הדבר האמיתי

יומיים לפני יום הולדתו החמישים ותשע, יעקב הרגיש כאבים בצד. אני בטח הולך למות, הרהר כשהוא מכין נס קפה עלית מהקופסא שבמקפיא. כבר שלושים וחמש שנה הוא שותה את הנס בימי שישי בבקר לזכר הימים ההם.

הוא גר בווסט הוליווד בבית דירות מתקלף עם נוף למגרש חניה ואוהב ללגום את הקפה בעמידה כשהוא מציץ בנעשה מבעד לתריסים. בשמונה בדיוק הוא נכנס למרצדס החבוטה ונוסע ליורו קפה בבברלי הילס על סנטה מוניקה הקטנה וקמדן. בכניסה לקפה נתקל במבט צוהל של זוג תירים יפנים. הם הגישו לו נייר והוא חתם ואחרכך הוא הצטלם עם האשה. בדרך כלל לא היה איכפת לו להיות ג'ק ניקולסון, אבל היום הוא הרגיש שאין לו כוח. פשוט נמאס.

הוא יושב בחוץ על מקיאטו. המזג אויר אפרפר, מה שהמקומיים מכנים "עגמומיות יוני." הוא נזכר באיזה אימרה של גורו זן שאת שמו שכח, "כשהחיים מגיעים לשום מקום, תרד תחנה אחת קודם," וניסה להבין אם הפעם זה משליך עליו. הוא הגיע להוליווד כדי ללמוד קולנוע. בשנות השמונים הפיק שני סרטי פעולה שלא הניבו הרבה. הוא דיבר עם אנשים על הפרוייקט הגדול הבא ובנתיים מכר פוליסות ביטוח חיים עד אמצע שנות התשעים שאז כבר אף אחד בתעשייה לא הכיר אותו והטלפונים שעשה הניבו במקרה הטוב תשובות מתחמקות.

הוא לגם את המיקאטו והחליט שזהו, הוא חוזר לרחוב גורדון כדי לבלות את שארית ימיו בין בני עמו. אוטובוס תיירים דו קומתי בצבע אדום חלף על פניו. הנהג אמר משהוא במקרופון והתיירים שבקומה השניה הפתוחה נופפו לו בצהלה וצילמו. בשנים האחרונות התרבו סיורי התיירים בעיר. הם נעו ממקום למקום בחיפוש אחר הכוכבים.

חבר שלו אריה עשה מזה כסף טוב. גם יעקב. הוא ישב ביורו-קפה כל יום בין תשע לשתיים עשרה. האוטובוסים של אריה עברו כל חצי שעה. הנהגים סיפרו לתיירים שזה בית הקפה השכונתי של ג'ק ניקולסון. יעקב לא היה צריך לעשות כלום. רק להסתכל במבט אטום מאחורי המשקפיים השחורות. אריה שילם שלושים דולר לשעה ואת הקפה.

ג'ק ניקולסון

לנדרובר כסופה עצרה בחריקה סמוך למדרכה. איש גוץ, מדובלל שיער במכנסיים קצרים וטי שירט יצא ממנה. הוא אמר משהוא לנהג שהמשיך בדרכו. האיש נכנס לקפה, החליף מילה עם הבעלעבית שטרח על מכונת האספרסו וחזר החוצה. השולחן שליד יעקב היה פנוי אבל ללא כסא. יעקב החווה בידו והאיש הודה לו ומשך את הכסא.

הוא נתן ביעקב מבט מהיר וחייך.

"כן," יעקב אמר, "אני יודע."

"אתה דומה שתי טיפות מים לג'ק."

יעקב עיווה את פניו. הם החליפו כמה מילים על מזג האויר. לאיש היה מבטא אוסטרלי. הוא היה מוכר, אבל יעקב לא היה בטוח. הבעלבית הוציא פאניני ואפסרסו כפול. האיש חיסל במהירות והוציא סיגריה. הוא הציע ליעקב, אבל יעקב הודה בנימוס. הוא שאל את יעקב אם זה מפריע. יעקב אמר שלא.

האוטובוס של תשע וחצי עבר. קולו של הנהג התגבר על רעש המכוניות. אפשר היה לשמוע בבירור שהוא אומר "ג'ק ניקולסון." האנשים בדאבל דקר מחאו כפיים.

האיש שישב ליד יעקב חייך חיוך רחב. יעקב ידע שהוא קלט מה קורה וזה עצבן אותו.

"זאת העבודה שלך?"

"לא. אני מפיק."

"אבל אתה יושב פה במקרה?"

"לא." יעקב לא רצה להשמע גס רוח, וקיוה שהזר יבין שזה לא בראש שלו כל השיחה הזאת.

"זו הפרנסה שלך?"

