דוחה

עוד שהיה קטן אמו היתה נוזפת בו, שהוא דוחה הכל. מה שיכול לעשות היום יעשה מחר, ואם יוכל ידחה למחרתיים. כשנפטרה רצה לדחות את הלויה בשבוע אבל הרב אמר שאי אפשר.

"אבל כואב לי הראש," הסביר לרב. "היא רק מתה בבקר. גם היא צריכה זמן."

"חוקי הדת אוסרים עלינו." הרב הסתכל עליו במבט ארוך כאילו רצה לאמוד את מצבו האמיתי. באמת כאב לו הראש. אשתו לשעבר שבאה לסייע בסידורי הלויה וגם הסכימה לחבור אליו לשבעה, אמרה כשהרב הלך, "הכל אתה דוחה אבל הפעם זה לא יעזור לך. יקברו אותה מחר וזהו."

"גם את לא מאמינה לי? הראש שלי מתפוצץ." הוא רצה לבכות.

"מה זה חשוב? אם אפשר לדחות אתה תדחה." עיניה סקרו אותו בכעס למרות שרצתה לנחם. ברגע שבו עיניה נחו עליו רצתה להרביץ לו על החיים שבזבזה לידו.

"אמא שלי מתה," זעק.

"חבל עליה, אבל מצד שני היא סבלה."

"ממה?"

"מזה שהיא כבר הבינה שכלום לא יצא ממך," סיננה אשתו לשעבר.

הוא היה בן ארבעים ושבע. אמו מתה בת שמונים ושמונה. לכן הסיק שיש לו כמה שנים טובות כדי לעשות את הדברים שאמור היה לעשות בחייו ולא הספיק. והיו לו סיבות. אפילו עכשיו כשאמו בחרה למות היתה לו פגישה עם משקיעים שתאלץ להדחות כמובן. מה הוא אשם שהיא מתה ביום הפגישה? את השיחה הזו ניהל בינו לבינו לעצמו כדי להמנע מרגשי אשם. הוא לא האמין ברגשי אשם. וגם לא בהלקאה עצמית. לקחת אחריות על מעשיו, זה כן – עד גבול מסוים ובתנאי שהוא יקבע את הגבול.

הוריו אהבו פורמאיקה. היה להם מקרר חשמלי ראשון בשכונה. מכונית ראשונה. וגם התקף לב קטלני ראשון. אביו הלך כשהוא היה בן עשר. ועם מותו הלכה המכונית והמקרר לא התחלף שנים ארוכות וגם הפורמאיקה.

הוא ואשתו לשעבר שאת שמה שכח ישבו במטבח.

"פורמאיקה חוזרת לאופנה," קבעה אשתו לשעבר.

"מי אמר?"
"קראתי בלאשה."

"איך קוראים לך?"

"אתה צוחק עלי?"

"לא. באמת שכחתי. כואב לי הראש ואמא שלי מתה."

היא הסתכלה עליו כאילו נפל מהירח, אבל הוא באמת לא רצה להרגיז אותה.

קראו לה צביה אבל הוא קרא לה מותק עד שהתחילו לריב. היא חשבה כמו כולם שהוא יגיע רחוק אבל כשהתברר לה שהיא צריכה לצאת לעבוד בתור מורה מחליפה בזמן שישב בבתי קפה עם משקיעים החלה לטפח מרירות שהתפרצה והפכה למריבה מתמשכת שהניבו בגידה וגירושין.

גם את הגירושין דחה כמו שיכול היה. זה תמיד נפל על פגישות עם משקיעים. אבל לבסוף כשכבר היה ברור שהיא גרה עם חברו הטוב ונושאת ברחמה את ילדו כבר לא היה מנוס מלהגיע לרבנות באיחור הפגנתי.

"אז מה אני יעשה עכשיו?" תהה.

"אני יכולה להכין לך כוס תה כמו שאתה אוהב."

הוא הנהן. "את תשארי ללילה?"

זה תפס אותה בהפתעה. "אני נשואה עם ילד," אמרה ברוך, "למקרה ששכחת."

