מוס שוקולד תפוז שחיתות, בלי לשמור שום דבר לעצמי

שמונה שנים בדיוק עברו מאז הפכת לנקודה אדומה בתחנת הרכבות הענקית של הונג קונג. עליתי לרכבת והבטתי בחולצתך האדומה מתרחקת והופכת לכתם זערורי בעברי, דרך מסך דמעותי. לפעמים קשה לי להישיר מבט לרגע הכואב הזה, לרגע בו הפכתי להיות מותרת לכל אדם. גרושה.

גרושה.

אני גרושה!

כמה ימים לפני שהפכת לכתם האדום שילחת אותי לחופשי. "שליח שני" (במילעיל) גירש אותי בשמך ברבנות המאולתרת של הונג קונג. שמחתי שלא היית שם, לא חושבת שהייתי עומדת בזה מולך. ישבו שם שלושה זרים בכיפות ושאלו אותי למה אני רוצה להתגרש.

יכולתי לספר להם שהדבר שהכי ניחם אותי היתה העובדה שגרנו בקומה החמישים ושאם יום אחד באמת ישבר לי, אוכל להפסיק את זה בשניה ופשוט לקפוץ מהחלון. אבל החלטתי ללכת על משהו יותר סולידי עם קריצה לאידיש קייט. סיכמנו שאומר שאתה מתבולל ושאני רוצה לשמור על בית יהודי. הם היו מבסוטים מההסבר ולא ידעו שאחרי הטקס הלכתי לבד לוואן צ`אי ואכלתי דים סאם בכמויות מסחריות עם שרימפס והכל.

I love Dim Sum

I love Dim Sum

ישבתי לבד במסעדה ההומה, מול ערמות הצלחות הריקות והבטתי בגשם החם שירד בחוץ. גשם הונג קונגי שהפך את הקיץ לסיוט מתמשך. הזמנתי חצי מהתפריט מבלי לחשוש שמישהו יחשוב שאני חזירה, כי ידעתי שסוף העולם כבר כאן ושיכול להיות שאפילו לא אדרש לשלם את החשבון.

ישבתי שם שעה ארוכה וחיכיתי שמשהו נורא יקרה. רעידת אדמה. צונאמי. מלחמת עולם. משהו שיחקוק את הרגע בו התגרשתי ברזומה של העולם. מלצרית הפילה צלחת, מנה הוחזרה למטבח, מסביבי התחלפו הסועדים וחוץ מזה שום דבר לא קרה. נדמה היה שכל האנשים שמסביבי התעקשו להדחיק את הקץ המתקרב ולא ייחסו לארוחתם האחרונה כל חשיבות. פקידים אכלו את ארוחת הצהריים שלהם בשקיקה, שואבים בקולות מיצמוץ צלחות ענקיות של מרק אטריות וחזיר, חבורת סיניות מבוגרות וקולניות חגגו יומולדת וזוג זרים עיין ברצינות בתפריט הגדוש ובסוף הלך על הקונבנציונלי – אגרול ודים סאם במילוי פורק.

"מפגרים" חשבתי לעצמי ונזכרתי בכל אותן פעמים בהן נכנסנו שנינו למסעדות ללא תפריט באנגלית ופשוט ביקשנו מהמלצר את מה שטעים. היו כל כך הרבה נפילות של מנות בלתי אפשריות המורכבות מביצי אלף השנים ולשונות אווז, אבל היו גם כל כך הרבה צבעים חדשים לקשט בהם את קירות הזכרון שלנו, כמו אותה ארוחת נחשים בה אכלנו 12 מנות שונות המורכבות מבשר נחש. ממך למדתי שלא אומרים "איכס" על אוכל, אלא רק אחרי שטועמים. נזכרתי וליבי נמלא פחד. מי יאהב אותי עכשיו?

יצאתי מהמסעדה וישבתי על המדרגות של הגן הקטן הצמוד לה. שוב התחיל לרדת גשם וקבוצת הסינים הזקנים שתרגלו טאי צ`י, אספו את החרבות, המטפחות ואת עצמם ורצו לתפוס מחסה. דמעות גדולות של גשם הכתימו את חולצתי הכחולה ואני התקשרתי אליך.

"אתה לא נשוי לי יותר. אנחנו גרושים." אמרתי לך בקור.

"את בסדר?" ניסית לברר.

"חייבת ללכת. יש כאן גשם מטורף ואני לא שומעת כלום." שיקרתי ולא ידעת שעמדתי שם עוד שעה ארוכה, בגן שתחת מקום העבודה שלך, מביטה בדגי הזהב ששחו להם בנעימים בבריכה, יודעת שבישראל היו דגים אותם מזמן וששום שלט עם "אסור", "נא" או "בבקשה" לא היה מציל את הדגים המסכנים האלה. קיוויתי שהגשם יחפוף לי את המחשבות האפוקליפטיות ששחו לי בראש, אבל הוא לא.

