קאהי עיראקי אמיתי ושתי סבתות מחייכות על ענן

יש אנשים שעומדים בתור לדברים הנכונים ויש אנשים מופרזים, כמוני, שעומדים שוב ושוב באותו תור. אני, למשל, עמדתי כמה פעמים בתור לטעם רע בשירים, חמש פעמים בתור להפרעות קשב וארבע פעמים בתור לסבתות. בחיי היו לי ארבע סבתות ואף לא סבא אחד. הנשים במשפחה שלנו הורגות את הגברים כשהם צעירים וממשיכות לחיות עוד שנים ארוכות כאילו כלום לא קרה.

את סבתא ליליאן שלי, הנסיכה מהחידקל, אתם כבר מכירים. נעים, הסבא שלי, נכפה עליה כשהיתה צעירה. מגיל צעיר היא לא באה טוב לאמא שלה. היא היתה פרא אדם לא קטנה שבמקום לרקום, להתנהג למופת ולדוגמא ולנגן פסנתר היא חיפשה צרות, סיכסוכים והציקה לכל מי שהיה בנמצא. במשפחה התרוצצו עליה כל מיני סיפורים והיתה שמועה עיקשת שהיא נשכה כלב שנבח עליה. אמא שלה חיכתה בכיליון עיניים לרגע בו תוכל להזדכות עליה וספרה את הימים עד החתונה.

סבתא ליליאן אמנם ניסתה לברוח בחזרה הביתה, אבל מצאה שם דלת נעולה ואמא שממש לא התכוונה להתייחס לפתק ההחלפה. אז היא חזרה לסבא שלי ורק אלוהים יודע איך יצאו להם שלושה ילדים, כי אהבה גדולה לא היתה שם. אני לא רוצה לחשוב על זה בדרך כלל, כי אלה בטח לא היו רגעים יפים לו או לה ואחר כך הוא מת והשאיר אותה עם ציווי ציוני, שלושה יתומים להאכיל ועם החופש שלה. היא כזכור לכם "לא רצתה אף כלב על הראש שלה" וניהלה מערכת יחסים רצופת עליות ועליות עם שוקולד, טחינה וסילאן.

את סבתא רוזה, הבלוגריה, אתם עוד לא מכירים. האמת היא שגם אני לא מי יודע מה מכירה אותה. סבתא רוזה היתה סבתה של אמי. היא היתה אמא של סבא שלי "חיים-אוהב-החיים". סבא שלי היה איש גבה קומה שאהב את החיים. אהב לשתות, אהב לאכול, אהב ספרים וכתיבה, אהב תנ"ך ושירים בלאדינו, אהב את הדרכים ואת הג`יפ שהיה לו ובעיקר אהב נשים. ונשים, כמעט מיותר לציין, אהבו את סבא חיים מאד מאד. המון נשים היו לסבא שלי, בכל יום היה מגיע הביתה, למושב המרוחק, עם בושם של אשה אחרת.

אם היה מישהו שהתאים בול להגדרה "עירוני" זה היה סבא שלי חיים שהעדיף סרטים, שתיה וספרים על מתיחת קווים בשדה, חפירת תעלות וחליבה. שלא בטובתו התפלק לו פעם אחת והוא הכניס את שר'קה, בת האיכרים להריון ושקע בבוץ. סבתא שרה היתה לולנית מוכשרת שבידיה המיובלות ובפיה הקפוץ לא היתה חדוות החיים לה הורגל סבא חיים. במגפיה הכבדים היא סימלה את הבוץ בו ישקע אם ישאר עוד רגע אחד במשק. אז הוא קנה לעצמו ג`יפ ומסרטה והיה עובר בין הישובים ומסריט סרטים בבתי העם. מאחורי כל מסך חיכתה לו אשה, לעיתים שתיים. אחר כך הלך לשתות ביפו, עם חבריו הבולגרים וחזר הביתה רק כשהיה רעב או כשחולצתו נשאה ריח בלתי נסבל. בחגורת המכנסיים שלו היה סטן שהגן עליו מהפדיונים ודמותו התמירה עולה לנגד עיניי כשאני שומעת את "שיר ערש נגבי".