יעקב החליט להיות סבלני. "כשאני בין הפקות, אז לא איכפת לי לעשות את הג'וב הזה. חבר שלי מנהל חברה לסיורי תיירים. הוא הכי מצליח כי בסיורי כוכבים שלו התיירים רואים את הכוכבים. אצל האחרים הם עוצרים ליד איזו אחוזה מעל סנסט ואומרים שכאן גר זה וזה, והכל סתם, בולשיט. לפעמים זה סתם בתים. אבל אצל החבר שלי זה הדבר האמיתי. מקבלים תמורה. יש לו גם את שרון סטון, את טם הנקס ואת סטיבן ספילברג."

האיש צחק. "זה לא בדיוק הדבר האמיתי."

"לא בדיוק," יעקב הצטדק. מה פתאום הוא צריך להגן על אריה? "אבל פה בהוליווד הכל זה אשליה אחת גדולה, אז מה זה משנה אם אני ג'ק ניקולסון האמיתי או לא? העיקר שאנשים מאמינים שאני ג'ק וזה עושה להם טוב."

"יש בזה משהוא," אמר הגוץ – מהורהר.

"לכל שחקן יש כמה כפילים," יעקב המשיך. "הדמות על המסך, הכפיל בצילומי האקשן, הדמות התקשורתית והאיש הפרטי." היתה לו נטיה להתפלסף שלא עשתה לו טוב. בדרך כלל אנשים התעייפו ממנו – אבל הזר נראה מעוניין.

"אתה יכול להגיד את זה על כל אדם," אמר האיש והדליק סיגריה נוספת.

יעקב הנהן. "האמת, נמאס לי להיות ג'ק."

האיש אמר, "ולי נמאס להיות ראסל."

"זה השם שלך? ראסל? אני ג'ייקוב, נעים מאוד."

הם לחצו ידיים ושתקו.

הלנדרובר הגיע חמש דקות אחרכך ואסף את ראסל.

הבעלבית יצא כדי לנקות את השולחן. "זיהית אותו?" הוא שאל את יעקב.

"לא. מישהוא חשוב?"

"ראסל קרואו," אמר הבעלבית. "נורא נחמד. על מה דיברתם כל כך הרבה?"

"על עבודה," אמר יעקב. "אני מפיק, הוא שחקן," הוא התנשף בכבדות מנסה להסתיר את הסערה הלבבית שהתרגשה בחזהו.

"לא ידעתי שאתה מפיק. חשבתי שאתה כפיל," אמר הבעלבית.

"מאחורי כך כפיל יש אדם אמיתי," יעקב אמר.

הבעלבית לא ענה. הוא נשא את הצלחות הריקות והקפה.

"תפסנו מה זה ראש ביחד," יעקב אמר – אבל הבעלבית כבר נבלע בקפה. יעקב חיכה לאטובוס של שתיים עשרה ומיד אחר כך צילצל לאריה.

"אני פורש," הוא אמר לו.

"הוליווד האמיתית הציעו לך יותר כסף?" הוא התכוון למתחרים.

"לא –מה פתאום?"

"אז למה? אתה יודע כמה קשה למצוא ג'ק ניקולסון שנראה אמיתי?"

"אני חוזר לארץ."

אריה נחר בבוז. "טוב," הוא אמר, "לך הביתה לנוח. נדבר בערב. בכל מקרה אני מעלה לך בחמישה דולר לשעה."

יעקב ישב עוד שעה ארוכה. הוא לא רצה את האספרסו הכי טוב בעיר. הוא רצה לחזור לדירה, ללגום שוב מהנס ולחשוב על הכאב בצד שהתפשט עכשיו בכל הגוף.

לינק להרשמה לעדכונים במייל לפוסטים חדשים בבייגלה

קטגוריות:: מסיפורי יוּץ

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (8)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת סתיו אדם:

    הדברים הקטנים ……

  2. מאת איתמר:

    כתוב יפה. מבוסס על סיפור אמיתי?

  3. מאת טליה:

    פשוט תענוג. מוכנה להתחיל כך כל בוקר,מה זה כיף…
    שמא אפשר להציע לכבודו להיות המספר האישי שלי,כל בוקר,על תקן מאמן אישי…נא לשקול ההצעה בחיוב…
    תענוג כבר אמרתי?

  4. [...] This post was mentioned on Twitter by naama peled and David Dudi Califa, בייגלה. בייגלה said: בוקר טוב לכולם. אולי סיפור מהוליווד יקל קצת על עומס החום http://fb.me/D07y5C3U [...]

  5. מאת gils33:

    מעולה -פשוט מעולה

  6. מאת CooknBake:

    קצת הרבה באיחור, אבל מ'כפת לי, הסיפורים האלה תמיד כייף לקרוא אותם, במיוחד כשהם כתובים על ידי אדם כ"כ כשרוני.

    תענוג!

  7. מאת Yoni:

    Cool story papa

  8. מאת ויקי:

    מתי יהיה ההמשך של הסיפור רוצה לדעת איך נגמר – מה היו הכאבים
    האיש חי או…..???????.

השארת תגובה