עשיתי איתך כל כך הרבה טעויות ולא אהבתי אותך כפי שראוי היה שיאהבו אותך. קטפתי אותך בחופזה מהמקום בו הרגשת בבית, מהקיבוץ שאהבת. "אני עוזבת. אני נחנקת פה! אתה יכול לבוא איתי אם אתה רוצה…" אמרתי לך אחרי תקופה ארוכה מדי בבועה האנגלוסקסית, הזרוקה בלב המדבר בה היית מוערך ואהוב ויכול להבין את השיח. עקרתי אותך ביד גסה ונטעתי אותך, מבלי להקפיד על שורשיך במקום בו הייתי לך פה ואזניים. תרגמתי לך הכל – חדשות, כתובות ואת החברים שלי ובדרך איבדתי אותך. עד היום כשאני רואה חדשות אני מתרגמת אותן סימולטנית בראש מעברית לאנגלית. בכל פעם שאני מבינה שלא אצטרך לעשות זאת יותר יש בליבי הקלה. אין לי כוח יותר לתרגם לאף אחד את החיים.

היו במסע המשותף שלנו כל כך הרבה מראות. אנגליה, הונג קונג, מדבר וים. לקחת אותי לכל מקום בו חשבת שאחייך. כמו פנקס הקטן, דחפת אותי בניגוד לרצוני למקומות בהם חשבת שנפשי תנוח. לפעמים הייתי משא כבד, אני יודעת. לפעמים הייתי מותק, כמו שאני יודעת.

זוכר את הפעם הראשונה שלקחת אותי לאכול דים סאם? איך הסתבכתי עם המקלות והתחלתי לבכות? ואתה אחזת באצבעותי בידיך הגדולות והנעת אותן. "אף אחד לא מסתכל, נמה. את לא מעניינת אותם ובעוד חודש כבר תצליחי להרים שני אפונים משומנים יחד…" שדלת אותי ואני נענתי. עד היום אני מצליחה להרים שורת אפונים משומנת. בזכותך.


לפעמים אני שוכבת במיטה ועוצמת עיניים בחוזקה, אני מפליגה בנמל ההונג קונגי, נשענת על דמותך התמירה, מניחה לך להחזיק בידי ולהוליך אותי בשוק הפרחים ואחר כך, מרחק כמה רחובות, אנחנו פונים לשוק הדגים ומתעכבים ליד דוכן הקרפדות הארסיות. הרוכל מגיש לי אחת ואני בורחת ושנינו צוחקים נורא. אנחנו עוברים ליד חנויות הדגים ומשתגעים מהסינים האלה, אויבי הטבע שאוהבים את הסביבה בסביבתם, שהוציאו שוניות שלמות והכניסו אותם לאקווריום.

"מה עדיף?" אתה שואל אותי "כריש חי באקווריום או מת במרק?" בסוף הדיון הייתי משדלת אותך ללכת לאכול דים סאם ומרק סנפיר כריש ב"דרקון הזהב" כמו בכל יום ראשון. כשהדמיון שלי לא עובד והזכרונות מתחילים להטשטש אני מדפדפת באתרי תמונות בערכים "דים סאם" ו"הונג קונג".

היום אני יודעת שאתה מבין שהייתי חייבת ללכת, אחרת הייתי מתה לך בידיים. משעמום, מעצבות ומיאוש. הייתי צריכה לברוח מהקשר הזה כדי לפגוש את עצמי. הייתי צריכה לגרד את התחתית, לחטט בפח הכתה כדי למצוא שם סנדוויצ`ים חצי אכולים, להשמין עד כדי חנק ולחיות בבדידות מזהרת כדי לדעת שאני קיימת בשביל עצמי גם במקומות הנמוכים ביותר ושיש בי את הכוחות להציל את עצמי מעצמי.

בערב שלפני הטיסה חזרה לארץ, סימנתי את הבגדים שלך באותיות, כדי שתדע איך לשלב אותם כשלא אהיה. עיוורון הצבעים שלך גרם לך להתלבש כמו ליצן ולכן את העניבות האדמדמות סימנתי ב- RD ואת הירוקות ב- G. "אל תעשה לי בושות, טוב? ותמצא אשה עם טעם טוב" כך כתבתי לך בפתק על ארון הבגדים.

מצאת את ג'סיקה, עוזרת הבית הפיליפינית שהיתה לנו. היא היתה ילדה יפה, בת 17, אז, עם כל המידות הטובות. ג'סי היתה חייכנית, טובת לב, דאגנית ומתמונות הפייסבוק אני למדה שהיא גם מאד מאד ולדנית. כל כך אחרת ממני.

