תחתוני הארלם עם רוכסן במקום אסטרטגי

לפני כמה ימים נזכרתי בה. אני לא נזכרת בה כל יום, רק כשאני בתקופות מעבר או כשאני עוברת ליד הרחוב שלה ברמת גן. גם באלוהים אני נזכרת רק כשקשה לי, יש לי שיחות איתו ואני מבטיחה אלפי הבטחות, אבל כשטוב לי אני שוכחת אותו ואת כל הנדרים שנדרתי.

הלכתי ברחוב וראיתי מישהי דומה לה, רק רזה יותר. לרגע חשבתי שאולי זו היא שחזרה אחרי שריצתה את השנים שלה אצל אלוהים. אולי למעלה גמרו אומר להרחיק אותה מהטחינה, הסילאן, השוקולד והבמבות וזה פשר הרזון שפשט באבריה. ליתר בטחון עקבתי אחריה במורד רחוב בן גוריון ברמת גן, הייתי חייבת לבדוק אם האשה הזו היא סבתא שלי. בשלב מסוים עקפתי אותה, חשבתי שהיא ודאי תזהה אותי אם תביט בפני, אנחנו הרי דומות כל כך. הישרתי אליה מבט וההבדלים היו גדולים מדי. זו היתה אשה זקנה וסבתא שלי, עד יומה האחרון היתה קצת תינוקת.

אחר כך התיישבתי על הספסל, הוצאתי את הארנק מהתיק והבטתי בתמונתה. יש לי שתי תמונות בארנק, אחת שלה ואחת של אמא שלי. בפעם הראשונה שהחלפתי ארנק שלא נשא את התמונות הללו הוא נגנב. כן, אני יודעת שזה די אדיוטי להאמין בזה ובכל זאת אני לא מוציאה אותן מהארנק, בדיוק כמו שאמא שלי לא מזיזה ממקומה את הכרית שסבתא ליליאן תפרה כשנכנסנו לבית החדש. זו כרית קטנה, תפורה מבד גברדין עם דוגמת פייזלי ורדרדה. הבד הזה ודאי נגזר מאחת השמלות הנוראיות שלה בהן היתה מזיעה חורף וקיץ. בקצות הכרית הופיעו תפרים גסים, מהירים ומרושלים מחוט שאיתו היתה תופרת את כרס העוף של הטביט. לעור של העוף היא קראה "חולצה" או בעצם "החולסה".

אבל נחזור לענין הכרית שאמורה לגרש את השטן מהבית של "יודה הקטן" וה"ילדים של יודה הקטן". היא תפרה כל צד פעמיים ליתר בטחון ואת הכרית מילאה בסיכות חדות.

הרמב"ם אמר שמי שלא מתעסק עם רוחות הרוחות לא מתעסקות איתו, אבל סבתא שלי הלכה על בטוח, ממש כפי שסיפרה לנשים בגן המלך דוד שהיא מצביעה ליכוד וביום הבחירות הצביעה מערך וכולם היו מרוצים. החסידות של בגין שהפיצו את השמועה שאמא של פרס ערביה והבן השמאלני שלה שהקיבוץ סובב לו ת`ראש שהיה משביע אותה בראש של הילדים שלו שהיא תצביע נכון ושאם היא מצביעה לבגין משהו רע רע רע יקרה לנו.

ביום בו עברנו לבית החדש היא באה אלינו הביתה וזרקה סוכריות טופי-פירות לכל עבר. אמא שלי, שרק שטפה את הבית צעקה עליה שיבואו נמלים, אבל אני ויפתח "הצלנו" אותה מהנמלים ואספנו את כל הסוכריות ואכלנו אותן בחוץ עד שהיה לנו כאב בטן נוראי. זה היה אחרי שכר-מכר שערכנו בחוץ. אני שכנעתי את יפתח שיש הכי הרבה סוכריות אדומות וסגולות (אותן שנאתי מאד מאד) ושנחלוק בצבעים. אני אקח את הכתומות, ירוקות, צהובות ולבנות והוא את כל השאר. היה כל כך קל לרמות אותו ואני הפכתי את מעשי הרמיה וההצקה שלי לספורט לאומי. הייתי מכינה מבעוד מועד רשימות על פי סדר הא' ב' עבור משחק הארץ עיר שעזרו לי להגיד "סטופ" דקה אחרי שנקבעה האות. הייתי ממספרת קלפים ומסדרת סריות במשחק הרביעיות. כשהוא היה מגלה הייתי חוטפת מכות רצח והיינו רבים נורא עד שאמא שלי היתה שולחת כל אחד לחדר שלו.