"אבל אני יתום," התחנן על נפשו.

היא צחקה והוא נעלב אבל הצחוק שלה הדביק אותו ודמעות הצחוק הפכו לדמעות בכי והיא נתנה לו להניח את ראשו בחיקה ולמצוץ אצבע כמו בימים הטובים.

"שלא יהיו לך רעיונות," הזהירה אותו.

הוא הנהן. דוקא היו לו. אבל גם ככה היה נעים.

"מה קורה אתך?" שאלה בקול נמוך.

"אמא שלי מתה אתמול."

"זה אני יודעת. מה קורה חוץ מזה?"

"לא הרבה. אני נפגש עם משקיעים על פרויקט חדש."

"לויין התקשורת?"

"לא זה נפל מזמן. עכשיו אני עובד על פטנט לטהור שפכים בעולם השלישי. רעיון גאוני.  חרא לזהב ללא מגע יד אדם."

היא הכירה את הדיבורים האלה. רעיונות גאוניים שהניבו המון פגישות וחיובים בכרטיס האשראי אבל לעולם לא הבשילו לעסק של ממש.

"אין לך איזה רעיון פשוט?" שאלה.

הוא משך בכתפיו ואמר את המשפט הרגיל, "זה לוקח זמן, אבל כל סטרט אפ מגיע יומו."

היא דחפה אותו קלות. "ומתי תפסיק למצוץ אצבע?"

הוא קימט את מצחו. "לא חשבתי על זה, אבל אולי עכשיו כשאמי נפטרה. מה דעתך?"

היא נכנסה למטבח להכין משהו חם. בחלון ראתה גבר מסייד דירה בבית ממול. הגבר החליף איתה מבט קצר וחייך. היא הסבה את עיניה. צעיר ממנה בעשרים שנה ומנסה להתחיל אתה. אדיוט. מצד שני זה החמיא לה.

כשחזרה עם התה ראתה אותו מובס רזה וזקן. זה הפחיד אותה.

"אני יפסיק למצוץ אצבע למרות שזה מרגיע אותי וזה לא מסוכן כמו סיגריות," אמר.

"מצידי אתה יכול להמשיך. אני כבר לא אשתך."

הוא חשב לרגע. "דחיתי את זה כל כך הרבה שנים. זהו, עכשיו כשאמא נפטרה אני מפסיק." הוא נתן בה מבט מתרה. "ולא יעזור לך כלום. יותר אני לא דוחה."

היא שתקה.

"אמא היתה אשה טובה," אמר בקול מלא רחמים עצמיים.

"נכון. יש עוגיות איפהשהוא?"

"והיא קיבלה אותי כמו שאני."

היא חיפשה ומצאה דובשניות. "חשבתי שכבר לא עושים כאלה. כמו פורמאיקה."

"אבא שלי רצה לבלוע את הכל בבת אחת והוא מת בגיל ארבעים ואחת. אז אני לא ממהר. את מבינה?" הדמעות נצצו בעיניו.

היא רצתה לבכות אבל התאפקה. נתנה לו דובשנית והוא לקח והמשיך בפה מלא, "היו לי אופני ספורט הראשונות בשכונה. אני זוכר את אבא מביא לי אותם. חמישה הילוכים."

היא שמעה כבר את הסיפור הזה. "ואתה חלמת על מרוצי אופניים אבל היא לא הרשתה לך לרכב אחרי שאביך נפטר. פחדה שיקרה לך משהוא. שתדרס, או תיפול על הראש ותהיה צמח."

"היא דאגה. תמיד דאגה. דרך אגב אני חושב שהאופניים דפקו לי את הביצים."

זה היה סיפור חדש שלא שמעה מעולם. היא הרימה גבה.

"זה שאני לא יכול הביא ילדים," הסביר.

"בגלל אופניים שרכבת עליהם בגיל עשר?" היא הרימה את הקול "מה זה השטויות האלה? אתה פשוט לא רוצה ילדים על הראש. זה מה שתמיד אמרת."

"רק דחיתי. בגלל המצב."

"תשתה את התה, הוא מתקרר."

