שלטים ורציפים

כשאבי היה בן שש אימו תלתה שלט לבן על צווארו. על השלט היה כתוב שמו ולאן צריך לקחת אותו. כך בשנת 1934 היא העלתה אותו ברציף מרסיי על רכבת לגרמניה. בין הרכבות הוא עבר מאחות צלב אדום אחת לשניה עד אשר הגיע ליעדו – לייפציג שבגרמניה. כל מה שהוא זכר היו לחמניות. 'כל אחות צלב אדום שקיבלה אותי בין התחנות נתנה לי בקבוק חלב ולחמניה חמה' היה מספר לי, כאשר בפעם אחת, מיני רבות שאלתי אותו מה, אם בכלל, הוא זוכר מאותה הנסיעה.

כשהגיע לרציף לייפציג, דודתו הרחוקה קיבלה את פניו בחיבוק דוב "אני חושב שהיא לבשה מעיל פרווה" הוא סיפר וגם הוסיף כי מאוד נהנתה מהתרגשות קהל הצופים בתחנה לנוכח חיבוקה מלא השמחה לראותו. מהר מאד לאחר מכן היא שילחה אותו לבית היתומים של הכנסיה הקרובה. הוא לא זכר הרבה מאותו בית יתומים. "היו שם הרבה ישו על צלבים, נדמה לי שגם הרביצו לנו על היד עם מקל, אבל יכול להיות שאת זה בכלל ראיתי בסרט אחר" היה מספר. בשלב מסויים באו לגייס ילדים לתנועת הנוער של המפלגה ה'נאציונאל דמוקרטית'. אבא נורא רצה גם להצטרף, כך סיפר. "היו להם תופים והם הלכו ברחובות, תיפפו באחידות, היתה תחושה של משפחה". הוא לא הבין למה התנועה ויתרה על הצטרפותו "היה לי חוש קצב נהדר, זה היה הפסד עצום עבורם, אם את שואלת אותי" תמיד אמר.

כעבור זמן קצר זימנו הנזירות את דודתו הרחוקה, אשר אז כבר מכרה את מעיל הפרווה עבור כרטיסי אניה לפלסטינה. הן ביקשו שתיקח גם אותו – כי אם בתנועה עם התופים והמדים כבר יודעים שהוא לא מתאים – אז הן, הנזירות, בטח לא מוכנות לקחת אחריות כשיגיעו אחרים – הקצינים במדים השחורים.

כשהעלו את אבא שלי לבד על האניה 'תל אביב' הוא כבר לא היה צריך שלט צוואר, אחיות רחמניות או הכוונה. זו היתה אניה של עליית הנוער, על כן לא היה צריך כרטיס, וטוב שכך, כי לדודה שמכרה את מעיל הפרווה לא היה מספיק כסף לקחת אותו על האניה שלה, או כך לפחות היא סיפרה. על האניה 'תל אביב' אבי כבר ידע את שמו, לאן הוא נוסע, בן כמה הוא ובעיקר גם שאף אחד לא ממש רוצה אותו.

אריק לביא

אבי, אריק לביא, בן התשע במשמר העמק.

היו המון בחורים צעירים על אותה אניה והם שרו שירים "אמנם לא היו להם תופים או מדים" היה מספר את אותה העובדה כדבר מה שקצת העציב אותו דאז, אבל הוא רצה להצטרף אליהם בכל מקרה. "היתה לי רק בעיה אחת" היה נזכר. "הם שרו בשפה מוזרה, עיברית, ואני שעד גיל תשע דיברתי רק גרמנית לא הבנתי מילה".

השיר הראשון, המשפט הראשון, שאבי למד בעיברית, בעודו עומד על רציף נמל חיפה בשנת 1937 היה 'באה מנוחה ליגע'.

בשנת 2004 רשמנו לו את אותו המשפט על המצבה.

קטגוריות:: אנשים עם בייגלהכותבים אורחים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (19)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת shula:

    מרגש מאוד ונוגע ללב.

  2. מאת רות:

    עצוב,ומרגש מאוד..

  3. מאת דנה:

    סיפור מקסים ומרגש.

  4. מאת יעל:

    תודה וחבל שהוא לא פה לרגש עם הסיפור בעצמו

  5. מאת נורית:

    הנצחה נפלאה.כתוב כ"כ יפה .

  6. מאת סמדי:

    מרגש ….נפלא ……..

  7. מאת bigjack:

    מרגש עד מאד
    כיף לקרוא אותך בכל פעם מחדש.

  8. מאת אריאלה:

    תמיד חשבתי על אבא שלך כעל זמר נשמה עוד לפני שהמשפט הפך להיות מושג, בעלי (שכבר איננו) ואני אהבנו אותו , נועה נכדתי מזכירה לי את השיר הנפלא שלו בכל פעם שאני אומרת את שמה או חושבת עליה, הרשימה שלך מקסימה וכתובה כסיפור מרתק , תבורכי

  9. מאת veredgy:

    שמעתי חלקים מהסיפור הזה בהזדמניות שונות.
    אכן, דרך רחוקה עשה הילד הנטוש הזה עד שהפך לזמר המוכר של "הסלע האדום" ו"שיר הקטר"- שסימלו את הישראלי החדש האמיץ והחזק.
    רגשת אותי מאוד ויפה מאוד ההקשר שעשיתם בין המשפט הראשון למשפט האחרון.
    תודה על השיתוף

  10. מאת === אורנה ===:

    קראתי פעמיים ונהניתי גם מהאזנה לשיר. היו ימים ……

    סליחה על החדירה לפרט, אבל למה דוקא עכשו ניזכרת בזה ?
    זהו יום השנה לפטירת אביך?

  11. מאת Yael:

    ראשית אני תמיד נזכרת – כל יום
    ויוני הוא אכן החודש בו איבדנו את אבא
    סוף יוני 2004

  12. מאת אלון:

    מקסים.איש מדהים וניכר שהעביר אליך חלק נכבד מכשרונו

  13. מאת yaffa:

    הכתיבה שלך נפלאה, וכן "הצצה" לחיי הורייך. אשריהם שהתברכו בבת כמוך. אני סקרנית לשמוע גם על אימך שתיבדל לחיים ארוכים.

  14. מאת gils33:

    אחד הזמרים הגדולים…ריגשת אותי

  15. מאת Yael:

    תודה תודה ואמא היא סלע בחיי כולנו – האישה הכי חזקה שאני מכירה. החזיקה אותו בחיים שנים :)

  16. מאת אוסי אזמי:

    שיר שמזכיר נישכחות.אוהבת אוהבת שירי ארץ ישראל היפה והיחידה.בא לי עוד

  17. מאת דרורית:

    אריק לביא האחד והיחיד כמה געגועים אליו.

  18. מאת איסי:

    רשימה מקסימה ומרגשת.
    צר לי על אבדנך / אבדנינו.
    אני זוכרת את קולו הרם בוקע מהרדיו בשבת בבוקר עת אבי עיבד את אדמת חצר בית ילדותי.
    שיריו מוליכים אותי אל ימים מאושרים בילדותי, של שבתות נינוחות.

    ברשותך שאלה – מדוע לנסוע ממרסי לגרמניה? (וכמובן התעלמי מהשאלה אם לא מתאים לך לענות).

השארת תגובה