פעם, כשהייתי באילת, התקשרתם אליי כדי לספר שאתם מתחתנים וגם כדי לבקש מתכונים, כי עם כל הכבוד לאהבה צריך לאכול משהו. "היא לא יודעת להכין אוכל" המתקת איתי סוד ואני קצת שמחתי. הכתבתי לך כמה מתכונים שאהבת. מרק בצל, פשטידת פטריות, פאי רועים עם אפונה בצד, "עוגיות סופי", פיצה וגם מוס שוקולד. אחר כך בכיתי לילה שלם כי ידעתי שזהו. אתה לא שלי יותר לעולמי עולמים. כשהתקשרת שוב אמרת שיצא טעים, אבל לא אותו דבר. חייכתי חיוך שקרני ואמרתי שכנראה היה חסר הטאצ' שלי, אבל זה לא היה נכון.

עכשיו, אחרי שמונה שנים, אני יכולה להיות מספיק גדולה כדי להתנצל ולהגיד לך שיצאתי מה-זה-קטנה. בכל אחד מהמתכונים השמטתי את המרכיב הסודי שלי, אותו אני הוספתי, זה שעשה את הטוויסט והפך אותו למה שהוא. "תמיד תשמרי משהו לעצמך" אמרה לי סבתא ליליאן שלי בחתונה שלנו ואני שמרתי.

אז הנה, מוס השוקולד-תפוז, כפי שהכנתי אותו לך וכפי שאני מכינה היום למוריד הגשם, האיש שאני אוהבת. בלי קיצורי דרך, בלי להחסיר דבר ובלי לשמור משהו לעצמי.

מוס שוקולד-תפוז גירסת הבדיוק בדיוק על הגרם

מוס שוקולד-תפוז

 

 

 

 

חומרים (לעשר מנות):

8 ביצים

8 כפות סוכר

500 גרם שוקולד מריר מעולה (לינדט, לינדט, אלא מה?)

4 כפיות גרד תפוז כתום (הירוקים של תחילת העונה לא יצלחו)

2 כפיות תמצית וניל

2 שמנת מתוקה טריה

כפית וחצי אבקת סוכר

כלים:

קערת זכוכית חסינת אש גדולה מאד

קערית

מחבת

מיקסר יד / מטרפה

נילון נצמד

וכך עושים:

1. מפרידים את החלמונים והחלבונים.
2. מקציפים את החלבונים עם הסוכר לקצף נוצתי ולא נוקשה, מה שנקרא "נוסע". הוסיפו הסוכר ישר עם תחילת ההקצפה והקצף יסע לכם לאן שתרצו.
3. העמידו מחבת על האש ובה שני ס"מ מים. כשהמים רותחים שימו על המחבת את קערת הזכוכית הגדולה.
4. שיברו לתוך קערת הזכוכית 400 גרם שוקולד מריר והמיסו לקרם חלק. אני לא נוגעת ולא מערבבת עד הרגע האחרון. תנו לשוקולד זמן והרחיקו סקרנים, אין דבר יותר טעים משוקולד משובח נמס.
5. כאשר השוקולד נמס לגמרי מכבים את האש ומוציאים את הקערה מהמים.
6. מוסיפים מיד את החלמונים. בוחשים במהירות, עדיף שמקסר יד או במטרפה, כדי שלא תצא לכם חביתה.
7. מוסיפים את הוניל ואת גרד התפוז ובוחשים טוב טוב.
8. מכניסים לקערת השוקולד מחצית מהקצף ובוחשים חזק, בלי רחמים ובלי קיפולים.
9. לאחר שמתקבלת עיסה חלקה מקפלים בעדינות בעדינות את החלק השני של הקצף, לתוך עיסת השוקולד. כאן המקום לחן, חסד, רחמים והרבה אוויר.
10. מכניסים את העיסה החמימה לקירור של רבע שעה במקרר, מכוסה בנילון נצמד.
11. מקציפים את השמנת המתוקה לקצפת, בתחילת ההקצפה מוסיפים לה כפית וחצי אבקת סוכר.
12. מוציאים את עיסת השוקולד מהמקרר ומקפלים לתוכה את הקצפת בעזרת מרית.
13. עכשיו מחליטים במהירות – אפשר לחלק את המוס לקעריות קטנות ולכסות אותן בנייר נצמד או להגיש בקערה מרכזית גדולה, כמו שאנחנו עשינו.
14. אחרי שמחליטים, שולחים את המוס לתקופת צינון בת כעשר שעות (אפשר ורצוי יותר) כשהוא מכוסה בנילון נצמד. למוסים יש נטיה לספוח אליהם את כל הריחות של המקרר, אל תוותרו על הכיסוי ההרמטי.
15. לפני שבאים האורחים גררו על המוס שוקולד מריר עם שקדים ותפוז של לינדט. זה מה שנקרא "חטא על פשע".
16. יש להעביר את המתכון הזה בדיוק בדיוק, בלי להחסיר ביצים, שוקולד או גרידת תפוז. אל תהיו רעים כמוני.

מפרידים את החלמונים והחלבונים.

מפרידים את החלמונים והחלבונים.

מקציפים את החלבונים עם הסוכר לקצף נוצתי ולא נוקשה, מה שנקרא "נוסע". הוסיפו הסוכר ישר עם תחילת ההקצפה והקצף יסע לכם לאן שתרצו.