"את לא תגידי לי מה לעשות. זה נגמר בינינו. מזמן."

"תכניס את האצבע לפה ותסתום!" לא היה לה כוח אליו. הוא הסתכל עליה בהערצה. הוא אהב את הכוח שלה אבל האמת שלא היה לה כוח אליו.

"אני הולכת." פסקה.

"את משאירה אותי לבד?"

"אני אחזור. אתה כבר ילד גדול. תחזיק מעמד."

הוא הביט בה ביאוש. הוא לא ישבר. לא יבכה ולא ימצוץ.

היא נתנה לו נשיקה סמלית על המצח. "מחר לפני הלויה אני אחזור," הבטיחה בקול רך.

"תודה מותק."

שוב הפתיע אותה.

כששמע את הדלת נטרקת עמד במטבח מנסה לנשום את ריחה אל אמו.

כשהרים את עיניו הבחין באשה צעירה עם בנדנה אדומה תולה כביסה במרפסת הדירה המשופצת ממול. היא היתה כל כל קרובה שיכול היה לגעת בה. הוא הכניס לאט את האצבע לפה. האשה הרימה את עיניה וחייכה. היא לבשה חולצת טי ישנה. הוא לא הוציא את אצבעו מהפה. מה איכפת לו. שתחשוב מה שהיא רוצה.

היא הרימה את החולצה והראתה לרגע ארוך את שדיה.

הוא תהה האם ידעה שאמא שלו מתה בלילה ואם רצתה לנחם אותו באבלו.

מגיע לי חשב, והדמעות פרצו כנחשול בלתי נשלט.

הצעירה משכה את שולי חולצתה ונעלמה בדירתה.

הוא עמד שם דקה ארוכה מנסה להרגע. הוא ידע שהוא אינו דוחה את הלויה יהיה מה שיהיה. לגבי האצבע כבר לא היה בטוח. בשלושים יחליט סופית. ואולי לא.

יצחק יוץ גינסברג

.

.

לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים, הטבות ומבצעים
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

.

קטגוריות:: מסיפורי יוּץ

אודות הכותב:

RSSתגובות (15)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. [...] This post was mentioned on Twitter by naama peled and David Dudi Califa, בייגלה. בייגלה said: יש מעט דרכים טובות יותר לפתוח את היום מאשר עם סיפור חדש של יוץ. קבלו אחד שיוציא אתכם מהבית עם חיוך Yitzhak Ginsberg http://fb.me/Kz82yp6J [...]

  2. מאת סמדי:

    סיפור מותק
    תבורך

  3. נוגע ללב וכתוב נהדר.

    מגי

  4. מאת תחיה:

    יוץ, אתה כותב נפלא. כבר שלושים שנה חושב מיוחד וכותב נפלא.

  5. מאת טליק:

    תעשה מזה סרט :-)
    כתוב נהדר

  6. מאת nava:

    מה זה חמוד! ממש ~ מוצץ אצבע עדיין? כתיבה שלוקחת אותנו לדמויות ,למקומות ולפורמיקה של המטבח בישראל הלא עוד ~

  7. מאת איילת קרבצקי:

    גבר\ילד של אמא, אבוד שהיא איננה אובד שהיא ישנה

  8. מאת מורן:

    מי זה יוץ? מה זה יוץ? מה זה הסיפור המתוק הזה? מה זה האתר המופלא הזה?
    עכשיו הגעתי.
    הולכת לצלול.
    יש לי תחושה שאני עומדת ליהנות…

  9. מאת טובה:

    עכשיו הכל ברור… הכישרון לפרטים הקטנים…
    אהבתי

  10. מאת bigjack:

    כתיבה מרתקת מהמילה הראשונה ועד האחרונה….
    זה נשמע כמו פתיח לספר טוב עם איזה 300 עמודים צפופים לפחות.

  11. מרתק, אי אפשר היה להפסיק לקרוא

  12. מאת איבי:

    היה מרתק לקרוא, נהניתי.
    תודה :)

  13. מאת מוסי ערמון:

    חמוד לאללה ובדיוק באורך הנכון.

השארת תגובה