סבתא-חיה-וילדע-חייע, אמא של סבתא שרה, שנולדה בוורשה והתחתנה עם חלוץ, שנאה בכל ליבה את השוורצע שהכניס את הבת שלה להריון. אני לא יודעת אם זה בגלל מוצאו או בגלל שהיא "הריחה" אותו וידעה שהוא אולי חתיך אבל ליד ההגדרה המילונית לאיש משפחה לא נמצאה התמונה שלו מחתל תינוק. כל אחד צריך להרים תרומה למען היקרים לליבך והוילדע-חייע תרמה את תרומתה החשובה בהכנסת מתחים אצל הזוג הצעיר, כפי יכולתה והיתה לה יכולת, בלי עין הרע.

סבא חיים חי מהר מדי ומת בגיל 51 מהתקף לב. נכנס הביתה וצנח בפתחו, מניח אחריו אשה שמעולם לא התחתנה שנית שגם היא התחלחלה למשמע הרעיון של הכנסת גבר לחייה והיתה מלבישה את זה בפולניות "שיש ילדות בבית", משק עני ושלש בנות, אחת מהן זו אמי, הדומה לו ביותר. אמא שלי נשארה לבד, כמו סינדרלה, עם שתי אחיות מפונקות ואמא רעת לב שהפכה את חייה לגיהנום.

על המצבה שלו כתבו החברים "פה נקבר חיים אוהב החיים" ושנים ארוכות אחר כך בא' באדר בכל שנה עלו לקברו אשתו, שונאת החיים, ושלש בנותיו. הן היו עומדות בשקט מול הקבר עליו פרחו רקפות והתאמצו לזכור משהו פרט לצעקות, המריבות, זנב המכונית המתרחקת, בלורית הברילנטין והריח העמום של בשמי הנשים. אחר כך היה הטיול הקבוע בין הקברים בבית הקברות ורשימת מצאי של מי שמת ושל מי שאוטוטו ימות. "אני לא זוכרת ממנו כלום" היתה אמא שלי אומרת "אני בכלל לא מכירה את אבא שלי". אבל לפעמים, בכל זאת, היתה מסכימה לספר לי שהוא אהב תנ"ך ושירים בלדינו ולחם עם חמאה ודבש ושהוא היה גבוה ויפה כמו יפתח, אחי וגם שהוא היה שובר לבבות ושהיו לו המון חברים. וזהו. "בטח יש לך עוד כמה אחים פזורים ברחבי הארץ" הייתי מציקה לה "בעצם יש לך אחים בכל העולם, הוא הרי היה בצבא הבריטי…" והיא רק היתה מחייכת את חיוכה העצוב והשיחה היתה מתה יחד עם זכרון היותו.

אמא שלי אהבה את סבתא רוזה מאד מאד. כשאמא שלה לא רצתה שהיא תסתובב לה בין הרגליים היא היתה שולחת אותה לסבתא רוזה. סבתא רוזה היתה אשה חכמה וצנועה, היה לה שיער לבן-לבן ועור כהה ועיניים עם מבט נוקב. כל השכנות במושב היו באות לדבר ולהתייעץ איתה כי ידעו שהיא בונקר ושהיא לא תסחור במידע שימסרו לה וגם בגלל שהיו לה תמיד עצות תבוניות ולא כאלה שגורמות לפירוק משפחות.

סבתא רוזה ידעה לעשות הכל. לרקום, לתפור והיו לה ימים מיוחדים להכנת איטריות, לכביסה ולהכנת בצק עלים. מדי שבוע ביום קבוע בדים היו נפרשים על הספות ועל החלונות ויריעות של בצק היו מונחות עליו.