בייגלה נעמה פלדגם את תאוותי הבלתי נשלטת לשוקולד ירשתי ממנה. באלבום התמונות שלי ישנה תמונה בה ניראית תינוקת עגולה וקרחת בת כמה חודשים אורזת בטבלת "ספלנדיד". אני קוראת לתמונה הזו "זרעי הפורענות", סבתא שלי נראית שם מרוצה מאד. לו רק ידעה כמה סבל המתוק-מתוק הזה גורם לי.

היה לה חוש הומור מיוחד כזה, היא נהגה לשבת אצלנו בסלון, מול הסרט הערבי של יום שישי, מדברת לעצמה בקול בעירקית ומדי פעם צוחקת. היא צחקה על הכל, המדינה, הילדים שלה, החברות שלה, הגברים… על כולם. בתקופות שגרתי לבד הייתי נזהרת שלא לדבר אל עצמי ופחדתי נורא להתאהב ב"לבד".

"אף כלב אני לא רוצה על הראש שלי" אמרה לי כששאלתי אותה למה היא לא מתחתנת. היא חיה לבד משנות השלושים לחייה, רק היא, הפסנתר והשוקולד וכל מי שהפריע לאידיליה הזו הורחק. כך נשלחו שני ילדיה הגדולים אל מעבר לים וגם אבא שלי, בבת עינה, נשלח לבית יתומים, לא קרוב ולא רחוק מדי. היא היתה באה שלש פעמים בשבוע עם סיר של אוכל מהבית, יושבת איתו בגן ציבורי סמוך ומאכילה אותו בכף. אחר כך היא היתה מחזירה אותו לבית היתומים, למטפלות עם צינור הגומי, לדייסה הסמיכה ולילדים מהשואה שהיו יתומים עם תעודות ולא סתם יתומים שלאמא שלהם לא היה כוחות נפש לגדל אותם.

היא לא היתה "אם השנה" אבל היא כנראה עשתה כל מה שיכולה היתה לעשות נסיכה מהחידקל, עם כישורי חיים מוגבלים, שאמא שלה התעמרה בה ומסרה אותה לגבר זר, שעשה לה שלושה ילדים ומת. אחר כך באה הציונות וניתקה אותה מכל מה שהכירה ושתלה אותה באוהל מעברה עם שלושה ילדים קטנים, פרימוס ואספקת אוכל שלא תמיד מגיעה.

לרווחת יושבי רחוב שמחה 4 ברמת גן, בין שתיים לארבע היא הקפידה לתופף על הפסנתר הרוסי הישן והלא מכוון. זה אחד הדברים הראשונים שקנתה כשהצליחה לצאת מהמעברה. שריד אחרון למה שהיתה "שם". בכל פעם שפגשה מישהו חדש הייתה מכריזה "אני יודעת ערבית, צרפתית, אנגלית, עברית ופיאנו". זו היתה דרכה לספר לצד שכנגד  שיש לה יחוס, שהיא לא סתם פועלת דחק. היא אהבה את אדית פיאף ואת אום כלתום והיתה יושבת עם טרנזיסטור קטן צמוד לאוזן ששידר חדשות ששמרו אותה בתמונה. נכון, היו לה פרשנויות משלה למצב, לעיתים תלושות מהמציאות אבל לשיטתה מנומקות היטב בארבע שפות + פיאנו. מענין איך היו החיים שלה ניראים אם היו בהם אינטרנט וריטלין. האשה הזו היתה מגיעה רחוק.

נעמה פלד בייגלההיו ריטואלים קבועים בכל מה שנוגע לה. בימי שבת בבוקר הייתי מתעוררת לקולו הרם של אבי ששוחח איתה את השיחה השבועית בטלפון. בשיחה הזו היא היתה מעדכנת אותו בכל ההחלטות, חרושת השמועות והקשקשת של פרלמנט הפנסיונרים של "גן בראשית" ו"גן המלך דוד" והוא היה מתעצבן. לפעמים השאיר את הטלפון פתוח והניח אותו על השולחן, היום אני יודעת שגם בגלל זה הוא בוכה על הקבר שלה.

