרות שאני לא בין המחבבים).

      התקשרתי והזמנתי מקום!!

    • מאת שרית:

      עכשיו התקשרתי וענו לי…. תנסה שוב

השארת תגובה