אני לא זוכרת ממנה הרבה. רק את טעם הבורקס האלוהיים שלה עם תערובת הקשקבל הטיפונת מרירה וגם את היום בו היא מתה וחרולית אמרה לי שאני צריכה לבכות. אז ישבנו אחת ליד השניה באוטובוס המועצה הצהוב והיא בכתה באמת, עם דמעות וכל מה צריך ואני הרכנתי ראש וכיסיתי את הפנים ובכיתי בטוב טעם בכאילו וכל הילדים אמרו "סבתא שלהן מתה, סבתא שלהן מתה" והלב שלי חייך כי הרגשתי שמשהו מאד משמעותי וחשוב קרה. ובאמת משהו משמעותי קרה כי באותו יום אמא שלי התייתמה לחלוטין מהאנשים שאהבו אותה באמת באמת ותלתה את כל יהבה באבא שלי ובנו כי מהאחיות שלה ומאמא שלה לא תצמח הישועה.

עכשיו אני קצת מצטערת שבמקום לתמוך באמא שלי הייתי עסוקה בהתווכחויות ובשכנועים לגבי הלאק שהיא תמרח לי על הציפורניים הכסוסות שלי באמצע השיבעה. סבתא רוזה גרה עם דודה פיקה ולדודה פיקה היה אוצר. על השידה ליד הרוז' והאודם, היו לה שני בקוקי לאק. האחד אדום זונה והשני ורוד גננת. אמא שלי הסכימה לי למרוח את הורוד גננת, אבל תשוקתי כבר אז היתה לחוצות ולתוף ואני ניהלתי איתה משא ומתן תקיף, רוגש ובכייני שבסופו של דבר היא נכנעה לי והסכימה שאעטר את ציפורני ידיי ורגליי בלאק האדום וגם כשהכתמתי את כיסוי המיטה של פיקה היא לא כעסה עליי, אלא רק הסתכלה עליי בעיניים אדומות מדמע של מי שנשארה לבדה בעולם. "אין לי איך להוריד לך את זה" היא אמרה בעייפות ואני הסתובבתי חודש עם שאריות לאק אדום-זונה על הציפורניים, עד שהצלחתי ביגיעה רבה לכסוס אותן עד תום.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? הנה זה בא.

בשבועות באו אלינו ההורים של דודי. כמו הבלבוסטע המופתית שאני לא, התמקמתי במטבח, הכנתי פשטידות בטוב טעם, העפתי בלינצ'סים באוויר, לשתי בצק לפוקצ'ה של דודי וכשממש כבר לא יכולתי לראות שום דבר זב חלב, דבש, חמאה, שמנת וקמח וכל שרציתי היה שיבוא כבר יום כיפור, הזכיר לי דודי מאיפה הוא בא. "אצלנו בשבועות אוכלים קאהי. זאת מסורת!"  חבק האיש שלי את המסורת בשתי ידיו כאילו היתה לוחות הברית בכבודם ובעצמם וסרב להפרד יפה. עכשיו, אל תראו אותי ככה, אני בדרך כלל מצפצפת על המסורת ולא רואה אותה ממטר כשהיא לא באה לי טוב בתוכניות, אבל הממזר הזה יודע להפעיל אותי ומול פני ה"באמא-שלך-עזוב-אותי-בשקט-תן-להעביר ויש-על-השיש-ולשים רגליים למעלה" הוא שלף את המשפט שאף בלבוסטע שמכבדת את עצמה לא עומדת בפניו. שורו, הביטו וראו – "אין בעיה. נכין קנוי…".

"יש גבולות לעצלנות שלך, נעמה" תפסתי את עצמי לשיחת מוטיבציה מהירה והסתכלתי לי טוב טוב בלבן שבעיניים. "תזכרי צ'יק צ'ק מי זאת אמא שלך ומי היו הסבתות שלך ותראי לחוצפן הזה שאצלך לא קונים שום בצק עלים מוכן" המשכתי לנגן לגנים העירקיים-בולגריים שלי על המצפון בעקשנות של פולניה. "אז את עצבנית ומתוחה" הכלתי את עצמי כפי יכולתי "אף בצק עוד לא צנח מקצת מירמור. אנחנו כבר יודעים שאוכל לא עושים רק באהבה…" המשכתי ושלחתי את דודי לחפש באינטרנט מתכון לקאהי. שיעשה משהו במקום להסתובב לי בין הרגליים ולגלות עוד מסורות שנשתכחו מהעולם. כל שניה של שיעמום עולה לי בעוד מתכון עם שבעה שלבי הכנה מפרכים. הלך הנער לאינטרנט וחזר כעבור שעה קלה עם מתכון לקאהי.