מקציפים את החלבונים עם הסוכר לקצף נוצתי ולא נוקשה, מה שנקרא "נוסע". הוסיפו הסוכר ישר עם תחילת ההקצפה והקצף יסע לכם לאן שתרצו.

מוכן

מוכן

שוברים שוקולד 70% לתוך קערת זכוכית.

שוברים שוקולד 70% לתוך קערת זכוכית.

ביין מארי מאולתר.

ביין מארי מאולתר.

רק מסתכלים, לא נוגעים.

רק מסתכלים, לא נוגעים.

מתחיל להנמס. עדיין לא לגעת.

מתחיל להנמס. עדיין לא לגעת.

מורידים מהאש ומערבבים.

מורידים מהאש ומערבבים.

מוסיפים מיד את החלמונים. בוחשים במהירות, עדיף שמקסר יד או במטרפה, כדי שלא תצא לכם חביתה.

מוסיפים את הוניל ואת גרד התפוז ובוחשים טוב טוב.

מוסיפים את הוניל ואת גרד התפוז ובוחשים טוב טוב.

מכניסים לקערת השוקולד מחצית מקצף החלבונים ובוחשים חזק, בלי רחמים ובלי קיפולים.

מכניסים לקערת השוקולד מחצית מקצף החלבונים ובוחשים חזק, בלי רחמים ובלי קיפולים.

לאחר שמתקבלת עיסה חלקה מקפלים בעדינות בעדינות את החלק השני של הקצף, לתוך עיסת השוקולד. כאן המקום לחן, חסד, רחמים והרבה אוויר.

לאחר שמתקבלת עיסה חלקה מקפלים בעדינות בעדינות את החלק השני של הקצף, לתוך עיסת השוקולד. כאן המקום לחן, חסד, רחמים והרבה אוויר.

מכניסים את העיסה החמימה לקירור של רבע שעה במקרר, מכוסה בנילון נצמד.

מכניסים את העיסה החמימה לקירור של רבע שעה במקרר, מכוסה בנילון נצמד.

מקציפים את השמנת המתוקה לקצפת, בתחילת ההקצפה מוסיפים לה כפית וחצי אבקת סוכר.

מקציפים את השמנת המתוקה לקצפת, בתחילת ההקצפה מוסיפים לה כפית וחצי אבקת סוכר.

מוציאים את עיסת השוקולד מהמקרר ומקפלים לתוכה את הקצפת בעזרת מרית.

מוציאים את עיסת השוקולד מהמקרר ומקפלים לתוכה את הקצפת בעזרת מרית.

עכשיו מחליטים במהירות – אפשר לחלק את המוס לקעריות קטנות ולכסות אותן בנייר נצמד או להגיש בקערה מרכזית גדולה, כמו שאנחנו עשינו.

עכשיו מחליטים במהירות – אפשר לחלק את המוס לקעריות קטנות ולכסות אותן בנייר נצמד או להגיש בקערה מרכזית גדולה, כמו שאנחנו עשינו.

אחרי שמחליטים, שולחים את המוס לתקופת צינון בת כעשר שעות (אפשר ורצוי יותר) כשהוא מכוסה בנילון נצמד. למוסים יש נטיה לספוח אליהם את כל הריחות של המקרר, אל תוותרו על הכיסוי ההרמטי.

אחרי שמחליטים, שולחים את המוס לתקופת צינון בת כעשר שעות (אפשר ורצוי יותר) כשהוא מכוסה בנילון נצמד. למוסים יש נטיה לספוח אליהם את כל הריחות של המקרר, אל תוותרו על הכיסוי ההרמטי.

לפני שבאים האורחים גררו על המוס שוקולד מריר עם שקדים ותפוז של לינדט. זה מה שנקרא "חטא על פשע".

לפני שבאים האורחים גררו על המוס שוקולד מריר עם שקדים ותפוז של לינדט. זה מה שנקרא "חטא על פשע".

מוס רפואי!

מוס רפואי!

הרשומה הזו מוקדשת באהבה לגל ולדניאלה, הילדות האנינות ביותר שאני מכירה שהוכיחו לי שמוס שוקולד תפוז זה ממש לא קינוח רק לילדים גדולים.

הרשומה הזו מוקדשת באהבה לגל ולדניאלה, הילדות האנינות ביותר שאני מכירה שהוכיחו לי שמוס שוקולד תפוז זה ממש לא קינוח רק לילדים גדולים.

תודה לאלדד מאסטרו היקר והגאוני שצילם לנו מחמאות. אמרו לך פעם שאתה מצלם נפלא? כשתהיה גדול אתה חייב להיות צלם.

.

.

לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים, הטבות ומבצעים
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

.

קטגוריות:: מתוקיםנעמה פלדפוסטים אהוביםשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (88)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת סתיו אדם:

    חברה שלי…..וואו ….