באחד הימים הוזמנו אליה לארוחת צהריים, ושוב הטקס הקבוע. קודם קובה אדומה ואז היתה מביאה את סיר הטביט והופכת אותו בתנועה חדה והחלטית על המגש במרכז השולחן. "עוגת טביט" שלה היתה מושלמת ולוותה בחיוך קטן ודקיק מצידה. היא אף פעם לא אכלה איתנו, תמיד הסתובבה מסביבנו או ישבה בסלון ודיברה עם אבא שלי על סבח וג`מיל האחים שלו. הוא היה אוכל ומתעצבן ולפעמים רב איתה בקולי קולות באמצע הארוחה.

פעם היא החליטה על אתנחתא מוסיקלית באמצע המונולוג הרכילותי ופצחה בשירה תוך שהיא מלווה את עצמה בנגינת פסנתר מקרטע. היא שרה שירים בצרפתית ולקינוח נתנה ביצוע בלתי נשכח ל"על כל אלה". אנחנו, שהיינו מאד לא מוכנים לביצוע העירקי של על הדבש ועל העוקץ", התמוטטנו מצחוק והיא שנעלבה נורא, שלפה גיזרי עיתון מקומי בהם צולמה מופיעה בפני מועדון הזקנים בעיר. עד היום צלילי השיר נשמעים באזני, אבל אין לי מספיק צבעים לתארם, אין בי מספיק דמעות ופרצי צחוק כדי לתאר את הרגע.

אחרי שעתיים של ביקור, היינו יורדים במדרגות כשאבא שלי נושם לרווחה. הכל הזכיר לו את הבושה – הנפטלין, העברית העילגת והיא שהיתה כל עולמו עד שמצא עולמות אחרים. "היא היתה תופרת לו תחתונים מסדינים ישנים וראו לו הכל. הילדים צחקו עליו…" הייתי מכריחה את אמי לספר לי בפעם המיליון על אבא שלי "הילד מהמעברה". שתינו ישבנו על מיטת הקיבוץ ולא נתתי לה ללכת. עוד סיפור ועוד אחד, ילדה בת ארבע מנסה לפצח את החידה שקרויה אבא שלי. "ועכשיו תספרי איך האוהל נשרף להם…" הייתי מזכירה לה את חובתה וגוזלת אותה לעוד דקותיים מהילד הנוסף, בן העשרים ושש, שהשאירה בחדר בקיבוץ.

"הריח של הנפטלין הורג אותי" היה אומר אבא שלי כשהיינו בחוץ. לסבתא שלי היה ריח המורכב מבהרת ונפטלין, שניהם תיבלו את חייה ושמרו עליה. הבהרת היה נכנס לתבשיליה, משמר את טעמי הילדות באוכל המגן עליה מן השיממון. הנפטלין שמר על המעילים שהביאה מאנגליה, המחנות בה קונה המלכה ועל שאר החפצים הלא שימושיים שגדשו את ארונותיה.

כשהגענו לרחוב הייתי מרימה את עיניי ורואה אותה עומדת במרפסת, ליד כיסא הנדנדה, מחייכת, לפעמים בוכה. היא עמדה שם מנופפת מהחלון עד שנעלמנו במורד הרחוב. כשבגרתי ואהבתי גברים גם אני הייתי עושה את זה. אני עדיין זוכרת את הכתם האדום שדיויד הפך להיות בתחנת הרכבת בהונג קונג. הבטתי בו, בגבר גבה הקומה הלובש חולצה אדומה שקניתי לו, הרכבת לקחה אותי רחוק, לעידן אחר ובכיתי. ידעתי שאחרי שאמריא הוא ילך לפאב וידפוק את הראש ואולי ימצא איזו סינית קטנה להעביר איתה את הלילה. הרגע בו הפך לכתם אדום היה רגע מרוכז של דאגה. מה יאכל מחר? האם יצליח להתאים עניבה לחליפה, הוא הרי עיוור צבעים…? מי תדאג לו?

בייגלה נעמה פלד

צוירו במשיכת עכבר ע"י נעמה פלד

גם כשדודי מוריד אותי באיזשהו מקום בעיר, אני עומדת על המדרכה ומסתכלת, עד שהמכונית שלו נעלמת. שמתי לב לזה השבוע. גנים זה דבר משונה.