"שאלתי בדף של בייגלה בפייסבוק איך מכנים קאהי, ומי קפץ?" זוהר קדוש הציף את עיניו היפות. "מי?" שאלתי בעייפות, תוהה אם זה הזמן להגיד לו שלא כל דבר שמוצאים באינטרנט הוא טוב ושבכלל, רוב המתכונים באינטרנט לא מדוייקים ושיתן לי קודם לראות את המתכון ו… אבל שתקתי, כדי שהוא לא ישלוף לי שוב את ה"קנוי" שלו. "ששון! דוד שלי ששון!" נופף דודי בדף שעליו מודפס אוצר. תגידו על האומץ והתעוזה שלי מה שתגידו, אני עם משפחה לא מסתבכת. ששון, כסוף התלתל, ידוע כבשלן שמבין ענין והמתכון הזה מבית טוב ולא סתם מבית טוב אלא מקורו בספר מתכונים עירקי שמסתובב באינטרנט וקוראים "עשט אידק" (תבורכנה ידייך, בעירקית) ואם יש לכם אפשרות, שימו עליו את היד עוד היום וגם ידיכם יבורכו.

וכך עשיתי:

קאהי עירקי

מאפה מיוחד לחג השבועות אותו מגישים עם ריבה מהמשמשים הראשונים שמגיעים אל השוק (ביכורים או לא ביכורים?)

חומרים:

4 כוסות קמח

2 כוסות מי סודה קרים

2 כפות חומץ

כף מלח

400 גרם חמאה רכה

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את הקמח, מי הסודה, החומץ והמלח, לשים לבצק חלק ומניחים במקרר לשעה.

מחלקים את הבצק לארבעה חלקים.

מרדדים כל חלק ומורחים בשכבה דקה אך רוגשת של חמאה רכה. נעזרים במרית או בסכין. לכל ארבעת החלקים מספיקים בשלב הזה 100 גרם.

בצק עלים

מקפלים כל חלק לשלוש ואז עוד פעם לשלוש. נותנים לבצק ליטוף ומכניסים למקרר לשעה, שינוח ויחשוב טוב טוב על מעשיו ועתידו.

בצק עלים

על הפעולה הזו בדיוק חוזרים ארבע פעמים ובכל פעם מורחים 100 גרם חמאה ולא שוכחים ללטף אותו.

בצק עלים

סבתא רוזה היתה אומרת שלגלילי הבצק אחרי הרידוד והקיפול צריך להיות מגע של שד. "סבתא, איך יודעים שהבצק טוב?" היתה אמא שלי מקשה וסבתא רוזה היתה צובטת לעצמה את שד שמאל ואומרת לה "גלי, כמו השט שלך הוא צריך להיות. רך, רך…". בקיצור, חברות. לא שד אחרי טיפול אצל ד"ר קליין, אלא שד בטעם של פעם. נפול, רך וחלק.

עד כאן, בצק עלים כמו של סבתא רוזה. ומעכשיו, עוברים לבגדד.

לאחר לילה שהבצק עורך תיקון שבועות במקרר, מכוסה בניילון נצמד ותוהה אם בבוקר הוא יהפוך לבורקס בולגרי, מלאווח תימני או קאהי עירקי, מוציאים את הבצק.

מרדדים כל חלק דקיקות על משטח מקומח קלות.

חותכים את הבצק לריבועים או קורצים עיגולים.

בצק עלים

מחממים מחבת עם מעט שמן או חמאה ומטגנים עד שהבצק מתנפח ומזהיב ואז הופכים.

ניתן לאפות את הבצק, אבל אנחנו חיבבנו יותר את הגירסא המטוגנת. חתיכות הבצק הזכירו לי את המלאווח האלוהי שהיו מכינים במושב ינון.