  2. מאת עפרה:

    נעמושה, חיבוק חזק וענק לאישה מדהימה ונפלאה.

  3. [...] This post was mentioned on Twitter by David Dudi Califa, בייגלה. בייגלה said: כמובטח, המתכון של מוס השוקולד הכי מהמם + פלוס סיפור http://fb.me/DQ5eFwWZ [...]

  4. מאת טליה:

    אני נפעמת,בכל פעם מחדש, מכשרון הביטוי המדהים שלך.ומיתר הכשרונות. תבורכי.
    טליה

  5. מאת אתי אלבכרי:

    כפרה עלייך..אפשר לבקש ממך חברות?
    חולה עלייך, על הכתיבה שלך, על הנשמה שלך, על האושר ברוך השם שאופף בזמן האחרון כל תו ומילה ממך..חיבוק ענקי ממני.

    • מאת נעמה פלד:

      אתיקה, תודה.
      את יודעת שאני אוהבת אותך מאד ואת אחת מהנשים שליוו אותי אז וגם אחר כך.
      אני יודעת שאת מכולן מבינה על מה אני מדברת.

  6. מאת CooknBake:

    וואוו נעמה! לקרוא אותך זה לגלוש לעולמות אחרים, כמו ספר טוב שאי אפשר להפסיק לקרוא.
    (מתי יוצא הספר?? ;-) )

    המוס שלך עומד לככב אצלי בארוחת ערב שבת!! רק צריכה למצוא תפוזים צהובים… קצת קשה עכשיו.

    חיבוק ענק
    מירב

    • מאת נעמה פלד:

      מירבי,
      לספר עדיין אין לי אומץ. זה מחייב מדי…
      אם אין תפוזים אפשר לוותר עליהם, יצא לך מוס שוקולד עשיר ומצוין מאד מאד. חשבתי לעשות אותו בפעם הבאה לכיוון קפאי יותר. השאלה היא איך.

      • מאת הילה:

        זה מעניין שהיא העלתה את זה כי גם אני חשבתי שזה מה שאת צריכה לעשות.את מרתקת ומתוקה ומעניינת ואין מספיק ממך פה.את מסוג האנשים שכולם רוצים להיות חלק מהם אם זה לצערך או שמחתך את יודעת.אבל לספר זה מנקה ומשחרר(אני עברתי לא מעט וכך למדתי)אחר כך זוכרים רק את הדברים הטובים
        את מושא הערצתי החדש בזכות הבלוג ואני לא ממש מעריצה אף אחד
        הילה

  7. מאת מיה:

    נעמה המדהימה- הכנות, הכשרון, האהבה
    תענוג לקרוא כל פעם מחדש!

  8. מאת אורלי:

    קראתי בשקיקה כל מילה!
    לכמה רגעים הייתי שם איתך מול הדים סאם ואני יכולה להשבע שאפילו ירדה עליי טיפה של גשם. בחיי.
    נגמרו לי המילים :-)

  9. מאת סמדי:

    יקירתי המלים שלך הרטיטו לי את הלב
    הדמעות שלך הפכו גם לדמעות שלי
    התענוג בלקרוא את המלים את הרגע פשוט חוויה
    והתמונות של השוקולד זה דמעות של שמחה

    יקירתי מאחלת לך את כול הטוב שבעולם כולו

  10. מאת נטלי:

    כשתהיי גדולה את צריכה להיות סופרת ! ;-)

  11. בלעתי כל מילה, את כותבת מוכשרת ביותר, נוגעת בצנטרום של הלב.
    המוס משגע.

    מגי

  12. מאת יהודית חן לי:

    כתיבתך מופלאה, המתכון נהדר

    הרגשתי שוב את החוויה להיות בהונג קונג

  13. מאת shila:

    האם ניתן לצפות עוגות עם המוס המדהים הזה? תודה על התשובה shila

  14. מאת ורד פלגי מזור:

    Neshume' darling
    כמה אני אוהבת לקרוא אותך
    נשיקות

  15. מאת תומר:

    פעם ראשונה שאני קורא פה, קראתי וגמעתי כל אות בשקיקה, איזו כתיבה מדהימה!
    פשוט ווואו.

    שוקולד תפוז זה הטעם הכי אהוב עליי, כל כך הולך להכין את המתכון הזה.
    תודה רבה על הכנות.

  16. מאת רננות:

    עשית לי כזה מין גוש בגרון ….
    הרגשה שמיד תגענה הדמעות -
    כתבת כה יפה מהלב פנימה -
    ואיזה מוס שוקולד תפוזים מהמם !!!

  17. נעמה, האנינות הקטנות מריחות פה כתיבה בעלת ארומה אלגנטית ורעננה ששולחת אותות חשמליים בדיוק לקליפת הלב. מרגש. מרגיש.