לאורך כל ילדותי היתה לי אספקה שוטפת של תחתוני רשת ותחרה פגומים שהיתה מביאה לי. אלה היו יצירות מרהיבות שאף מלתחה של נערת ליווי אינה שלמה בלעדיהן, עם גיבובי חורים ושסעים, רוכסנים במקומות אסטרטגיים, תחרות ודנטלים.

אני חשבתי שמדובר בטוב טעם, אבל כשהייתי הולכת לישון אצל חברות היתה אמי ממיינת לי את התחתונים כדי שלא יראו שילדה בכתה ב` הולכת בתחתונים של זונות צמרת. כפנסיונרית, סבתא ליליאן עבדה בשעות הפנאי ב"תחתוני הארלם" שיצרו תחתונים בלתי אפשריים ומכוערים להפליא. כדי להביא לי תחתונים היתה מטילה בהם פגמים והופכת את "יצירות האומנות" הללו לבררה. אמא שלי היתה מביטה בשלל בשאת נפש וסבתא שלי כדי לבטל את מבטה היתה מותחת את התחתונים חזק משני צידיהם כאומרת "הנה, אפשר לגדול בהם, איכות א` א`". אני דווקא הייתי מרוצה, אפילו נתתי לעדי זוג אחד ורוד עם לב מרשת וריצרץ במרכזו. מה יש להתבייש? אחרי הכל מאחורי שנים ארוכות של הסתובבות בקומביניזונים סנסציונים ולא קיבוציים שתרמו המתנדבות בקיבוץ לטובת ארגז התחפושות בבית הילדים.

אני יודעת שאם אעבור שם, ברחוב שמחה 4, היא עדיין תעמוד במרפסת, אולי תצעק משהו בקולה הרם אולי סתם תחייך את חיוכה השובב, הילדותי. אני לא עוברת שם, כדי לא להתאכזב וכדי שתמונתה לא תמות לי בראש.

קטגוריות:: הרהוריםנעמה פלד

אודות הכותב:

RSSתגובות (33)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Sharon Aronson:

    מרגש ומצחיק. את יודעת לספר סיפור, נעמה.

  2. מאת טליק:

    וואו,ממש מרגש
    אוטוטו אעשה קישור מהבלוג שלי,שכולם יהנו

  3. מאת רננות:

    תענוג לקרוא על הנסיכה מהחידקל
    תמשיכי לכתוב הרבה נעמה .

    • מאת naama peled:

      כל השבת היא משוטטת לי במחשבה, הנסיכה הזו. נדמה לי שאם היא היתה פשוטה יותר, אז גם אני הייתי.
      ככל הנראה אמשיך ואכתוב, רננות יקרה-יקרה, זה גדול ממני. גם כשאני לא כותבת פיזית, אני כותבת במחשבה.
      תודה שקראת.

  4. מאת אלדד:

    אם סבתא שלך היתה חיה היום כנראה היו רואים אותה עם דונה קארן, ארמאני ושות' ב FTV. לפי מה שאני רואה שם תחתוני תחרה עם לבבות ורוכסנים במקומות האסטרטגים מאד באופנה עכשיו.
    רגע רגע…
    בגילי מותר להתחיל להיות קצת סנילי אז אולי אני טועה בערוץ ובעצם ראיתי תחתונים כאלו בערוץ פלייבוי. אבל הסניליות יכולה להיות תרוץ מצוין למה אני תמיד מתבלבל בערוצים כאשר אני מנסה לתפעל את השלט.

  5. מאת עירית:

    עשית לי געגועים מתוקים לסבתא שלי, שהתחתוניםשלה לא היו אמנם מסדינים, אבל היו בגיזרה גדולה ומרובעת חחחח

    • מאת naama peled:

      עיריתי,
      התחתונים מהסדינים היו אילוץ. זה סתם סיפור עצוב ששווה להוציא אותו ולאוורר, אחרת הוא נשאר בגוף ומבעבע.
      אני מתה על גזרה מרובעת מטריקו, זה הכי הכי נוח. אבל חוקי המודה מחייבים חוטיני, אז לא נתקרבן אופנתית?