מגישים עם סילאן, שמנת מתוקה, שמנת חמוצה, דבש וריבות, לאנשים שאתם אוהבים במיוחד.

על פי המסורת היהודית השמיים נפתחים בליל שבועות ויש הזדמנות פז לבקש כל מיני בקשות. השמיים שלי אכן נפתחו וסבתא לילאן, הנסיכה מהחידקל וסבתא רוזה, הנמלה העמלה מסופיה, ישבו על ענן ונידנדו רגליים ואני רק ביקשתי שיסתכלו איזה עלעלי בצק בטוב טעם יצאו לנכדה-נינה שלהן. .

והסבתות הפולניות? הן לא קיבלו כל ייצוג ועל כן ישבו לבד בחושך.

.

.

לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים, הטבות ומבצעים
הכניסו את כתובת המייל בבקשה:

.

קטגוריות:: אוכל צמחוניהמטבח העירקימאפיםמתוקיםנעמה פלדשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (37)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת stav adam:

    אחלה רשומה איש ….תודה ….מפורסם כמובן גם בישראבלוגר

    • מאת naama peled:

      חבר שלי,
      יום הולדת שמח, קודם כל.
      תודה רבה, רבה על הקידום. אין לי מושג מה זה האתר הזה, אבל אם זה קשור אליך, אז הוא בטח שווה.

      נעמה

  2. מאת מירה-בל:

    נהניתי (עד רותקתי) לקרוא על המשפחה, החוויות וכמובן איך עושים קאהי. תודה על השיתוף :-)

  3. מאת טליק:

    כל כך דומה לסבתא של אישתי שגם היא מתפוצת עירק

  4. לרגע הרגשתי שאני בספר פונטנלה של מאיר שלו הנפלא
    ההקדמה המשפחתית שלך מאלפת !
    ההמשך, צריך לומר?
    נראה מגרה בטירוף !!!
    את בלבוסטע אמיתית !

    • מאת naama peled:

      מאיר שלו זו מחמאה נפלאה. את פונטנלה לא קראתי, איכשהו הוא יושב לי כבר שנים על מדף הספרים ואני לא מתפנה אליו.
      נעים לי שבאת אחרינו לכאן. והכי נעימה לי הסייפא. אני מגדילה וממסגרת.

  5. מאת veredgy:

    שתי מסקנות.
    כנראה היה לי "מזל" שלא "זכיתי" להכיר אף אחר/אחת מסבי/סבתותי.
    וכנראה היה לי מזל שחמותי ז"ל הייתה בגדדית טהכינה קאהי לשבועות.
    ומחמאה אחת.
    פוסט נפלא על תקופות שכנראה כבר לא תחזורנה, על קיבוץ גלויות, אהבה וגם אוכל.

    • מאת naama peled:

      תודה, יקירה.
      אדם הוא סך כל זכרונותיו. חלקם כואבים ואז ישנה בחירה אם לצחוק על זה או ללכת לפסיכיאטר שיפתור אותו מכאביו.

  6. מאת סמדי:

    שנים לא אכלתי קהאי …………..כתוב ניפלא מעלה זכרונות ……….

  7. מאת gils33:

    איזו רשומה מעלפת של כל הדורות,הזכרת לי את המשפחה שלי עם כל הקיבוץ גלויות וסבא חיים(כן גם לי היה סבא חיים)ביפו.את הבצק שהכנת אמא שלי הייתה מכינה המון,אני זוכר את הבלובנד שרץ בבבית – הזכרת לי נשכחות תודה,מת על הרשומות שלך

  8. ריתקת אותי, המתכון סבבה והצילומים נהדרים, אבל הסיפור מסביב לוקח בגדול.
    מזכיר לי את חמותי עליה השלום והברכה, -זה שהבן שלה (בעלי שיחיה) היה גרוש מקודם פעמיים ועם ילדה – זה בסדר ואין עליו, אבל זה שהוא התאהב בי, הפרענקית – זה לא, זה ממש לא בסדר מצידי (כאילו עשיתי מחטף).
    כתיבה נפלאה ורק עכשיו גיליתי את הבלוג. בהצלחה רבה.