    אמין ??? "בלי קיצורי דרך, בלי להחסיר דבר ובלי לשמור משהו לעצמי" – עוד נערוך מבחן טעימה :)

  18. נעמה,
    הרטטת לי את הנימים הכי רגישים,אני יושבת לי פה ודמעות זולגות מעיניי!!
    בא לי לחבקך!!
    והמוס…מתמוסס ומרכך את כל ההתרגשות!
    מדהימה!

  19. מאת maya100:

    איה פוסט מרגש!!

    תודה רבה על השיתוף (תרתי משמע)

  20. מאת yaffa:

    והכתיבה שלך נפלאה (התפוח שלא נופל רחוק…)
    והמתכונים נהדרים.

  21. מאת yaffa:

    את אישה אצילה!
    (חמק מההודעה הקודמת)

  22. נעמה, אישה מופלאה שאת, קראתי והדמעות לא ירדו כי נשארו בגן שתחת מקום העבודה שלו, איתך שמביטה בדגי הזהב ששחו להם בנעימים בבריכה אז, כשהגשם לא חופף לאחת אחת משתינו את המחשבות האפוקליפטיות ששוחות לנו בראש בבועת הזמן ההיא. כל פרידה מאהוב יש בה מעין המוות. לו לא תופרדי לעולםממוריד הגשם, האיש שאת אוהבת. בלי קיצורי דרך, בלי להחסיר דבר ובלי צורך שלו או שלך אי פעם לשמור משהו לעצמכם הנפרד. הילה, אשתו של אלן, שידע בחייו לאהוב בלי קיצורי דרך ובלי להחסיר דבר

  23. מאת קרנינה:

    וואו, בכלל לא אוהבת שוקולד עם תפוז
    אבל מחכה לספר!!;)

  24. למה הרסת ככה את המוס תגידי? אבל… האמת שכל מתכון שהיה מגיע אחרי סיפור כזה ודרך כזו להעביר אותו… היה הופך ל'דהוי בצילו'.
    עדיין המוס מגרה ובהחלט ינוסה (יש לי כזה כמעט זהה שאני מכינה בעוגה תלת שכבתית, אבל ה'סוד' הקטן של התפוזים כאן… מבדיל אותו אלף הבדלות), רק שהסיפור נעמה… הסיפור… הרגת אותי!

  25. מאת איילת:

    צחקתי ובכיתי-מהתרגשות.

  26. מאת NaomiP:

    הכתיבה שלך, המוס ואלדד מאסטרו
    ש ו ק ו ל ד בניחוח ת פ ו ז

  27. מאת תחיה אדר:

    קראתי בשקיקה את מה שכתבת. אין לי מושג מי את ואין לי שום תוכניות להכין אוכל אבל הסיפור שלך על אחרי הגירושים ריגש אותי מאד. אני תמיד מחפשת כתיבה שתיגע לי ישר בלב ואת עשית זאת בכתיבתך.

  28. מאת TamTam:

    נעמאמי, מהמם. ואני לא אוהב בכלל מוס שוקולד.

  29. מאת bigjack:

    זה אחד מהפוסטים הכי חזקים שלכם.
    סיפור קורע לבבבות עם מתכון שכובש לבבות.

    נעמונת את גדולה מהחיים ♥

  30. מאת מירית:

    קצר ולעניין, נעמה, את נוגעת. מאוד מאוד נוגעת.

  31. מאת פנינהט:

    התמלאתי כל כך הרבה עצב כשקראתי את הרשומה ואני כל כך שמחה שמצאת את דודי ויש לך אהבה עצומה.
    נעמונת את חייבת לקבץ את כל הרשימות שלך ולהוציא אותם בספר.
    את כל פעם נוגעת בי מחדש ובטוחה שגם בכל יתר הקוראים

  32. מאת דנה:

    כשאת רעה את הכי טובה! (פרפראזה למיי ווסט אאל"ט). איזה סיפור מקסים ועצוב ושמח.
    לחייכם של דודי ושלך.

  33. מאת פזית:

    זו היתה הפתעה נעימה לגלות שהלינק הוביל לסיפור מרגש שהותיר אותי עם תחושת חמימות. אאאאממממ נעים וטעים. המשך חיים נפלאים

  34. מאת גלית:

    פוסט מרגש, שפותח את הלב ואת כל החושים. ריגשת מאוד.

  35. איזה יופי! הכתיבה – ללקק את האצבעות! אני מקווה שתהיי מאושרת . את המוס אני דוקא מכירה ומוקירה.

  36. מאת עידית:

    מקסים,כמו השוקולד :מתוק,מריר

  37. מאת gils33:

    רשומה חזקה ביותר -נפעמתי

  38. מאת טליק:

    וואו
    את ממש כמו השירים שאת מגישה ביום שני אחר הצהריים ברדיו:

  39. מאת נורה גוסחא:

    וואו, איזה ספור יפה, נגעת לי בלב, תמשיכי לכתוב, אפשר למצוא הרבה מתכונים למוס שוקולד, אבל ספוריםמרגשים ………………..בודדים, תודה ששתפת אותנו

  40. מאת חלי;:

    ואוו, פוסט חזק!
    מרגש בכנות הישירה
    אהבתי ונראה לי שהתמכרתי לבלוג הזה..