  6. מאת ירון אחר:

    נעמה,
    נדמה לי שהגיע הזמן לספר. בצירה.
    גם אני כבר מתגעגע לסבתא שלך…

    • מאת naama peled:

      ירוני,
      יום אחד זה יבשיל ויבוא. אני כל כך שמחה שאתה פה ושאתה קורא. בגלל המשפט האחרון שלך גם אני מתגעגעת אליה פתאום נורא נורא. היא מהאנשים שהייתי מוכנה להשבע שהם אוהבים אותי באמת, וזו מחשבה שברגע זה מאד מחזקת אותי.
      כל כך חבל שהיא נגמרה.

  7. מאת naama peled:

    תודה, חתיך. טוב שאתה כאן כדי להצביע על הליקויים ולכוון את התנועה. אל תפסיק.

  8. מאת איתמר:

    וואו. זה מה שיש להגיד אחרי סיפור כזה. הציורים משגעים לא פחות

  9. מרגש, נהדר, נוגע במקומות הכי רגישים
    של געגועים לעבר שאיננו מוחשי במציאות
    אך נמצא עדיין בראשנו ובמי שאנחנו.

  10. מאת דבורית:

    אני התרשמתי מהציורים במשיכת עכבר.
    (מהטקסט זו לא חוכמה להתפעל)

    • מאת naama peled:

      שכחתי אותם קצת ופתאום נזכרתי בהם.
      אולי יום אחד, כשיהיה לי זמן אעשה איתם משהו פלילי. אני מתכננת עליהם כבר מיליון נה, עוד מעט הם יצאו מהמודה.

  11. מאת זהר:

    מקסים

  12. מאת gils33:

    רשומה ממש מרגשת ומקסימה

  13. מאת איילת קרבצקי:

    כל כך חי וצבעוני, אני רואה זאת בעיניים

  14. מאת ענתוש:

    ואו נעמה איזה סיפור מדהים….ואו…השארת אותי " ספיטשלס" יו יו סיפור הורס.
    אחד הסיפורים הכי מדהימים ומרגשים שקראתי לאחרונה.
    כתבת בצורה מופלאה התענגתי על כל אות הרחתי את הנפטלין והבהרת
    שמעתי את הפסנתר ונקרעתי מצחוק מתחתוני הארלם. סיפור ענק.
    נראה לי שאני אחזור מחר לקרוא אותו שוב.

    • מאת נעמה פלד:

      הייתה לי סבתא מיוחדת במינה. עם המון מה להגיד, המון ריחות ומורכבות אין קץ. בגלל כל אלה ועוד קל לכתוב אותה.
      תודה רבה רבה, ענתוש.

  15. מאת סתיו אדם:

    גררררר עשית לי דמעות בקווצות של העין …וגעגועים לסבתא מינה שלי …

  16. כמה אני אוהבת את הסיפורים שלך, והציורים…

  17. מאת אילן תלמוד:

    לא יודע איך ניתן היה להריח בסביבת רח' שמחה ריח של משהו חוץ מהשוקולד הדומיננטי של בי"ח "עלית". בהאראת ונפטלין זה מיזוג בין עירקים ופולנים, האופייני לרמת גן. את מספרת וכותבת נהדר, אבדאלכ !

  18. מאת לאה:

    כל נכדה והסבתא שלה
    עיראקית, רומניה, מרוקאית או פולנייה כמו שלי….(לצערי היתה רק אחת וגם היא לזמן קצוב)
    העלית דמעות בעיניי
    לכל אחת יש את הסבתא הגלותית שלה
    שחייה פיזית פה אבל מנטלית שם, מעבר לים
    והביאה ניחוח אחר,
    קצת של נפטלין, שוקולד או של בושם וזיעה
    יש כאלה שזוכרים דווקא את ריח התבשילים של סבתא
    אבל אני יותר מכל זוכרת את מגע שפתי על לחייה החלקה והרכה

  19. מאת חנה תדהר:

    יושבת לי כאן מיבבת וסבתא שלי אפילו לא דיברה עיראקית שלו לדבר על זה שלא הביאה לי מעולם תחתונים של זונת צמרת, אבל מה, סבתות כנראה תמיד מפעילות את שק הדמעות הצחוקים והזכרונות. אהבתי ביותר. עוד.

  20. מאת Pormeleg:

    סיפור מופלא.

  21. מאת יניב:

    יופי של סיפור. אני תמיד נהנה לקרא אותך.
    לפתע גיליתי שהסיפור הוקפץ מלפני שנה וחצי, ועדין מקסים כביומו הראשון.

השארת תגובה