    מגי

    • מאת naama peled:

      מגי'לה,
      הוא זכה, שתינו יודעות זאת.
      תודה רבה רבה על המילים החמות שלך. מיותר לציין שאני עוקבת אחרייך בענין ושיום אחד יהיה לי אומץ לעשות איזה מתכון שלך. יש לך קסם בידיים.

      נעמה

  9. מאת פורמלג:

    מאד נהנתי לקרוא! הסיפור מרגש ומרתק. נדמה כאילו אצל כל סבתא עירקית מתחבא אותו סיפור קורע לב על שידוך בגיל צעיר בו לא בחרה. סבתא שלי עד היום לא מפסיקה לחזור על הסיפור שלה, גם בפני סבא שלי. מה גם שהמרורים שאכלה בחייה בהחלט ניכרים באוכל שלה, כשהיא מבשלת מתוך כעס ותסכול יום-יומי שכזה עבור אחרים, אך לעולם אינה אוכלת את התבשילים שלה. על הקאהי (ובכלל המתוקים) סבא אחראי, מעניין מה זה אומר עליהם.
    (נ.ב חשבתי שאני הבולגריה-עירקית-פולניה היחידה ביקום).

  10. מאת נורי:

    סיפור מרתק והמתכון הכי מדויק לקהי
    אני מחפש מתכון לכליצ'ה מלוחה ומתוקה
    תבלינים לכליצ'ה מחלב וחבת חלווה(אניס) יש בידי
    את המכון המדוייק קשה להשיג אים מישהו יכול לעזור תודה

  11. מאת נעמי:

    את הקהי היו אוכלים עם ריבה וקמר. בעירק היו עושים את הקמר מהשומן שהיה נשאר מהחלב השמן.
    בארץ לא ניתן להשיג חלב בכאלו אחוזי שומן. לכן, עושים זאת כך: 1 שמנת מתוקה, כף מחוקה קמח. שמים את הקמח עם השמנת המתוקה בסיר קטן ומחממים עם אש נמוכה. מערבבים כל הזמן על מנת שלא ישרף ולא יווצרו גושים עד שמסמיך ומתחיל לבעבע. מעבירים לצלוחית ומקררים במקרר. אוכלים עם ריבה או דבש על הקהי או כעכע .

  12. מאת נג'יה:

    כליצה:
    מתוקה:
    4 כוסות קמח
    3/4 כוס סוכר
    1/2 כפית מלח
    40 גרם שמרים יבשים
    100 גרם חמאה
    כף גרגירי אניס טחונים גס(חבת חלווה)
    כף תבלין מחלב טחון במכתש ועילי (הוואן)
    2 כוסות מים פושרים

    מערבבים כל החומרים מוסיפים מים לשים עד שהבצק גמיש אבל לא דביק
    להתפיח שעה
    לחלק לכדורים בגודל כדור טניס ,לפתוח במערוך לעובי 1/2 סנטימטר לעיגול כמו פיתה
    לאפות עדיף בגריל חשמל כזה שמוכרים בשוק אים אין אז בתנור

    לכליצה מלוחה מחסירים את הסוכר ומוסיפים עוד 1/2 כפית מלח

    בתיאבון
    ולשמור בסוד את המתכון

  13. מאת דיתה:

    סבתך רוזה מזכירה לי את סבתי.
    נשים שעשו הכל.
    וגם לי נראה מוזר לקנות:בצקים,ריבות,עוגות,לחם.

  14. מאת טלי:

    ואוו איך העלת לי את סבתא שלי על השפתיים…זה טעים הדבר הזה, מתוק ורך ברמה של התנחמות ועונג מעצם ההיזכרות!!!