  41. מאת חגית:

    הסיפור מרגש ומזכיר לי קצת את ההלם שעברתי אחרי הגירושין שלי…. מזדהה עם כל מילה… כתיבה יפה ומרגשת…. כל הכבוד !!!!
    והמוס, אני רוצה להכין אותו אבל אם יש משהו שאני שונאת ואלרגית אליו בעולם הזה הוא פירות כתומים (והתפוז ביניהם). האם אפשר להחליף גרידת תפוז בגרידת לימון ??? מישהו ניסה את המתכון בצורה הזאת ?? אשמח לתשובה !! תודה.

    • מאת נעמה פלד:

      בגירושין יש מוות קטן, ככה נדמה לי.
      אפשר לוותר על גרידת התפוז בכלל, אבל לימון לא יתאים פה.
      פשוט בלי גרידות יצא לך מוס שוקולד טעים ועשיר בטעם שוקולד.

  42. מאת סמדר:

    נכנסתי בגלל המתכון. ומצאתי את עצמי "בולעת" ברעב -את כל הסיפור, מתענגת על כל מילה, על כל משפט, על קוו המחשבה, על לאן זה הוליך..שכחתי לגמרי על המתכון. תודה לך.

  43. מאת יעל:

    הגעתי ממש במקרה, וממש לא במקרה התאהבתי!
    בא לי להתחיל לבשל ויותר מזה, בא לי להתחי לכתוב, את ממש מעוררת השראה!
    (וכן, גם הזלתי דמעה) :)
    מחכה לפוסט הבא!!!

  44. מאת תמנע קורץ:

    נעמה היקרה –
    יש לך מעריץ שרוף, שמפנה אותי בשעות האחרונות לקרוא את כתביך.
    יש לי רק מילה אחת להגיד על הסיפור+מתכון הזה:
    מושלם.
    כמו במתכון, כך גם הסיפור – המינון המדויק של רגשות ודרמה מבלי לגלוש לסחטנות רגשית.
    התיבול של ההומור העדין כמוהו כגרידת התפוז – מדויק להפליא.
    את יכולה להיות סופרת, את יכולה להיות שפית מס' אחת – את יכולה להיות כל מה שתרצי,
    כי את כבר את – וזה המתכון הכי מוצלח שיש……

    • מאת נעמה פלד:

      ולי רק מתחשק לתת לעצמי מכות חזקות חזקות בראש על שלא ידעתי שהאשה שכותבת לי תגובות כאלה מחממות לב, עמדה מולי ביום שישי האחרון. דודי היה בטוח שאני יודעת ולכן לא אמר לי דבר.
      תודה, על הכל הכל הכל.

  45. מאת אפי:

    יווווווווווווווווווווווו
    את לא מבינה, דמעתי, פשוט התחלתי לבכות, איזו כתיבה משובחת, איזו סחיפה, איזה זרם, איזו התנסחות, כל הכבוד לך ילדה!!!
    אני לא הולכת להכין ת'מוס כי אני לא יכולה לאכול ביצים חיות, אבל הוא נשמע לי מטריףףףף

  46. מאת ראובן:

    טור מרשים בכנותו ובסגנון הכתיבה. כייף, שנה טובה טובה!!

    הרווחת ביושר קורא נאמן נוסף.

  47. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    וואו. איך בא לי אותך בהארד קופי, לקחת את המילים שלך לרכבת בגשם. מדהים

  48. מאת מה זה משנה?:

    נעמה,אני לא מכירה אותך באופן אישי,אבל אני מה זה אוהבת אותך… :)
    את המתכונים אני בכלל לא קוראת….חולה חולה על הכתיבה שלך,את מוכרחה לשבת ולכתוב ספר. ניתנה לך מתנה והיא כשרון כתיבה יוצא דופן,מעין "נבירה חיננית" בעצמך שמגיעה לכל אחד עד לנים הכי צנום ליד הלב….את מקסימה אמיתית,זה אני בטוחה….ללא ספק הבלוג הכי מדהים!

  49. מאת רון:

    לא זוכר שקראתי פעם משהו בנשימה אחת כמו שקראתי את הסיפור שלפני
    המתכון . סיפורים עם הפי אנד אהובים עלי במיוחד !
    מקווה שזה גם הסוף שלכם ! :)
    }{.

  50. מאת מעיין דר:

    כתוב מדהים, באמת. פשוט נוגע ומרגש…

  51. מאת פלורנס:

    עשית לי קוועץ' בלב.

  52. מאת דינה:

    נעמה
    כרגיל… כתוב כל כך יפה . !

    נהניתי מאוד
    אלופים אתם!
    דינה

  53. מאת דנה:

    ואווו איזה פוסט מדהים. כן, ספר! דחוף!!