  15. מאת גילה:

    אח איזה פוסט משובח.לך היתה סבתא רוזה.לי היתה דודה רוזה.בשלנית בולגריה ,חייכנית ותאבת חיים.אשה שניהלה את חייה כפמינסטית לכל דבר עוד לפניי שנשרפה החזייה הראשונה.האשה הזו השאירה אחריה מורשת תבשילים מפוארת שסבתא סופי שלי,אמא שלה ,לימדה אותה.קחי חיבוק ענק ממני.את פשוט מחזירה אותי לימים הכי יפים של חיי.אחריי החג אני אלך לבקר את אבא (אח של דודה רוזה) בבית הקברות.אני חייבת לספר לו עלייך ועל דודי.אם הוא היה בחיים,הוא היה בטוח חלק מקבוצת בייגלה.

  16. מאת יעל יזרעאלי:

    נעמה יקרה יקרה!!!
    את נכס!!!! באמת!!!! כל כך כיף לי לקרוא אותך
    זה מרגש, מחמם לב, מצחיק, מזיל דמעה, מרתק, מסעיר, כל מילה שלך – שמחה גדולה!!!!
    תודה תודה תודה :)

  17. מאת רומית:

    גדול גדול…חייכת אותי על הבוקר :)))

  18. מאת yomi:

    גדלתי בבית של אמא סבתא, ממה זה שמה, ספר המתכונים היה אצלה בראש ומי שהצליח לדלות ולזכור את מתכוניה הרויח בגדול. לקאהי הצטרף הקמר שעליו היו יוצקים סילאן, או שירה, או ריבה תוצרת בית גן עדן…

  19. מאת סימה שקד חממי:

    נעמה , אני קוראת בשקיקה את כל כתבייך, ונהנת הנאה מרובה. כישרון הכיבה שלך מדהים . האופן שאת מטיבה להשתמש בהומור ובחוויות אישיות , מדהים. כל הכבוד לך המשיכי. את גורמת לי עונג רב. אני מקווה להצטרף לאחת הפגישות של הסבב בקרוב , אשמח להכירך מקרוב. סימה.

  20. מאת דנה:

    יאוו כמה זמן לא אכלתי את הפצצת קלוריות המדהימה הזאת!!

  21. מאת נורית:

    שלום לנעמה,

    היה נחמד לקרוא את סגנון כתיבתך המצחיק. מה שהיה לי קשה, זה לשמוע על סבתך הלולנית שהיתה מכשפה, ואחיותיה של אמך, שהיו רעות גם הן. כמי שנולדה להיות בת הדודה הקטנה של אמך, עצוב לי שכך חווית את המשפחה. דווקא סבתך, היתה בעיני מודל חיקוי לאמא טובה ואוהבת, בטח לא מכשפה. אבל אולי מה שרואים משם, לא רואים מכאן…. נורית

  22. מאת רועי:

    ממש נהניתי לקרוא.

  23. מאת רחלי:

    נהנתי לקרוא את הסיפור המשפחתי. את צריכה להמשיך ממנו לספר, כל כך צחקתי מהתיאורים שלך.

  24. מאת הלנה:

    וואו וואו איזה סיפור מרתק

    קראתי אותו בשקיקה

    אין אין על סבתות עיראקיות ושהן הולכות הגעגוע הולך וגובר כל יום

    תודה על פוסט משגע

  25. להלן קישור לאתר עם הספר של משפחת גרשון – גורמה ד'עירק
    http://hazzan.qpon.co.il/front/newsnet/reports.asp?reportId=220032

  26. מאת מאיה:

    הפוסט מדהים, מרתק משובח מצחיק ומה לא?
    אני מכורה לך ולסיפוריך…
    מהר להוציא ספר עם הצתכונים והסיפורים המרגשים
    תמשיכי תמשיכי ותני חנו עוד טעם (משובח) לחיים ולחיות
    תבורכנה ידייך
    בהערצה
    מאיה

  27. מאת נזימה:

    המון המון תודה על המתכון (ועל הסיפור המרגש והיפה)
    הכנתי אתמול את הבצק והבוקר הכנתי את הקאהי.

    הקאהי יצא מצוין!!! ואפילו אבא שלי, עיראקי זקן וחמוד היה כל כך שמח ואמר שזה כמו של סבתי עליה השלום.

    עשיתם מצווה גדולה! תודה רבה :-)

השארת תגובה