  54. מאת דיצה:

    הדמעות לא מפסיקות לזלוג וכן, זה בדיוק המוס שאני עושה.

  55. מאת רחל זהבי:

    נראה נפלא וטעים מאוד !

  56. מאת עירית לביא:

    כתבת נפלא, את מדהימה. אוהבת אותך!!!

  57. מאת אורי אפשטיין:

    אוי, פוסט מעולה מאד. ולמתקשים – גרד תפוז הוא מהקליפה, תודה, עכשיו תפסיקו לכלך את המטבח בחתיכות תפוז דביקות ותנו לי לעבוד.

  58. מאת איילה:

    נעמה, כל מה שאכתוב לא יתאר את מה שאני מרגישה. מקנאה על היכולת להיפרד, על היכולת לקחת החלטה, ועל האמונה ביכולת למצוא מישהו חדש… וכן, תודה גם על המתכון…. :-)

  59. מאת אתי:

    נעמה, אכן כתבת כל כך אמיתי, יפה ומרגש והמתכון מעולה!!!. לעבור על התמונות זה כיף וממש מפתה אותי להכין את מנת השחיתות המהממת הזו.

  60. מאת לאה:

    מגניב ממש עצום שאלה לי האם אני יכולה להניח את המוס על גליליות ממולאים בקצפת האם זה מספיק מוצק שאפרוס פרוסה כמו עוגה תודה ננסה את המתכון בכל אופן

  61. מאת tomer:

    מדהים . סיפור מהלב שנותן המון משמעות להכל.
    באתי בגלל השוקולד, אבל השוקולד בכלל איבד מטעמו תוך כדי הקריאה הרצופה.
    צונאמי יש בכל מקום וזמן.

  62. מאת קרן:

    ואוו נעמה, כמה יפה את כותבת. עדין לא ניסיתי את המתכון אולם בהחלט מתכוונת

  63. מאת נאוה:

    אין לי מילים. דודי, איפה מצאת את האישה המדהימה הזו?

  64. מאת דבי:

    אין עליך!! כותבת מדהים, ממש מתחברת למה שכתבת.המוס מדהים ואני לא חסידה גדולה של שוקולד תפוז..

  65. מאת אנו נימית:

    את כל כך מרגשת ונוגעת בנימים הדקים של הרגש. מופלא!

  66. תודה נעמה על ההזדמנות שאת נותנת לי להכירך …
    רוני

  67. מאת שי:

    נעמה
    בת משק
    כה מרגשת
    טעים שזה עושה גם חשק
    עכשיו אפשר למות בשקט…..

  68. מאת אירה:

    נעמה,אינני נוהגת להגיב על הפוסטים שאני קוראת,אבל כאן לא הצלחתי להתאפק… את הספר שלך הייתי קוראת בכייף…רגשת מאוד!

  69. מאת ג:

    אני רוצה להגיד לך, נעמה, שקראתי את הטקסט הזה כמה פעמים ותמיד אני חוזרת אליו. לא בגלל המוס, למרות שזה נראה נהדר, אלא בגלל הפשטות הנוגעת. לפעמים, כשקר לי בבוקר, אני נזכרת בשורה, "נזכרתי וליבי נמלא פחד. מי יאהב אותי עכשיו?" ולרגע נדמה לי שקר יותר וחם יותר בו זמנית.

    • מאת נעמה פלד:

      ג' יקרה,
      השמיים לא נופלים. לפעמים זו נחמה.
      תמיד יהיה מי שיאהב אותך אחר כך. תמיד. את זה הייתי כותבת על היד, אם היה לי אומץ להראות עם השטויות שלי ברחוב.
      ריגשת אותי.

  70. מאת פומיקי:

    נעמה, אנושית במובן היפהפה של המילה. טוב לדעת שאנחנו לא לבד. תודה

  71. מאת סתיו אדם:

    18 למרץ חודש ויומיים לאחר הגירושין שלי והקטע הזה מגיע כאילו …להראות לי שאפשר אחרת …כואב ? כן , קשה ? כן? תודה …כן בהחלט כן …

  72. כל כך ריגשי כל כך אנושי וכל כך אמיתי !!! מצדיעה לך על הכנות ועל האומץ – ריגשת אותי ברמות מטורפות (קראתי את הטקסט 3 פעמים )!!!!!!!!!!!!

  73. מאת מור:

    יואו! איך אפשר לעמוד בפיתוי?! נראה סוף הדרך…אני בטוח מנסה לשבת

  74. מאת אולגה:

    נעמה, כש"אגדל" אני רוצה להיות מסוגלת לכתוב כמוך.. הכנסתי נשימה עמוקה במשפט הראשון ולא הצלחתי לנשום יותר עד סוף הסיפור. פשוט מדהים!

  75. מאת דלית:

    ואוווווו…
    חיפשתי מוס שוקולד, בעמידה, באייפד במטבח, ומצאתי את עצמי נסחפת עם הטקסט ההורס הזה.
    את מדהימה !!!!

השארת תגובה